שלמות לא קיימת

אני לא מושלמת. באמת שלא. אף אחד לא מושלם. אף אחד לא יכול להיות מושלם. זה דרך הטבע. שלמות לא קיימת. היא לא יכולה להיות קיימת.

^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^

“היי, אפשר לשבת כאן?” שאלתי במבוכה. יום ראשון שלי ואני מגיעה על הדקה התשעים, ממש כל הכבוד ליזי. הוא מסתכל עליי במבט שאני לא מצליחה לפענח ומגלגל עיניים: הוא לובש חולצה שחורה, מכנס שחור, סוודר אדום ונעלי סניקרס תואמות. אני מקבלת את השתיקה הזאת ככן ומתיישבת על ידו במקומי החדש. הצלצולנשמע וכל הטלפונים הוכנסו לתיק חוץ ממי שיושב בשורה האחרונה כמובן… אף פעם לא הבנתי מה מלהיב אותם בזה? שהכיתה יחשבו שהם מגניבים? ה”אקשן” של להסתיר את הטלפון מהמורה? בעודי ממשיכה להרהר במחשבות כאלו ואחרות המורה נכנסה לכיתה והחלה להקריא שמות. “המורה, לא הקראת את בשם שלי” אמרתי לה והיא הפנתה את מבטה אליי “ושמך הוא?” היא אמרה בקולה הצורמני והבנתי שהיא כנראה מסוג המורות שעדיף לא להתעסק איתן יותר מידי, מסביר למה הכיתה השתתקה ברגע שהיה צלצול. “אליזבת’ אבל כולם קוראים לי ליזי” ובעודי אומרת זאת הרגשתי במבטים הנוקבים ובלחשושים על מה אני ומי אני. כמה שאנשים חסרי חיים זה משהו שלא ניתן לתאר, כל הזמן מתעסקים בכמה החיים של האחר טובים או גרועים ומה עשו לו ומה קרה להוא. אבל באתי לפה בשביל התחלה חדשה אז החלטתי לא לשפוט אף אחד מהר מידי. “אה כן את הילדה החדשה… ילדים נא להתנהג אלייה בכבוד” היא אמרה ואחר כך אמרה משהו על החומר שצריך ללמוד השנה.

עבר לו היום הראשון וכבר הספקתי להכיר את אפריל ליה והבחור עם הסוודר האדום שאולי לא התנהג אליי בצורה הכי נחמדה אבל כמו שאמרתי, לא שופטת אף אדם מהר מידי. “היי, ליזי” שמעתי קול קורא לי והסבתי מבט לראות במי מדובר. זה היה הנער בעל הסוודר האדום. “סליחה על היום בבוקר שהתנהגתי מגעיל פשוט קיבלתי הודעה מבאסת וזה הורידלי את כל המצב רוח. קוראים לי אדם אדאמס וזה לא מצחיק, טוב אולי קצת” הוא הוסיף אחרי שראה שאני מצחקקת.” הכל בסדר לא נעלבתי, ימים כאלו קוראים לכולנו. עכשיו אתה יכול להסביר לי למה קוראים לך ככה? שאלתי והוא הסביר.

^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^

אני לא מושלמת. באמת שלא. אף אחד לא מושלם. אף אחד לא יכול להיות מושלם. זה דרך הטבע. שלמות לא קיימת. היא לא יכולה להיות קיימת. אבל בכל זאת. איכשהו. הרגשתי שמצאתי את זה. את הדבר הכי מושלם שיש.