אוהב אותך תמיד, טיקטיק

אמא אמרה:

.”מזל טוב, יותם, היום אתה בן שש. היום תבחר לך כלב או כלבה”

בצער בעלי חיים ראה יותם כלבים רבים, אך כלבה צעירה מתולתלת משכה את שומת ליבו. היא הביטה בו בעצב, וכששלח את ידו ללטפה היא רעדה ושיניה נקשו. לכן יותם קרא לה טיקטיק ולקח אותה הביתה.

בימים הראשונים טיקטיק הצטנפה בפינתה שבחדרו, לא זזה ובקושי אכלה. יותם ואביו לקחו אותה לווטרינר מדי כמה ימים, לטפל ברגלה השבורה. כששכבה על שולחן המתכת הקר, היה יותם מלטף אותה ולוחש לה:

“אל תפחדי, את לא לבד, אני אוהב אותך לעד.

את שלי, ואני שלך, כי אני בחרתי בך”.

לאט הבריאו פצעיה של טיקטיק, וגם הקרחות בפרוותה התמלאו. היא הרשתה ליותם להתקרב אליה. הוא אהב לשכב על הרצפה לידה, ללטפה, להתבונן בה  ולזמזם לה: “אל תפחדי, את לא לבד…”

כל יום היה יותם חוזר מהגן ורץ לפגוש את טיקטיק, מחבק אותה, טומן ראשו בין תלתליה השחורים והרכים ומספר לה את כל מה שעבר עליו. יום אחד, כשלושה חודשים לאחר שטיקטיק הגיעה לביתו של יותם, הם ישבו כך חבוקים, לפתע פתאום נשמעה בחוץ צפירת בלמים מחרישת אוזניים של משאית.

טיקטיק נבהלה, נרתעה, וכשניסתה לזנק מתוך זרועותיו של יותם, שרטה אותו עמוקות בצווארו. יותם הבין שהיא אולי נזכרת בדברים רעים שקרו לה בעבר, הוא זחל לאט לעברה כשהוא לוחש לה שוב ושוב: “אל תפחדי, את לא לבד. אני אוהב אותך לעד”.

לאחר דקות ארוכות  נרגעו נשימותיה המהירות של טיקטיק. היא הפסיקה לרעוד, וזחלה אל זרועותיו המחבקות של יותם. הוא לא שם לב לכאב בצווארו, או לדם שהתחיל לטפטף מהפצע.

עברו עוד שלושה חודשים. נראה היה שהפצעים והפחדים של טיקטיק הבריאו. היא אהבה לטמון את ראשה בבטנו של יותם ולדגדג אותו, היא העירה אותו בבוקר בליקוקים רטובים ונמרצים, ישבה זקופה על ידו כשאכל, כשהיא מחכה בסבלנות לאוכל שיותם הגניב לה מצלחתו. היא אפילו המתינה לו מאחורי הדלת כשהתקלח.

לטיקטיק מלאו שנה וחצי, וכבר עברו שישה חודשים מאז שהגיעה לביתו של יותם. הוא רצה מאד להכיר אותה לחברו הטוב, גדי. הוא התייעץ עם אמו: “אמא, את חושבת שכבר אפשר להזמין אלי את גדי כדי שיפגוש את טיקטיק? אני ממש רוצה שהוא יכיר אותה. היא כבר לא תפחד ו… לא תשרוט, נכון?”

אמא חשבה לרגע, ואז ענתה: קשה לדעת, חמוד. בוא ננסה ואז נדע”. יותם הזמין את גדי למחר.

בשעה היעודה נשמעה דפיקה בדלת. גדי בא. מרוב התרגשות, שכח יותם שכלבתו עדיין לא מכירה את חברו. הוא רץ לעבר הדלת, ופתח אותה בתנופה.

טיקטיק הנסערת הגיחה מאחור, זינקה לעברה של הדמות הלא מוכרת לה, היא הפילה את גדי על הרצפה. לא נשכה, ולא שרטה, אך עמדה מעליו רועדת ונוהמת בשקט.

אימו של יותם מיהרה אל גדי המופתע שנותר על הריצפה, בעוד יותם ממהר למשוך אליו את טיקטיק, ולשאת אותה במאמץ רב אל חדרו. שניהם נפלו על מיטתה מתנשמים. “ששש… לחש לה, רק נבהלת…” ובלי לחשוב התחיל לזמזם את המילים: “אל תפחדי, את לא לבד…”

לאחר כמה רגעים טמנה טיקטיק את ראשה בחיקו והשפילה את אוזניה הרוטטות. יותם הרגיש שהיא מבקשת ממנו סליחה.

