חמדת ימים: קהילה, תפילה ורוח

מיקי אביגור: דבר תורה

פרשת חיי שרה, הפטרת מלכים א’, מעשה אדוניה בן חגית, אחי שלמה

הפרשות שאנו פוגשים השבת עוסקות בהורשה, ירושה ומורשת.

כל אדם, אני חושבת , מהרהר במשמעות חייו והמורשת או הזיכרון אותם ישאיר אחריו.

כותב יורם טהרלב, בשירו ה:מפורסם “היה לי חבר היה לי אח”:במקום שאליו אני הולך

היו רבים כבר לפני.
השאירו שביל, השאירו עץ,
השאירו אבן לרגלי,
ומה אני אשאיר אחרי,
האם אשאיר איזה דבר?
איני רואה את צעדי!
איני רואה את צעדי,
ומי יראה אותם מחר?

מי ששמו וסיפורו נכנס לספר הספרים השאיר חותם.

בפרשה , שרה אימנו מתה בגיל 127 בקרית-ארבע היא חברון בארץ כנען. אברהם קונה לה ולמשפחה את מערת המכפלה מבני חת ובמעשה זה משאיר חותם של מקום עד ימינו אלה.

בהמשך הפרשה נשלח עבד אברהם לארם נהריים למצוא כלה “משלנו” ליצחק וחוזר עם רבקה.. היום דווקא לא אעמוד על סיפור המפגש המקסים בין רבקה והעבד ואדלג למות אברהם שמת בגיל 175 ונקבר ע”י ישמעאל ויצחק במערת המכפלה.

מה השאיר אברהם במותו???

נתיב חדש, פילוסופיה חדשה של אמונה באל אחד, הבטחה לקיום ברית בין צאצאי אברהם וה’, הבטחה לתת לזרעו את ארץ ישראל , סיפור אמונה ברמה כמעט מטורפת עד שכמעט הקריב את בנו ובנים שימשיכו את השושלת.

בסוף הפרשה מדובר על מות ישמעאל בגיל 137 ופירוט שושלתו.

במותנו, אנו הופכים לזיכרון אצל אנשים מעטים אחרים וכשהם הולכים, אנו הופכים לאיזכור מדי פעם בפי מכרים וצאצאים ואם נקשרנו במקום אולי יזכרונו בהקשרו, ואם אנו עוסקים ומפיצים רעיון נישאר כטללים אצל אותם העוסקים ברעיון דומה, גם אם שמנו יתמסמס..

בהעלותך- מאת אברהם חסון

השאיפה של האדם-

הענווה היא דרגה גבוהה באישיות, כי אין זה טבעו של האדם להיות ענו, במיוחד ככל שיהיה גדול ומנהיג, ישנו יצר התנשאות וחשיבות שהאדם רגיל ליחס לעצמו ושאיפה  שהאחרים ידעו זאת (הישראלים בימינו רצים לספר לחברה’). משה הגיע להכרת        א-להים במידה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה. לפי ירמיהו משה היה יכול להתהלל בהישג זה: כֹּה אָמַר יְהוָה אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה‘…הכרתו של הנביא אומרת לו שהוא הכיר את ה’ ולכן יש לו במה להתהלל. אבל משה אשר נאמר עליו ש ה’  דיבר אליו פנים אל פנים, ובכל ביתי נאמן הוא, הוא המסוגל להכיר ולהבין שהאדם איננו מכיר את א-להים, משום שא-להים אינו ניתן להכרה על ידי האדם. ההוכחה לכך היא שאחרי חטא העגל, משה מבקש מ-ה’ הודיעני נא את דרכיך,. זאת היא הענווה השלמה אשר רק משה היה יכול להגיע אליה להודות כי הוא לא ידע את דרכי ה’.

ענוונותו של משה משה לא רצה להנהיג (במעמד הסנה הבוער) והיה מוכן לוותר על ההנהגה (בפרשתנו ע”י שבעים הזקנים שיקחו ממנו חלק מהמעמסה).

מיהו מנהיג אמיתי

 אופיו של משה על פי ה’  וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח.  וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’ הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה’.  וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיֹּאמֶר ה’ פִּתְאֹם אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם. וַיֵּרֶד ה’ בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם ה’ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. לֹא-כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה…..

פרושים רבים נכתבו על פרשה זאת כי יש בה דברים קשים להבנה. הנושא הוא דיבורה של מרים על אישה כושית שמשה לקח והוסיפה שגם היא ואהרון נביאים כמו משה, כאילו שמשה מואשם בהתנשאות על שניהם. אין תגובה של משה על טענותיה של מרים, אך מייד ה’ בא להגנתו ומעניש את מרים בצרעת. הקשיים בהבנת הסיפור הם שמשה לקח אישה כושית, איננו יודעים אם היא ציפורה או אישה חדשה. מדוע אסור למשה לקחת אישה כרצונו? מה הקשר בין לקיחת אישה לבין זה שמרים חושבת שהיא שווה למשה בנבואה כלפי ה’? אך תגובת ה’ מראה שהתערבותו באה להראות שמשה הוא נביא מיוחד ש ה’ מדבר אליו פה אל פה, ותמונת ה’ יביט, כלומר תגובה זאת לא קשורה כלל לאישה הכושית, אלא רק לגבי אופיו של הנביא. התכונה הבולטת המתארת את משה היא ענווה. התורה בכלל מתארת בפרוטרוט את מעשיו של משה מאז לידתו ועד הביאו את עם ישראל לגבול ארץ כנען. על ידו ניתנה התורה ועל ידו נעשו ניסים ומופתים אינספור, אך התורה לא מתארת את אישיותו במפורש פרט למקרה הזה שהוא עָנָו, אפילו שאנחנו מסיקים מסיפורי התורה שהוא היה חכם (מחוקק), מחנך (לימד את עם ישראל את התורה), רודף צדק (היכה את המצרי והושיע את בנות יתרו) וגיבור (עמד מול פרעה ושבר את הלוחות)…..וכו’

משמעות ענו שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו כי הוא יודע בדיוק מה הוא שווה ולא מעניין אותו מה אחרים חושבים.