מצאתי

הרגשתי שהגיע הזמן. ידעתי שאני חייב למצוא אותו, את האוצר.

.יצאתי לדרך

את הכיסים הרחבים במכנסי המסע שלי מילאתי בזרעים משביעים. הבטתי בציפייה .בשמיים הבהירים והתחלתי לצעוד

כשהשמש נשקה לאופק הגעתי אל ראש ההר עייף ומעט שרוט. אכלתי מעט מהזרעים, והתבוננתי למרגלותיי. סלעים, עצים סבוכים. איך אמצא את האוצר?

שאלתי את הנשר שנחת לידי: אתה, הרואה הכל מלמעלה, אנא, אמור לי היכן נמצא האוצר?

“רד עם הנחל שנובע מתחת לסלע. שם, בנקודה בה המים נאספים”. אמר הנשר. “כך אומרים המחפשים”.

באור ראשון יצאתי לדרך שמח ומלא תקווה. דילגתי במדרון, כשהגעתי לבריכת המים הצלולים ליבי הלם בהתרגשות.

אחרי שעות של חיפוש והתרוצצות ישבתי לנוח ולאכול מעט. לא הבנתי איך התמעטה כל כך כמות הזרעים.

קרקור צפרדע הקפיץ אותי. “נא אמרי לי, איפה נמצא האוצר?” ביקשתי. ” צעד ישר, לתוך המישור.  לשם הולכים כולם” אמרה ונעלמה.

לגמתי מעט מים, ובאיטיות המשכתי להתקדם. לאחר שחציתי את המישור הגדול   החל הגשם לטפטף, ולהפתעתי, לא נותרו זרעים בכיסיי. יהיה עליי לחזור בלי האוצר, חשבתי בצער.

רעב ורטוב ראיתי עץ גבוה, שענפיו העבים השתפלו כסולם.  החלטתי לנוח עליו מעט.

בבוקר,  העירה אותי הרוח המלטפת. שאלתי אותה בעיניים עצומות: “אנא, האם תוכלי לעזור לי למצוא את האוצר?”

“לא אוכל”, לחשה, “אין מי שיכול. מלבדך. אך הבט סביבך ולתוכך, אולי כבר מצאת אותו”.

פקחתי את עיניי ונעתקה נשמתי.

המישור הגדול בער בשלל צבעים. המדרון זרח בפריחתו. הבנתי לאן נעלמו הזרעים שבכיסיי.

מאושר, ליבי מנתר בחזי, הרמתי את ידיי לשמיים וצרחתי: “מצאתי. מצאתי את האוצר!”.