קצרים מהמזרח

השמאן של מייסור

מייסור, קרנאטקה, דרום הודו 2004

על רקע חשכת הערב המתגברת האיר הארמון של מייסור בשבעים אלף נורות צהובות, כמו דיסנילנד מקומי. במדריך התיירים נכתב שהעיר שימשה בעבר כמושב למהראג’ות של נסיכות מאיסור ומספקת לתייר פסטיבל מופלא לחושים. מאיסור הייתה שונה מכל הערים שעברנו בהן עד עכשיו. היה בה משהו שונה, כפרי, ידידותי ולא מאיים. כל הליכה ברחוב הייתה חגיגה יומיומית שפתחה צוהר לעולם חדש.

קולה הצייצני של זמרת הודית בקע בדיסטורשן מטייפ באחד הדוכנים. רוכלים קולניים התווכחו בשפה מקומית שנשמעה באוזניי כניב אפריקאי. קבצן עלוב פיזר לחשים לעוברים ושבים שהילכו מעליו. עיניים קטנות מתחננות בגובה הברכיים. חבורת ילדים מוזנחים צוהלת סביב כדור גומי מטונף.

שעת הערב סיפקה מפלט מעננות העשן החונקות שפיזרו האוטובוסים במהלך היום. השוק היה שונה בתכלית בשעות הבוקר ובערב. בבקרים הוצף בריח הפרחים. בדוכנים נערמו הרים קטנים של פרחי יסמין, שמהן שזרו נשים מקומיות שרשראות שריחן הממכר רדף אחריך גם כשיצאת מהשוק. עשרה רופים של נחת לכל היום, ריח גן עדן מרחיב לבבות וממוסס כל פחד.

כעת, בשעות הערב, הוצף השוק באורן הרך של נורות החשמל שהיו מחוברות לגרלנדה מרחפת מעל הסימטאות, פקעת עמוסה בחוטי חשמל. ססגוניות בגדי הסארי שלבשו הנשים יצרה מערבולת פסיכדלית של צבעים וטקסטורות. אפשר לנחש לאיזה מעמד חברתי משתייכת אישה זו או אחרת על פי הסארי שלגופה.

ספגתי לריאותיי את בליל הריחות. קטורת, אשפה, זיעה, טיגון, גללי פרות, עשן מכונות ומדורות. כולם התמזגו לתערובת ייחודית, דוחה ומושכת, עזה, מעוררת, בלתי נשכחת.

פה ושם חיות דוויות עור ונטולות פרווה הילכו בין האנשים, או נצמדו לבהמות הקדושות שזללו שאריות של ירקות, שקיות ניילון, עיתונים וקופסאות של פילמים שהשליכו תיירים מהמערב. החיים והמוות מתערבלים בעוצמה מסחררת, לופתת, מרגשת, מצמררת. כורכים את רגליהם סביב מותניי, נוטעים שורשים בנשמתי.

למעשה, כל שרציתי בערב מיוחד זה היה להגיע לאחד המפעלים שבעיר ולראות כיצד מייצרים קטורת. מייסור, נכתב במדריך, היא מרכז משגשג לעץ האלגום, הסנדלווד. העיר הריחנית ביותר ברחבי מדינת קרנטקה נושאת בגאווה את התואר “עיר הסנדלווד” ולמען האמת ניחוחות השמן והקטורת המופקים מהעץ המופלא ליוו אותי עוד חודשים ארוכים אחר כך.

בקבוקים קטנים וריחניים ומקלות קטורת שקניתי זכו למקום של כבוד בתרמיל, ובהגיעי לארץ החזיר אותי בושם האדמה החרוכה לימי מייסור שכל כך אהבתי.

לפתע משיכה בחולצתי. “את אוהבת קטורת?” נער צעיר צץ לו מאי-שם. “יש עכשיו פסטיבל מיוחד, בואי, תוכלי לראות איך מייצרים אותן”.

