יומן אישי

תאריך- 22/1/2021

היום נפגשתי עם חברה, אנחנו טיילנו בערב וקנינו חטיפים, דיברנו, שמנו שירים של בילי אייליש ועוד ועשינו תמונות אחרי זה באתי הביתה וראיתי סרט עם האחים שלי, הכנו פופקורן ומלא חטיפים והיה כיף

תאריך- 23/1/2021

,היום נפגשתי עם חברה

אנחנו עשינו הרבה תמונות, שמנו כל מני שירים ברקע ודיברנו, אחרי זה הלכנו אליה, הזמנו סושי וסלט וראינו סדרה בנטפליקס ששתינו מכירות: “פרינדס” והיה מאוד כיף

תאריך- 28/1/2021

,היום הקשבתי לעשרה פרקים של הספר מבצע אחים

.אני חושבת שהספר הוא מעניין אבל אני פחות מתחברת לספרים מהסוג הזה

אהבתי את האישיות של הדמויות והתרשמתי מהם, כמו שלדוגמה בהתחלה חשבתי שגיורא הוא גזען וגס רוח כלפי דוד אבל התברר שלא ושאפילו מכיר את משפחתו

בזמן הקריאה הרגשתי מופתעת, במתח, לפעמים מבולבלת כי יש קטעים שלא

.הבנתי, סקרנות ועוד

.הספר הוא ספר טוב פשוט לא ממש מהסוג שאני אוהבת

תאריך- 29/1/2021

היום נפגשתי עם חברה, עשינו עבודה בתיאטרון שזה היה מאוד מסובך.. היינו צריכות להתאפר, לצלם הרבה קטעים, להיות במכונית, לערוך, אבל בסוף עשינו את זה וסיימנו! אחרי שסיימנו לצלם הלכנו אליה, אכלנו, דיברנו והיה מאוד כיף

תאריך- 30/1/2021

היום בערב נפגשתי עם חברות, הזמנו סושי, הצטלמנו, ראינו סרט, דיברנו על כל מני דברים כמו לאן כל אחת רוצה ללכת בתיכון, אני לדוגמה לא ידעתי לאן, אני החלטית כל כך אבל היה כיף

תאריך- 3/2/2021

היום התבטלו כל השיעורים חוץ מחינוך, אז ניצלתי את הזמן לעשות שעורים. מאוחר יותר הקשבתי לסיפור של מבצע האחים זה לקח לי יומיים.. כל הזמן הסיפור מתפתח ויש טוויסטים בעלילה, יש כל מיני נושאים אחרים לגמרי בסיפור שעשה אותו מעניין ושונה יותר אבל מה שמפריע זה שכל פרק זה עובר לסיפור שונה לגמרי ומנקודת מבט שונה לפעמים, עם דמויות אחרות וחדשות שלא תמיד מובן מי הם וזה מאוד מבלבל. התרשמתי מהדמויות ומזה שמוסיפים עוד מהם בכך שלכל אחד יש סיפור שונה ולכל אחד יש חיים מורכבים ואחרים זה מזה.  לפעמים בסוף הסיפור של כמה פרקים כתבתי את הדעות והמחשבות שלי

