Danny boy

דני ילד שובב, אוהב לבלות הרבה בחוץ, בטיפוס על עצים ומשחק עם חברים.

יש לו חבר מאוד טוב, אפי, כל יום הם נפגשים ומשחקים. לאפי שי כלכלב חדש ונחמד שאותו דני אוהב מאוד.

ערב אחד בזמן ארוחת הערב אמר דני בנחישות “אני רוצה כלב! יש לי יום הולדת וזה מה שאני רוצה”. אמא ואבא היו מופתעים מאוד. ואמרו “כלב בבית? ומי יטפול בו?” אמא אמרה: “אבא עובד עד שעה מאוחרת ואני בקושי מסתדרת, אני כל היום בסידורים ודואגת לתינוקת הקטנה, לא יכולה גם לצאת לטיולים ולשחק משחקים עם כלב”. אבא היה קצת עצבני ואמר: “בשום פנים לא, יש לנו הרבה על הראש”.

דני התרגז ולא הבין מה הבעיה ואמר שהוא ידאג לכלב. אבא לא הסכים להמשיך את השיחה ושלח את דני למיטה. דני נעלב ובכה עלה לחדר  טרק את הדלת ולא יצא.

דני התעצבן ואמר לעצמו “אני יוכיח להם שאני מסוגל לא לעשות יותר שטויות, שאני יכול לטפל בכלב”. חשב לעצמו ובסוף אמר:”ברור שאני יכול להיות אחראי, ממחר אני מפסיק עם השטויות”.

דני זמזם לעצמו את המשפט:

“אה אה אחראי, זה מה שאני אני..

אה אה אחראי זה מה שאני אני..”

 וככה דני נרדם בלי שהרגיש.

בבוקר אחרי שדני התעורר הוא התלבש,צחצח שיניים, אכל את ארוחת הבוקר ויצא לבית הספר.

בדרך על השביל ראה כדור חדש והחל לבעות אותו עד למגרש. שם כבר היו כמה ילדים שחיפשו אחר הכדור, וכשדני מצא אותו הם קראו לו להיצטרף למשחק.

דני הביט במגרש ובכדור החדש וחשב לעצמו “משחק אחד לא יהיה נורא, אני אגיע בזמן לכיתה”. כך דני שיחק עם הילדים, הבקיע גם כמה שערים.

שרצה להמשיך בדרכו הוא הבין שהוא מאחר מאוד.

כשהגיע לבית הספר קיבל נזיפה מהמורה. דני התעצבן על עצמו, למה כל כך קשה לו להפסיק עם השטויות? דני החליט שכל פעם שיצוץ משהו הוא צריך לזמזם לעצמו את המשפט שלו: “אה אה אחראי.. זה מה שאני אני, אה אה אחראי זה מה שאני אני”.

הוא נכנס לכיתה וכשיתישב ראה שאפי לא נמצא, שאל כמה חברים ואמרו לו שהיום אפי לא מרגיש טוב.

בסוף היום דני אסף לאפי את כל השיעורים והחליט ללכת לבקר אותו בביתו.

בדרך לרגע שכח וחשב אולי ללכת שוב למגרש לשחק עם הילדים בכדור. אבל אז נזכר במשפט וזמזם לו

“אה אה אחראי, זה מה שאני אני”.

“אה אה אחראי, זה מה שאני אני”

דני הרגיש שהמשפט נתן לו כוח, והוא המשיך לבית של אפי.

אמא של אפי פתחה את הדלת וכל כך שמחה, ואמרה לו: “איזה חבר אחראי אתה”.

דני חייך ועלה במדרגות וזמזם לעצמו שוב את המשפט.

“אה אה אחראי זה מה שאני אני וכלום לא יעצור אותי…”

דני עלה בשקט לחדרו של אפי, וראה אותו במיטה.

ניגש אליו ושאל אותו אם הוא יכול לעזור לו במשהו. אפי חייך ואמר שצריך עוד מעט את מיילו להוצאי לטיול. דני שמח ומיד הסכים.

אחראי שהודיע לאמא שלו שיאחר לארוחת הערב, דני לקח את הרצועה של מיילו ושקית קטנה ויצא איתו לטיול בשכונה. בהתחלה מיילו משך ומשך וכל ציפור שעברה הוא קפץ. דני נלחץ ופחד שמיילו יברח, אז הוא זמזמם לעצמו את השיר “אה אה אה אחראי זה מה שאני אני, אה אה אחראי זה מצה שאני אני..”

וככה בלי ששם לב דני למד להחזיק את הרצועה, לא חזק ולא חלש. ככה שמיילו ילך לידו ושהוא לא ירוץ אחריו.

דני אסף את הצרכים של מיילו לתוך השקית, דאג שהרחוב ישאר נקי.

כשחזר לביתו של אפי, אמא שלו חיכתה לו וראתה כמה הוא מאושר. הם נסעו ביחד לבית ודני הכין כמעט את כל השיעורים, עזר לקלח את אחותו הקטנה עד שהיא בכתה, ופינה את הצלחת שלו בסוף הארוחה.

כשהלך לישון אמא ואבא דיברו. אמא אמרה “הוא היה חבר טוב היום לאפי, ודאג לאחותו. דני שלנו באמת מסוגל” אבא הסכים ואמר” זה עדיין עוד קצת מוקדם, נחשוב על זה מחר”

וכך עברו הימים ודני כל יום הצליח לעשות מעשה אחד אחראי. לפעמים שיחק עם אחותו ולא לקח לה צעצועים. הוא עזר לחברים בשיעורים ולא רק שיחק איתם משחקים.

כשאמא בקשה שיסדר את החדר לרוב הוא הצליח לא להכניס הכל מתחת למיטה.

דני שכח כבר מהזמזום שלו, וגם כבר שכח מהכלב כי חשב שזה יותר מידי מסובך.

כך כעבור כמה חודשים, וכשדני חזר הביתה מבית הספר אמא, אבא והתינוקת עמדו בדלת וחיכו לו. כשנכנס דני לבית חכתה לו הפתעה,

כלב מתוק עם רצועה.

דני קפץ מרוב שמחה, ולקח ישר את הכלב לגינה.