“מתי?” אני עונה מופתעת, אבל זורמת. “רק בין 20:30 ל-21:00”, עונה לי. סוחר קטן אבל ממולח. סקרנות, אינטואיציה או סתם טיפשות מובילות אותי להצטרף אליו.

תאוסיף, כך קוראים לו והוא בן 14. אימא שלו מגלגלת קטורת במפעל.

“ואבא?”

“אין לי אבא”.

“מצטערת”.

“על מה? אבי תמיד איתי כאן”, מחייך הנער ומצביע על ליבו. “הלב שלי חצי אימא וחצי אבא. דונט סיי איים סורי”.

הוא אמר חמש דקות מכאן, אבל הדרך מתארכת. הרחוב צפוף והומה, ואנחנו מתפתלים בין טוסטוסים, ריקשות, סוחרים, נשים עמוסות בסלים כבדים, עגלות ופרות.

“זה עוד רחוק?”

“לא, זה כבר פה”.

בקומת הכניסה יושבות מספר נשים הודיות על הרצפה ומגלגלות קטורת. הן נוטלות מערמה מקל במבוק דקיק טבול באבקת סנדלווד, ואחר כך מגלגלות אותו באבקה ריחנית. במרכז החדר כמה ערמות של אבקות מסוגים שונים.

“שלום, אני דוקטור אנאן, דוד של תאוסיף, נעים מאוד בואי תיכנסי”. הבנתי. באתי לפגוש את הדוקטור. אנחנו מטפסים קומה במדרגות צרות ונכנסים לקליניקה. מאות בקבוקי זכוכית קטנים וגדולים מסודרים בארונות, על השולחן בשורות, בצבעי חום, אדום, צהוב ושקוף. החדר ספוג בניחוח פרחים ואני מרגישה מוגנת.

“אני מרפא אירובדי. את מתעניינת בשמנים?”. מתוך משקפיים קטנות וצלולות מחייכות אלי פנים טובות ושן זהב אחת מנצנצת ומאירה את החדר באור בהיר.

הוא למד את המקצוע מאביו ומסבו, כף ידי משמשת עבורו כחלון לנפש: “את נותנת אמון מהר, אל תאמיני לכל אחד. את מאוד מוכשרת, אבל יש לך לב רך, את נותנת את כל מה שיש לך לאחרים, פשוט לא יודעת להגיד ‘לא'”.

שן הזהב הטובה שלו ממשיכה לנסות ולשכנע אותי מדוע אני צריכה לקנות עכשיו שמנים. “השיעורים שלך הם אמון ושיפוט. תני אמון באלוהים ובעצמך. תקשיבי ללב שלך. אלוהים ישמור עלייך, ואת – תמשיכי להתפלל”.

כעת הוא מסביר לי למה ישמש אותי כל שמן. “זה שמן לוטוס, מצוין למדיטציה”. אומר הדוקטור ומגיש לנחיריי בקבוק זכוכית שמנוני. הריח שנודף ממנו גורם לי אוטומטית לעצום את עיניי, שהרי הלוטוס מסמל את הכוח האלוהי, את היופי, הטוהר וחיי הנצח. מי אם לא הלוטוס יעזור לי במדיטציות?

“זה שמן שקד”, ממשיך המרפא, מפתיע אותי עם המילה “שקד” בעברית רצוצה. “מצוין לעור”. הבקבוק מדיף ריח מרציפן מתוק שמעורר את בלוטות הרוק. “וזה שמן הסנדלווד. אלתוש”. מפתיע אותי שוב הדוקטור בעברית שבורה, מגיש שוב לאפי את אחד הבשמים העתיקים בעולם המשמש מרכיב חשוב באירוודה. ריח עתיק, שקיים בעולם כבר מעל 4,000 שנה. בושם של אדמה חרוכה ומעושנת.

מצוידת בכמה בקבוקונים שדוקטור אנאן הצליח למכור לי, אני מצטלמת אתו ואנו נפרדים לשלום.

בכניסה מחכה לי תאוסיף. “קח ממנה רק 15 רופי” הוא מנחה נהג ריקשה שעומד וממתין במיוחד בשבילי מחוץ לבית. “עכשיו את מאושרת?”.

