הכדור והעץ – כתב: מל רוזנברג, איורים: עציון גואל

כתב: מל רוזנברג

תרגום מאנגלית: מיקי פלד

כשיוני היה בן שש, הוא קיבל ליום הולדתו כדורגל. זאת הייתה מתנת יומולדת מיוחדת. אבא הביא את הכדור מברזיל, כשחזר מנסיעה. הייתה עליו חתימה של השחקן הכי מפורסם במדינה. יוני אהב את הכדור הזה יותר מכל המתנות שאי פעם קיבל.

הלך יוני לחצר והראה בגאווה לחברים את הכדור המיוחד שלו.

שלומי, הילד הכי חזק בשכונה, חטף את הכדור ובעט בו כל כך חזק, עד שזה עף לשמיים, נחת על צמרת עץ, ונותר שם בין הענפים.

שלומי רק משך בכתפיו, והסתלק.

הוא אפילו לא ביקש סליחה.

שעות עמד שם יוני ובכה. הוא יכול היה לראות את הכדור מציץ אליו מבין העלים. יוני חזר לעץ ביום שלמחרת, וגם ביום שאחריו.

גם שבועות לאחר מכן, כשהרוחות נשבו והגשם טפטף, עמד יוני, חיכה, וחיכה, אולי הכדור ייפול. אבל לא. הכדור נותר שם בין הענפים.

מדי שנה, ביום ההולדת, היה מגיע יוני ומחכה ליד העץ. הוא היה גדול, וגם העץ צמח. יוני בקושי הצליח לראות אותו. הענפים והעלים הסתירו אותו. 

כעבור שנים אחדות הסתירו העלים את הכדור לגמרי, ויוני לא יכול היה לראותו. ועדיין, מדי שנה ביום ההולדת, היה חוזר לחכות ליד העץ, אולי יצליח לראות את הכדור.

לפעמים היה עומד שם ומזיל דמעה.

יום אחד פגש יוני אישה והשניים התאהבו. הם התחתנו ועברו לגור בעיר אחרת. מדי שנה ביום ההולדת, היה יוני נוסע עם אשתו לחצר לעמוד ליד העץ. הוא סיפר לה כיצד העיף שלומי את הכדור גבוה אל העץ, ואז פשוט הסתלק לו בלי לבקש סליחה.

לבה נמלא עצב, אך היא לא אמרה דבר.

עברו שנים, ולשניים נולדו ילדים. מדי שנה, ביום ההולדת שלו, היה יוני לוקח אותם אל העץ ומספר להם את הסיפור על הכדור. לבם נמלא עצב, אך הם לא אמרו דבר.

ילדיו של יוני גדלו, התחתנו והביאו לעולם ילדים. כעת היה יוני סבא. כשנכדתו הבכורה הייתה בת שש, הוא לקח אותה לבקר את העץ.

“סבא”, שאלה, “איך אתה יודע שהכדור עדיין שם? אני מסתכלת ומסתכלת, ולא רואה אותו”.

“סבא”, המשיכה, “למה אתה זקוק לכדור? לא שיחקת כדורגל כל כך הרבה שנים”.

“סבא”, אמרה, “גם אם הכדור שם, הוא בטח מאד ישן. הוא בטח מזמן לא עגול. בטח יש בו הרבה חורים וקרעים”.

“סבא”, אמרה, “שלומי ודאי גם הוא עכשיו סבא. הוא ודאי אינו זוכר מה קרה באותו יום.

אולי נלך לקנות כדור חדש ונשחק ביחד בחצר?”

יוני הביט על נכדתו וחייך חיוך גדול.

הם קנו כדור חדש ושחקו בחצר. שניהם היו מאושרים.

יוני מעולם לא חזר אל העץ.

אך הוא מעולם לא שכח.

תודה לכם שקראתם את ספרי!

אם אהבתם אותו, בטח תאהבו גם את הספר:

“צובעים את העולם”

מעוניינים לקרוא ספרים נוספים שלי ב-Ourboox? היכנסו לכאן!!

בואו ונסו גם אתם להעלות את הספר שלכם לאתר

הנה מדריך קצר שיסייע לכם להתחיל במלאכה

אתם מוזמנים לכתוב לי: [email protected]