בפרק 11: החוויה שמסופרת בפרק היא שגבי שמח לחדרו החדש, בארוחת בוקר משתופת הכיר את חבריו לחדר: עבדול וזאקר. גבי מספר שהוא מחפש אחרי שבטים אבודים, ועבדול מספר שהוא רודף אחרי מבריחים וזאקר אחרי מרגלים. השיחה ביניהם בהמשך הייתה בעיקר על ענייני משפחה ומגורים. גבי התרגש מאוד מחקר השבטים שלו, לפגוש את יהודי אתיופיה שביקשו לעלות לארץ ועשה להם הבטחה שהמדינה תמצא דרך להוציא אותם מאתיופיה, העביר להם מסרים לעבור לסודן רק להסתיר את העובדה שהם יהודים. אנשי המוסד הצליחו לחדור לסודן וגבי הכיר את תדסא (פעיל אתיופי יהודי) כשחיפש אנשי קשר מקומיים. תדסא דאג לרכז יהודים שמעוניינים לעלות וגבי דאג לדרכי המילוט. תדסא מספר שמתעללים ביהודים באתיופיה וחלקם ברחו כבר לסודן, הוא חיפש אחריהם ושמע על קבוצה שבאזור פורט סודן, זה היה רחוק מאוד. הם יצאו לדרך ובכניסה לעיר גבי הוריד את תדסא והמשיך בדרכו כי לא רצה שזה יחבל בתוכניות. הוא רצה לנצל את הנסיעה כדי לבדוק את חוף הים הסמוך ועצר במדבר. הוא חשב שראה בתים.. כנראה הוזה אבל היה משוכנע שראה בתים אמיתיים!

בפרק 12:  סבתא מלסה הילדים ומולואלם בדרך רבו ושרו, סבתא שרה ” כאן גופנו כאן גופנו ירושלים הקדושה היא ארצנו” וכ’ו והם הלכו רק בלילה וביום היו נכנסים לפעמים לערוצי נחל ונחים שם. כמה מהם רכבו על סוסים וחמורים אבל מולואלם לא אהב חיות ופחד מהם. אמא שלו אמרה שאסור שיגלו אותם, מולואלם לא הבין ממי הם מסתתרים אבל יש אנשים שיכולים להסגיר אותם. מולואלם מגלה שהולכים לסודן. הוא מבולבל ומתאכזב. אבא שלו מנחם אותו ואומר שנוסעים לירושלים ומתחבאים כי השלטונות לא מסכימים להם לנסוע לשם. אבא שלו אמר פתגם: “את הדג אכול בחוכמה”- צריך להתנהג בחוכמה ובזהירות כדי שלא נסתבך הוא סיפר. מולואלם חושב ש”ירושלים של זהב” באמת עשויה מזהב ושכל הרחובות והבניינים מצופים זהב, הוא מספר לחברו אתליי שמסתבר גם הוריו לקחו אותו למסע הזה בסודיות. הם מאמינים שיקרה נס כדי להיות בירושלים וכל אחד מאמין בדבר שונה

הפרק הזה עניין אותי ואפילו נתן לי הרגשה נעימה כזאת של איזה חמודים הם שמאמינים בדברים גדולים כאלה כי אמונה היא דבר מאוד חשוב. אהבתי שצירפו עוד דמויות כי מי יודע איזו דמות עוד תהיה בהמשך.