“כן”, אני צוחקת.

“מגיע לי גם משהו קטן?”, הוא קורץ.

תחמן קטן. “קח עשרה רופי”.

איש בקרון

טריבנדרום, קרלה, דרום הודו 2004

בדרך כלל נסיעה ברכבת היא זמן מצוין לשינה. זמן לקשור תיקים לספסל, לאבטח מסמכים וכסף קרוב לגוף, ולעצום עיניים. למרות שהנסיעה הזו הייתה קצרה באופן יחסי, כשעה וחצי מוורקלה לטריבנדרום, השינה הזו אמורה לספק לי אנרגיה ליממה הקרובה. אז אטוס, אדלג ממלון למלון וממדינה למדינה.

התרגשתי מעצם המחשבה שאתאחד בקרוב שוב עם חבריי למסע, אך גם מעצם הנסיעה לבדי. נסיעה לבד מזמינה הרהורים ומחשבות.

הספסלים בקרון מתחילים להתמלא. באחת התחנות עולה אדם שלוכד את תשומת לבי. אני סורקת את פניו, מתרגמת בראשי כל הבעה לרגש. הוא מתיישב מולי, גוו זקוף על המשענת, רגליו נחות בשקט בתוך סנדלים משומשות, בין רגליו הוא מניח תיק קטן, ישן, בצבע חאקי. מעט גדולים עליו בגדיו. לגופו מכנס, גם בחאקי, וחולצת כותנה בהירה, משובצת, צווארון וכיס תפור על החזה משמאל.

בקרב ההודים יש חשיבות רבה לחולצה עם כיס. המראה הפקידותי מלא החשיבות. לרוב תראה אותם ממלאים אותו בפנקס ועטים. כמו פעם.

באזור שבו מסתיימים כפתורי החולצה שלו ומתחיל הצווארון, נחשף גופו: חזה חלק ונערי בצבע מוקה. הוא בערך כבן חמישים. אבל למדתי שאצל ההודים אתה אף פעם לא יכול לנחש את הגיל.

שיערו הגלי סמיך ובריא וקצוות אפורים גולשים במשמעת מופתית ימינה ושמאלה, ועל מצחו, כאילו מכירים את שביל האמצע שעל הקרקפת. זקן מאפיר לא ארוך מדי ולא קצר מדי, כזה שאפשר לסרק במסרק. גבות שחורות עבותות, שומרות בקנאות על זוג עיניי פחם חודרות, שבוהות כעת בנקודה כלשהי בחלל. עיניים חכמות, חושבות, שלוות.

הוא לא מבחין בי נועצת בו מבט. פניו חלקות, אף קמט לא ניכר בן. שפתיו דקות, אדמדמות, יפות, נחבאות מתחת לשפם, שאותו הוא ממולל מדי פעם. ועדיין הוא בוהה באותה נקודה אלמונית.

נוגעת לליבי אותה איכות מהורהרת של האיש. תוך כדי הרהור ולעתים אפילו מלמול חרישי שיוצא מפיו, פניו מסגירות רגשות עזים: חרטה. כאב. צער. דאגה. חמלה. המון חמלה יש בהן. פנים רכות, ילדותיות מעט ועצב רב ניכר בהן. אולי זו נוסטלגיה, ואולי השלמה או קבלה. אולי גם אמונה גדולה בדרך שבה הדברים צריכים להתנהל.

ליבי יוצא אל האיש, אני רוצה לקום ולחבק אותו. ככל שאני שוקעת בדמותו עולים בי זיכרונות מזמן אחר, שם אנחנו אחים שהופרדו בדרך טראגית כלשהי. ואולי מפגש רכבת זה נועד לסגור מעגל קרמאתי משונה? פרידה וזהו?

לפני שארד האם אעז לפנות אליו. האם יהיה לי אומץ? קולו יהיה ודאי רך ונמוך, תואם את דמותו המחבקת. הוא יקשיב לי ויחייך כשאומר לו שהיינו צריכים להיפגש שוב. להחליף כמה מלים. להתחבק ולהמשיך איש איש בחייו. רק שלא יביט בי כאילו אני משוגעת.

