לילנד / אתגר קרת

את השקר הראשון שלו שיקר רובי כשהיה בן שבע. אמא שלו נתנה לו שטר ישן ומקומט וביקשה ממנו שילך לקנות לה במכולת קופסה של קנט ארוך. רובי קנה בכסף גלידה. את המטבעות שקיבל עודף הסתיר מתחת לאבן גדולה לבנה בחצר האחורית של הבניין שגרו בו, וכשחזר הביתה סיפר לאמא שלו שילד ג’ינג’י מפחיד עם שן קדמית חסרה עצר אותו ברחוב, נתן לו סטירה ולקח את השטר. היא האמינה. ומאז רובי לא הפסיק לשקר. בתיכון נסע לאילת ושרץ שם על החוף כמעט שבוע, לא לפני שמכר לרכז השכבה סיפור על דודה מבאר שבע שחלתה בסרטן. בצבא הדודה הדמיונית הזאת כבר הפכה לעיוורת ועזרה לרובי לצאת מאיזה בלגן של נפקדות, בלי מעצר ואפילו בלי ריתוק. בעבודה הוא הצדיק פעם איחור של שעתיים בשקר על כלב רועים שמצא דרוס לצד הדרך ולקח לווטרינר. בשקר הכלב נשאר משותק בשתיים מרגליו, והאיחור הוחלק לגמרי. הרבה שקרים יצא לרובי אלגרבלי לשקר בחייו. שקרים פיסחים וחולים, אלימים ורעים, שקרים עם רגליים ועל גלגלים, שקרים בז’קט ושקרים עם שפם. שקרים שהמציא בשנייה, בלי לחשוב שאי פעם יצטרך לשוב ולפגוש אותם.

הכל התחיל בחלום. חלום קצר ולא ממש ברור על אמו המתה. בחלום הם ישבו שניהם על מחצלת באמצע משטח לבן נטול פרטים, שנראה כאילו לא התחיל או נגמר בשומקום. לידם, על המשטח הלבן האינסופי, עמדה מכונת מסטיקים מהסוג הישן, עם חלק עליון שקוף וחריץ שלתוכו מכניסים מטבע, מסובבים ומקבלים מסטיק עגול. ובחלום אמא של רובי אמרה לו שהעולם הבא הזה כבר מתחיל להטריף אותה, כי האנשים כאן טובים אבל אין סיגריות. לא רק סיגריות אין, אין קפה, אין רשת ב’, אין כלום. “אתה חייב לעזור לי, רובי”, היא אמרה, “אתה חייב לקנות לי מסטיק. אני גידלתי אותך, בן. כל השנים האלה נתתי לך הכל ולא ביקשתי שום דבר. אבל עכשיו הגיע הזמן להחזיר משהו לאמא הזקנה שלך. תקנה לי מסטיק עגול. אדום, אם אפשר. אבל גם לא נורא אם ייצא כחול”. ובחלום רובי פישפש בכיסיו שוב ושוב, חיפש מטבע ולא מצא. “אין לי, אמא”, הוא אמר בדמעות, “אין לי מטבעות, חיפשתי בכל הכיסים”. בתור אחד שאף פעם לא בוכה כשהוא ער זה היה מוזר לבכות בחלום. “חיפשת גם מתחת לאבן?” שאלה אמא שלו ועטפה את כף היד שלו בשלה, “אולי הם עוד שם?”

ואז הוא התעורר. זה היה יום שבת, חמש בבוקר, עדיין חושך בחוץ. רובי מצא את עצמו נכנס לאוטו ונוהג למקום שבו גדל כילד. בשבת בבוקר, בלי תנועה בכבישים, לקח לו פחות מעשרים דקות להגיע. בקומת הקרקע של הבניין, איפה שפעם היתה המכולת של פליסקין, פתחו חנות של הכל בדולר, ולידה, במקום חנות הנעליים, היה עכשיו סניף של חברה סלולרית שהציעה בחלון הראווה שלה שדרוג מכשירים כאילו אין מחר. אבל הבניין נשאר אותו בניין. יותר מעשרים שנה עברו מאז שעזבו ואפילו לא צבעו אותו. גם החצר נשארה אותה חצר, עם כמה פרחים, ברז, שעון מים חלוד, המון עשבים. ובפינה של החצר, ליד המתקן לתליית כביסה שהיו הופכים אותו בכל שנה לסוכה, נחה האבן הלבנה.