בפרק 13:  גבי התקרב למבנה מרכזי שנראה גדול יותר מהאחרים, יצא ממנו בחור גדול שחייך ואמר ברוך הבא אדוני. התברר שאבו מדינה היה שומר המקום וסיפר שהאיטלקים הקימו שם לפני כמה שנים מיזם תיירותי שניכשל בגלל שקשה לנהל את המקום. רק הוא נשאר לשמור על המקום. גבי תהה מה כבר יש לשמור שם? גבי חשב על להקים את המקום מחדש וליצור נקודת יציאה לים, זו היא דרך אפשרית למילוט יהודי אתיופיה בעזרת אוניה של חיל הים. כשגבי נפרד מאבו מדינה, עלה לגבעה הסמוכה והסתכל על המקום וראה את זאקר שבירך אותו בביתו החדש ושל משפחתו. זאקר התחיל להעלות זכרונות כמו מה שהיה בבסיס והחליט לשאול בשקט אם גבי שמע פעם על זה שיש יהודים שחורים. גבי נדהם והתחיל לחשוב האם עלו עליו? איך? הוא השתדל להישאר רגוע וענה “יהודים שחורים? מעולם לא שמעתי” וזאקר המשיך והמשיך לשאול..: “אתה מכיר בכלל יהודים? איך הם? באמת יש לך חברים יהודים? והם מתנהגים רגיל?” השיב גבי: “בטח היו לי מורים יהודים באוניברסיטה ועוד, הם כמו כולם יש טובים ויש רעים, את האמת אני אגיד לך אם לא היו אומרים לי שהם יהודים לא הייתי יודע, הם לא שונים מאחרים”. אחרי זה זאקר התקרב ואמר לו כסוד שיש פה יהודים שחורים המנסים לברוח לפלסטין, הציונים באים ולוקחים אותם כדי שיהיו להם הרבה חיילים לצבא שלהם וכ’ו. גבי ניסה להישמע מופתע. עיניו של זאקר הביעו כעס ושנאה אך נרגע ואמר בחיוך: “מה אני מדאיג אותך בצרות שלי ספר לי על עצמך קצת מה עם המחקר?” גבי הרגיש הקלה, לא חושדים בו והוא שמח לשנות נושא. הם דיברו עוד קצת על תיירות וכבר נהיה מאוחר והגיעה השעה לצאת לדרך אך זאקר הציע לו לנסוע מחר ולהישאר לישון אצלו כי כבר מאוחר, אבל גבי לא רצה להתעקב, זאקר כתב לו מכתב עליו שיעזור לו. שניהם נפרדו בלחיצת יד. כשחזר חיכתה לו הודעה שתהיה פגישה עם מפקד השייטת וגבי ידע שיצטרך “לסגור את כל הפרטים אך שם כבר היה לו אך שם כבר היה לו: “מבצע האחים.

הפרק הזה גרם לי להרגיש פחד שאולי עלו עליו, אולי זאקר יודע הכל ובגלל זה שואל  את כל השאלות האלה. הרגשתי הקלה כשגיליתי שלא חושדים בגבי, ואפילו התרגשתי מהסוף שידע שהשם יהיה מבצע האחים

בפרק 14:  היו יריות שהפחידו את כולם ומולואלם חשב אולי זה הרעש של הנשרים שבאים לקחת אותם לציון? אך הפחד שהיה לכולם הבהיר לו שלא מדובר במשהו טוב, אפילו החיות נבהלו והשתוללו. חייל הופיע והודיע לכולם שאיש לא עוזב את המקום! מולואלם שם לב שלא כולם נמצאים.. סבתא והחמור המשתולל שלה שברח עדיין לא חזרו וגם שני אנשים שרדפו אחריו לעצור אותו, שלושה מתוך חמשת המדריכים נעלמו ואף אחד לא ידע לאן. ילדים מולואלם לא ראה בכלל, אולי בגלל שהתחבאו, שורת חיילים של צבא האתיופי התקרבו ולא אפשרו לאף אחד לזוז. לאן אתם הולכים? שאלותיהם היו מופנות לאביו של מולואלם. “אנחנו צועדים לסודן לחפש עבודה ולהתפרנס” ענה והסביר שבארץ שלהם המצב קשה. המפקד המשיך לחקור ושאל עוד שאלות, מאוחר יותר הסתכל סביבו ופנה לאחד המדריכים “אותך אני מכיר” וצעק והצליף לו, שאל אותו שאלות והמשיך להצליף. מולואלם לא ראה מה נעשה למדריך רק שמע

כי אימו מכסה את עיניו. אחרי כמה דקות היה שקט, הם הלכו. אביו ניגש למדריך ועזר לו לקום, טיפלו בו. הם התארגנו להמשיך במסע ונהיה עוד פחות יותר מדריכי דרך, שלושה מהם נעלמו מיד כאשר ראו את החיילים מגיעים ונשארו רק שניים שאחד מהם פצוע. המצב לא הכי טוב והמבוגרים יושבים ביניהם מתכננים מה לעשות, לאן להמשיך ומה לעשות עם מעט הכסף שנשאר כי המדריכים שברחו לקחו את רובו. מולואלם רצה לשצבנו עליו והוא שאל מהר מהר! איפה  סבתא?