אך הוא בענייניו. לא יוצר קשר עין. אפילו לא לחיוך.

הכרוז מודיע – תחנה מרכזית טריבנדרום, ואני יורדת מהקרון, בעיניי ממהרת לגנוב עוד מבט אחרון באיש, למזכרת, ובדרכי אני כבר מפליגה למחשבות על המפגש הבא בינינו. בגלגול הבא.

שמיים אדומים בסילבר סנדס

חוף סילבר סנדס, נגומבו, סרי-לנקה 2004

תהלוכה מקומית צעדה בכביש האספלט הצר, חוסמת את מעבר המונית שבה נסעתי. עשרות גברים ונשים הצטופפו בדממה, מקיפים טנדר ישן שעליו ניצב פסל נחושת של ישו וכתר פרחים מעטר את ראשו.

למרות העייפות והרצון העז להגיע למלון, פעמה בי סקרנות גדולה, ועיני המהופנטות ננעצו בישו שנשא את מבטו לשמיים, שרשרת יסמין תלויה על ידו הנישאת אל על, כאילו מבקש מאלוהים בקשות עבור ידידיו שמסביב לטנדר. גברים צעירים. נשים צעירות. הליכתם דומה. מבטם דומה. עיניהם דומות. נשמות בוכות שהתמזגו להוויה אחת.

אמנם הורגלתי במראות שכאלה, אך בתהלוכה הזאת היה משהו שנגע לליבי. יותר מכל זעקה אלי הדממה שמשתתפי התהלוכה פקדו על עצמם.

“סילבר סנדס” (Silver Sands) נחשב למלון לא זול, ובטח לא כזה שמגיעים אליו תרמילאים כמוני, אבל הודות לתשבחות הרבות שהרעיף עליו קרייג, ידידי האוסטרלי שביקר בנגומבו מספר שבועות קודם לכן, התעקשתי להתאכסן דווקא בו, ערב חזרתי להודו.

כביש הגישה למלון טבל בירק, עצים ננסיים וסככה שלאורכה השתרגו בוגונבוויליות סגולות ופרחוניות. באותו ערב ביקשתי לעצמי את החדר הטוב ביותר. אחרי הכל חגגתי מחצית המסע, ונפרדתי, עמוסת חוויות, משלושה שבועות נהדרים בסרי-לנקה.

ירדתי אל החוף ממהרת להספיק לראות את השקיעה האחרונה שלי באי. חוויות רבות צברתי כאן. סרי-לנקה כל כך שונה מהודו. נקייה יותר, נימוסית, עדינה. ועדיין הרגשתי געגוע עז להודו, לגסות שלה, לפראות, אפילו ללכלוך. ואולי בעיקר לאותנטיות.

רגלי היחפות טבלו בחול החמים והרך. הרוח נשפה בעננים ויצרה בהם צורות של סוסים דוהרים. ענן אחד קטן במיוחד, בהיר וחצוף, הביט בי מלמעלה וחייך. חייכתי אליו בחזרה. כמה שהוא יפה. בקצה החוף, סמוך לשורת עצים, שיחקה חבורת מקומיים כדורגל.

הערב צבע את שמי נגומבו באלפי שקיעות. צהובות, כתומות, אדומות, סגולות, תכולות, כחולות כהות ואפורות. כשאחת הסתיימה אחרת החלה, מביאה איתה טעם אחר. היום הסתיים והמסך יורד על במת הים. ביד מיומנת העביר אלוהים מכחול על פני הרקיע, טבול בכל צבע אפשרי.

לכמה דקות הרגשתי את הנוכחות האלוהית מלטפת את פני. תחושת נחמה גדולה מילאה אותי, ביטחון ורוגע, יופי נדיר וחמלה. הרגשתי כיצד לבי מתמוסס ופניי הופכות שלוות ומאירות. הייתי מרכז העולם, מרכז הבריאה. רק אני ואלוהים שהדהד בחוזקה בכל תא בגופי. היינו אחד. ידעתי שזוהי נקודת מפנה בחיי, אך לא ידעתי כיצד לנסח את תכליתה. ידעתי שבודדים רגעי החסד האלה בחיים, והערב זכיתי לחוות אחד מהם.