ואז, היא נשאה את ראשה, קמה על רגליה, ליקקה את פניו, וכשכשה בזנבה. יותם הבין שהיא אומרת לו שהיא מוכנה. הוא קצת דאג לגדי, הוא גם חשש שהלך ולא ירצה לבוא עוד, אך כשיותם יצא מחדרו, וטיקטיק לצידו, גדי חיכה לו, מחייך.

גדי אמר: “בכלל לא נבהלתי… היא לא עשתה לי כלום”, ומיד צנח על ברכיו והזמין אליו את טיקטיק לחיבוק.

טיקטיק הפכה להיות חלק מהחבורה של יותם, גדי וחבריהם. יחד רצו במשחקי כדור רגל במגרש. יחד דהרו על אופניים בפארק, כשטיקטיק רצה בהתלהבות לצידם.

כשהלך יותם לישון, טיקטיק נשכבה על המרבד לצידו, והוא היה מלטף אותה ולוחש:

“אל תפחדי, את לא לבד, אני אוהב אותך לעד. את שלי ואני שלך, כי אני בחרתי בך”.

ואז הגיעו ימים עצובים עבור יותם. טיקטיק התחילה להתנהג באופן שונה.

היא החלה להיות עסוקה בעצמה, ליקקה את גופה ללא הרף, בעת משחק, כבר לא היתה צמודה לרגלו של יותם. כשקרא לה, לא מיהרה אליו, אלא המשיכה להשתובב עם כלבים אחרים. היא לא המתינה לו מחוץ למקלחת, ולא רצתה לשבת לצידו כשאכל, רק ביקשה לצאת החוצה.

יותם נעשה שקט ועצוב. “מה לא עשיתי בסדר?” שאל את עצמו. “למה טיקטיק לא אוהבת אותי יותר?” לעיתים, לא הצליח יותם להירדם, הוא גם לא הבין למה הלחיים שלו רטובות, אך כשירד ממטתו ונשכב על המרבד לצידה של טיקטיק, הוא הרגיש טוב. כשראשו מונח על גופה החם והרך. היה מחבק אותה ומזמזם:

“אל תפחדי, את לא לבד

אני אוהב אותך לעד.

את שלי ואני שלך,

כי אני בחרתי בך”.

וכך נרדם.

לאחר כשבועיים, בארוחת הערב, אמר אבא ליותם: “יותם חמוד, אתה יודע שלטיקטיק יש גורים בבטן, ועוד זמן מה היא תמליט טיקטיקים  חמודים”.

יותם נדהם. עכשיו הבין למה טיקטיק התרחקה ממנו.

יותם שמח. שמח כל כך. טיקטיק אוהבת אותו. היא פשוט הייתה עסוקה בלהיות אמא. בקרוב יהיה עוד יותר כיף!!!

יותם שם לב שהבטן של טיקטיק גדלה, ולפעמים יכול היה אפילו להרגיש את הגורים זזים בבטנה. יותם היה נרגש לקראת ההמלטה. בגן- לא הפסיק לחשוב עליה, ובערב – לא הצליח להירדם. עכשיו טיקטיק הייתה כבדה וגדולה, ולא זזה הרבה. יותם רצה להיות לצידה כל הזמן, והתחנן לאמו שתרשה לו לאכול את ארוחותיו בחדרו, לידה.

יום אחד כשהתעורר, חש יותם כי כל גופו רועד, קולו נעשה צרוד וגרונו כאב. הרופא אמר שיותם חולה בוירוס מדבק, יש לו חום גבוה, ואסור לו להיפגש עם חברים. הוא שכב במיטתו, רחוק מחבריו, אבל טיקטיק לא עזבה אותו לרגע. היא טיפסה אל מיטתו, ונשכבה לצידו, דיגדגה בעדינות את צווארו וליקקה את פניו עד שחייך, והסכים לאכול את המרק שאמא הגישה לו.

לאחר שבוע, יותם התעורר בבוקר והרגיש נפלא. כבר לא כאב לו הגרון, וגם לא הגוף. הוא גישש בעיניים עצומות, וכשידיו לא מצאו את גופה החם של טיקטיק הוא התיישב מיד כשעיניו מחפשות אותה בדאגה.

כשהביט אל מיטתה של טיקטיק, ראה שלושה גורים זעירים יונקים מגופה.

לאט לאט התקרב למשפחה הקטנה והחדשה שלו ולחש:

“אל תפחדי, את לא לבד, אני אוהב אותך לעד, את שלי ואני שלך, כי אני בחרתי בך”.

סוף