אני אוהבת את הדמות של מולואלם כי זו דמות תמימה, הוא לא יודע הרבה, הוא חושב שירושלים עשויה באמת מזהב ושחסידות או נשרים יביאו אותו למקומות, יש לו אמונות, פנטזיות ודמיון מפותח. כיף לדעת שאחרי כל מה שקרה הוא לא רואה בזה ישר כמשהו רע, יש לו מחשבות חיוביות. הפרק הזה מאוד עניין אותי כי הוא גרם לי לתהות מה קרה לאנשים שנעלמו ובמיוחד לסבתא, מה כבר הם מסתירים? איך הם מתכננים להמשיך את המסע? זה גרם לי להרגיש מבולבלת, במתח, מסוקרנת ועוד

בפרק 15:  ארן ודודי כמעט סיימו להגשים את חלומם, מי היה מאמין ששני מושבניקים כמוהם יעבדו בחברת תיירות בין לאומית. הם רואים את המנורות והחדר המעוצב. דודי היה נרגש והקליט משפטי פתיחה מוכרים כמו: “מסביב לעולם שלום…” בשבילם זה היה מושלם. למחרת שניהם עמדו בשדה התעופה, מרגישים ממש כאנשי עסקים עם תיקי עבודה. הם הציגו את הדרכונים ושאל הפקיד אם יש להם אישור כניסה לסודן והודו השניים שלא. דודי אמר כי האישורים מחכים להם בשדה אך הפקיד לא נראה משוכנע אבל בסוף הסכים להחתים את הדרכון. כשעלו למטוס כבר, דודי אמר לארן שמאוד מקווה שמישהו מחכה להם בשדה כי אם לא הם אבודים! להגיע למדינה ערבית מוצפת סוכנים חשאים של שליט משוגע עם שלטון לא יציב זה הימור לא קטן.. מה יקרה אם יחליטו לזרוק אותם לכלא?! ארן לא השיב כי אהב לחשוב על תסבוכות אפשרויות וזו הייתה חלוקת תפקידים בין שניהם, ארן היה אחראי על היצירתיות ותפקידו של דודי היה לדאוג.

בפרק 16-  הסוסים והחמורים שברחו מהיריות התחילו לחזור אחרי שעתיים בערך, חלקם איבדו את הציוד ששמו על החיות וחלקם חזרו עייפים וחלשים, אך רק לחמור של סבתא לא היה זכר. השהייתם שם התעקבה כי לקח זמן למורה הפצוע להתאושש, לחיות המבוהלות להירגע, לחכות שסבתא שלו תחזור עם החמור שלה ואנשים רצו לנוח. היה מאוד חם ונשאר פחות ופחות יותר מים. אחרי כמה שעות נוספות הגיע החמור של סבתא! מולואלם ואחיו ישר זיהו ורצו לקראתו, מולואלם שכח מהעובדה שפחד מחמורים, החמור הגיע לבד… ירדו דמעות בעיניו והתחנן שיגיד לו איפה היא, כעס ואיים עליו כי הסבתא גם עיוורת, איך תוכל לחזור?! כאילו שחמור יכול לענות. מהצד נשמע קול “היא עיוורת אבל לא טיפשה”! סבתא סיפרה כי החמור הפחדן העיף אותה מרוב בהלה ולכן חזרה ברגל, מזל שזה היה על חול. היא אמרה שלא רק הגיעה אלא גם מציאה גדולה מצאה, חשבו שהיא הוזה וכנראה הכל מהחום אבל היא התעקשה שמצאה משהו. סיפרה שמצאה במרחק פחות משעתיים אזור עם עצי פרי ומי שתיה מתוקים, “הנה תראו” אמרה והוציאה מהכיס שלה כמה גרעינים והוסיפה לדבריה שאכלה אותם. ובכך בזכות החמור המשוגע של הסבתא הם מצאו כולם נבי מדבר מוריק ומשיב נפש, סבתא צדקה! הכל היה אמיתי והיא לא דמיינה. אבל השהות שלהם שם לא הייתה ארוכה, אבא של מולואלם נעמד ואמר  “ירושלים קוראת לנו, הגיע הזמן להמשיך…” ההליכה לא הייתה נוחה ודי קשה. מולואלם התלונן והתלונן שהדרך קשה. אמא שלו הלכה בהריון ועוד עם אחותו הקטנה על גבה… לא היה לה כבד? חשב. מולואלם ואחיו רבו ורבו כי להם כבר לא היה להם סבלנות.

כשהחמור של הסבתא חזר לבד, נבהלתי, חשבתי כבר שקרה משהו אבל כשגיליתי שהגיעה ברגל שמחתי ממש. קצת התבאסתי שהם לא נשארו קצת יותר במקום עם הפירות והמים המתוקים כי זה נשמע כל כך נחמד ונוח יותר אבל עשו את ההחלטה הנכונה והמשיכו בדרך למרות שלא הייתה קלה

בפרק 17-  בשדה התעופה של סודן חיכה קמל לשני אנשי עסקים וקיבל הוראה להתייחס אליהם בכבוד כי לממשלה יש אינטרסט משלה בעבודה איתם. הם אמורים להביא לסודן תיירות, הוא הבין שמהעסקה הזאת גם הוא יוכל להרוויח כסף טוב. קמל זיהה אותם מיד לפי החליפות ומבטם. לא נתנו להם לעבור במעבר הגבול והוא נהיה מודאג, “אין לכן אשרות כניסה?” שאל והבטיח לעזור מיד, נתן כמה שטרות ואישורים והצעיד בחיוך גדול את שני אורחיו למונית. תרצו לטייל בעיר? לרכוב על גמלים? לצוד פילים? והמשיך קמל לשאול, הוא היה מוכן לכל אתגר כי ככל שהרבו המשימות תגדל הכנסתו אבל התיירים העייפים ביקשו רק להגיע למלון ולנוח וקבעו שלמחרת בבוקר יסיע אותם למנהלת התיירות המקומית ואיתם הממשלה. חדרו של מנכל התיירות של סודן היה שונה מחדרם במלון כי הוא היה ברמה בינלאומית ונקי. המנכל היה אדיב והציע תה מתוק. “מה תוכניותיכם” הוא שאל בחביבות ונדהם שמישהו בכלל חושב על תיירות במקום שסובל מחוסר יציבות שלטוני. ארן ודודי התחילו לתאר את תוכניותם ודיברו על יתרונות כמו המזג האוויר הקיצי שיש שם והמשאבים שיש להם להציע. ככל שהמשיכו לספר על התוכניות, חיוכו של המנכל התרחב ולא האמין שיכול להיות שסוף סוף יהיה מעורב בתיירות אמיתית. הוא סיפר לדודי וארן על כפר הנופש שנכשל. “אולי תוכלו להקים את המקום מחדש” אמר בתקווה, לזה הם בדיוק חיכו וידעו על קיומו של הכפר הנופש. גבי הדריך אותם מראש כיצד ליצור יחסי אימון עם מנהלת התיירות, ובינתיים הדברים הלכו בדיוק כפי שתכנן. אמר האיש כי המקום נטוש ואם ירצו להקים אותו מחדש הוא ייתן גיבוי ועזרה, ושניהם ידעו שעזרתו לא תועיל ומיהרו לסרב, “תודה אין צורך, נגיע לשם בעצמינו” הם אמרו, והמנכל נראה מאוכזב ונעלב. ארן מיהר להודות לו ומבטו של המנכל השתנה מיד, כולם חזרו לחייך. המנכל גאה בעצמו וממהר לספר לאשתו שהכל בזכותו.

פרק 18-  אמא של מולואלם לא הרגישה טוב, אבא שלו נראה מודאג והאמא אמרה שחושבת שהולכת ללדת בקרוב. אבא נבהל, “ללדת?! אבל יש עוד חודשיים, זה תינוק של ירושלים! את חייבת לנסות להתאפק” היא אמרה שתשתדל אך לא הצליחה להרבה זמן ואמרה שיקרא לאלמנש. מולואלם הבין שאמא שלו לא יכולה עוד לחכות כי אלמנש הייתה המיילדת. אמא שלו הלכה עם אלמנש למרחק הליכה קצר ואמרה אל תדאגו, עוד מעט נחזור. אבא שלו היה עם דמעות בעיניו, זה אישר למולואלם את חששותיו, הוא חושב שלא בטוח שיהיה להם תינוק כי אם היא יולדת לפני הזמן הוא בטח יהיה קטן מאוד ואולי לא יהיה לו כוח לדרך הקשה. כל הקבוצה התיישבה והתחילה להתפלל. הבטיח מולואלם כי אם הכל יהיה בסדר, לא יריב עוד עם אחיו. לאחר כשעה אלמנש הגיעה עם שמיכה מגולגלת ונתנה אותה לאבא של מולואלם ואמרה “מזל טוב, נולדה לך בת” ואמרה שהכל בסדר ומרוב שהתינוקת קטנה הלידה עברה בקלות. אחרי כמה שעות התינוקת התקשתה לנשום ובלילה היה מאוד קר למרות שהייתה מכוסה היטב וכל הקבוצה החליטה להתעקב כדי שהאמא והתינוקת יתאוששו אבל זה לא שינה את מצבה. צ’קולש הם קראו לה, ממהרת. אפילו מיטות לא היו ואבא של מולואלם לקח פחיות מהמסע, רוקן אותם מציוד ושם בפנים שמיכה והשכיב בתוכה את צ’קולש. נראתה שם כמו בובה. התינוקת הקטנה בקושי אכלה ואימו של מולואלם בכתה בלי הפסקה ומולואלם ובינם הפסיקו לריב לכמה ימים ואפילו נפוקוש (אחותו הקטנה של מולואלם) שתמיד צריכה תשומת לב נתנה לאמא שלה להחזיק רק את התינוקת הקטנה ושרה לה שתשמור עליה ושרק לא יקרה לה כלום. האמא לחשה לאבא שנראה לה שזה הסוף.. אבל כולם שמעו. אבא של מולואלם מיהר לקחת את צ’קולש מידיה של האמא וניסה להעיר אותה “קומי מתוקה, קומי! עוד מעט מגיעים לירושלים, בית של זהב יהיה לך שם, צעצועים מזהב, רק תקומי” ונפל על ברכיו בוכה וצ’קולש דוממת. וכל הילדים התאספו סביב האמא וחיבקו אותה. מולואלם שאל את בינם מה יעשו איתה? בינם אמר שלא יודע. אמר המדריך שיקברו אותה בחול וימשיכו בדרך ורק עשרה איש יכולים להיות שם. הלילה חוזרים לצעוד הוא אמר. מולואלם לא מאמין שיעשו את זה במקום הזה, אבא שלו אומר לו שיסמנו את המקום ויבואו לבקר, איך אפשר לבוא מירושלים לבקר הוא חשב ואז הבין שאולי לא יצליחו להגיע לשם בכלל… אבא של מולואלם הלך לחפש מקום מתאים לצ’קולש והוא, המשפחה וכמה חברים יצאו להיפרד בצער. הטקס היה קצר ובלחץ המדריך, הם כולם מיהרו לחזור למערה אבל אמא של מולואלם סירבה לעזוב את הקבר, היא נשכבה שם ובכתה. כולם חזרו למערה ולאחר חצי שעה בינם הלך לקרוא לאמא לחזור, אבל כשחזר פנימה בריצה היה מאוד חיוור מבוהל ומגמגם “יש שם שד” והמשיך למלמל מילים לא ברורות ולא נרגע. כולם רצו החוצה מיד והאמא עדיין שכבה שם וכולם ראו את האדמה זזה. “היא חיה” צעק האבא, כולם לא האמינו והאמא נבהלה כי מה הם עשו לה אם היא בחיים, צ’קולש פרצה בבכי. אבא של מולואלם הסביר אחר כך כי החול החם עשה לתינוקת מה שאינקובטור עושה בבית חולים, השמש המדברית חיממה את החול והחול הזרים את הדם בגוף של התינוקת והיא התחילה להתאושש. האמא שיחדה את המדריך לדחות את היציאה וחצי קבוצה המשיכה עם מדריך אחד והחצי השני נשאר עם המדריך השני וכולם היו סבלניים והציעו להישאר כמה ימים במערה. האמא חיממה את צ’קולש בחול, האכילה אותה בסבלנות ושרה לה שירים.

לא אהבתי את הפרק הזה, הוא ממש הבהיל אותי ועשה לי הרגשה לא טובה בגלל מה שקרה לתינוקת, אני הייתי שמחה לגלות שהכל היה בסדר איתה אבל לא אהבתי את הקטע שלא

פרק 19-  ג’ורג’ תייר מאנגליה ישב בבר המלון וסיפר לארן ודודי את צרותיו. סיפר שבא לטיול עם אשתו והטיול הפך לסיוט, אולי קצת הגזים בתיאור כי שתה הרבה אבל דודי שאוהב לדאוג חשב איך אורח נוסף במלון יכול להפוך למקור מידע חשוב. “יש פה מחסור בתכנות דלק?” שאל דודי, ואשתו של ג’ורג’ הצטרפה לשיחה וענתה במקומו שיש פה מחסור בנורמליות של חיים, ג’ורג’ נאנח, הם לא תיארו לעצמם שככה זה יהיה. הציעו להם לעבוד עם נהג מקומי אבל הם חשבו בדרך קצת אחרת, הם חשבו שיסתדרו בעצמם, יוכלו לשכור מכונית ולטייל כמו שעשו כבר בהרבה מקומות אחרים בעולם אבל ג’ורג’ מיד אמר כי יש בעיה קטנה, כדי שכונית תיסע היא מצריכה דלק וכדי לקנות אותו צריך שיהיה דלק בתחנות הדלק. ואשתו המשיכה ואמרה שצריך גם חשמל, אחרת איך המשאבה תעבוד. אשתו הציעה שאפשר לחכות כמה ימים עד שזה יקרה וארן ודודי הבינו עכשיו מדוע גמל דחה כבר יומיים את הנסיעה שלהם לכפר הצוללים. דודי וארן דיברו ביניהם והגיעו למסקנה שאין להם סיכוי לקדם שם שום דבר. הם מבינים שהם חיים בבועה ובמלון אנשים הם כמוהם, בחדרים ממוזגים ואוכלים אוכל חם ומשובח אבל האנשים שבחוץ הם עצבניים, ממש חם בחוץ, רכבת שלא פועלת, הפסקות חשמל וחנויות שמנהלות מסחר בחושך… וכשעדיין מדברים, קמל נכנס לחדר זורח ואומר “אני שמח לבשר לכם שיש דלק ואפשר לצאת לדרך” דודי שאל כמה דלק? כי קצת זה לא יספיק. קמל התיישב בפנים נעלבות וישב לתכנן את הנסיעה. לדרך כזו ראו שצריך לתדלק כמה פעמים וארן נראה כבר ממש מבוהל. ככל שהשניים הכינו את עצמם לנסיעה הם הבינו שעדיין לא ממש מבינים מה מתרחש במדינה הזאת. קמל יצא איתם החוצה והראה להם חבית דלק “זה בשביל שתוכלו להגיע” אמר, העיקר שיצאו כבר לדרך. הם יצאו מוקדם לנסיעה הארוכה שעמדה לפניהם. ארן נהג בפרעות והאוויר החם הכה בפניהם. מימין שדות משמאל נהר וסוף סוף יוצאים לשטח. ארן התחיל לשיר שירים של גידיגוב, “השתגעת?!” אמר דודי “ואם מישהו יעבור כאן וישמע שאתה שר שירים בעברית?” ואמר שיהרוס את סיפור הכיסוי שלהם! ארן הפסיק לרגע את השירה רק כדי לומר: “נראה לך שישהו בכלל עובר בכביש הזה, מי כבר יכול לשמוע אותנו” רק דבר אחד בסוף הצליח להשתיק את השירה של ארן, רעשים בכיוון המנוע. דודי הציע לעצור, הם אכלו ועלו שוב למכונית אבל אחרי כחצי שעה המנוע שוב עשה רעשים וממנו עלו אדים. המחוג היה על נקודת הרתיחה ושוב עשו הפסקה. דודי היה בתפקיד האחראי מבניהם, הם ניסו להבין מה התקלה, פתאום מכונית עצרה לידם והנהג שמח לעזור, הוא ידע במיומנות רבה את חלקי המנוע אך לא הועיל והכריז שלא הצליח. 4 נהגים נוספים הציעו את עצרתם אבל אף אחד לא הצליח לגרום למנוע לעבוד עד שאחד מהם הציע לגרור את המכונית בחזרה. וכך נחתם היום הראשון של המבצע.

פרק 20-  המדריך אמר להיות בשטח ולמצוא מקום טוב לשהייה של כמה ימים. הוא הסביר כי צריך לחכות שמי הנהר יהיו פחות עמוקים ויוכלו לחצות אותו בקלות. מולואלם שמח לנוח כי בשבוע האחרון הם הלכו הרבה ובקצב מהיר כי רצו להשלים את הפער ביניהם לקבוצה הראשונה, הרי הם התקדמו בזמן שהקבוצה השנייה נשארה צ’קולש. המדריך מצהיר שיעברו את הנהר בלילה כי לא יכלו לחכות יותר. הנהר היה מאוד רחב, הילדים רוכבים על החמורים והסוסים והמבוגרים חוצים ברגל, בינם חצה עם המבוגרים, מולואלם התבאס כי פחד לעלות על סוס ואם בינם היה איתו אולי היה לו יותר אומץ. הם חצו את הנהר ואיפלו עם גובה הסוס הרגישו שהרגליים נרטבות. פתאום נשמעה צעקה וראו את המדריך מחליק לתוך המים, והחבל שאיתו הוא הוביל את החמור שלו שהיה עליו המון ציוד נמשך איתו והחמור נפל עליו. עכשיו מולואלם פחד כי יש לו כבר ניסיון עם חיות מפוחדות כאלה, אבל ראה שבני הדודים הקטנים שלו פחדו יותר ממנו אז היה צריך למצוא דרך להרגיע אותם ואמר מילים שאפילו לא האמין בהם. הם חצו את הנהר וגם המדריך ניצל עם דוד מטוקו שעזר להציל את המדריך. המדריך ראה שכולם נמצאים ואמר שהגיע הזמן להמשיך, הם עברו את החלק הקל. מולואלם מופתע, “החלק הקל? הוא בטח צוחק”. עכשיו ממשיכים להר הגבוה. גל שאל את דוד “ידעת משהו על הסיפור הזה?” והוא אמרה שלא. כאלה סיפורים מעולם לא שמע. מעניין למה לא סיפר את הסיפור הזה לאף אחד אמר גל

ממש התעניינתי מהפרק הזה, למה מולואלם אף פעם לא סיפר את הסיפור הזה ומה יקרה אחר כך. לא יודעת למה אבל אפילו הצחיק אותי שהחמור נפל על המדריך