אלוהים העניק לי כנפיים ויכולתי לעוף ולהשקיף על חיי מלמעלה, מהרקיע הצבעוני, לשלוט בהם ולהחליט על המשכם. לבי הלם בחוזקה. כשותפה לבריאה בערב זה יכולתי ליצור גלים בים, לכוון את הכדור במגרש הכדורגל לאן שארצה, לשלוט בתנועותיהם של צעיר וצעירה מקומיים שבמרחק כמה מטרים ממני הביטו בשקיעה כשהם חבוקים.

סככת דקלים נמוכה המיועדת לסירות הפרידה בינינו. על קו החוף, כאילו מנסה בכוחותיה האחרונים להגיע לסככה, ניצבה סירת דייגים בצבעי בטורקיז, תכלת וכחול, מותשת מיום עבודה, וממנה נשפכת רשת דייגים ישנה, סבוכה, למודת אצות ומי ים.

הערב גיליתי סודות בריאה ולא פחדתי יותר. הכל יהיה בסדר, ידעתי לפתע. לכל דבר יש תכלית. לשבריר שנייה אף יכולתי לראות את אותה תכלית, אך היא חמקה ממני ונעלמה.

זמן רב עבר עד שהסכמתי לנתק את עיניי מהשמיים, להסתובב ולצעוד מספר צעדים למסעדת המלון, במרפסת שעל החוף. התיישבתי באחד השולחנות הסמוכים לחול, והבטתי מסביבי. תייר בודד ישב בשולחן סמוך והתבונן בי. הוא חייך בביישנות והשפיל ראשו לצלחת כשהחזרתי מבט. מלצר מקומי זריז הגיע עם המנה שהזמנתי. אורז וירקות מוקפצים.

לצד השולחן המשקיף אל הים יכולתי לשבת עוד שעות רבות ורק להתבונן ולצפות בגוונים שהשמש הותירה אחרי ששקעה: אדום, ורוד, סגול. לרגע היה נדמה שהשקיעה הזו לא תסתיים לעולם, ונראה כעת כי הצבעים אף יפים יותר משהיו קודם.

החושך ירד, ובין לעיסה לנגיסה בחנתי בסקרנות את דיירי השולחנות השכנים. תייר גרמני ניגש אל שתי תיירות צרפתיות צרובות שמש. נשיקה על כל לחי ומילות ברכה עליזות, כאילו הם מכרים ותיקים.

תייר חדש נכנס למסעדה. צרפתי. הוא התיישב בשולחן הסמוך והפנה לי את גבו. גיליתי שקיים דמיון בין תיירים צרפתים וישראלים – שני המינים גסים ומעוררי סערה כשהם נכנסים למקום כלשהו. הצרפתי היה איש גוץ, כמעט נטול צוואר, ידיו קצרות וכתפיו שמוטות וצרות. נוצר הרושם שראשו היה גדול מהנורמלי. אולי באמת היה כזה.

“מאיפה את?”, השאלה הישירה לא איחרה לבוא.

“ישראל”, עניתי והמתנתי לתגובה המוכרת.

“אני לא אוהב ישראלים” פסק בהתנשאות, “הם יהירים ושחצנים, וחושבים שיודעים הכל. הם גסי רוח, עם כובש”.

הוא דיבר לעתים אליי ולעתים לעצמו, מאבד קשב, מנופף בידיו. “אני פציפיסט, הייתי בטיבט, צילמתי תמונות. רוצה לראות?” עיניו ניצתו. מבלי לחכות לתשובה שלף מעטפה ובה ערמת תמונות. את עיניי לכדה תמונה שצולמה בשחור ולבן, ממנה משתקפות דמויות ילד וילדה על רקע נוף צחיח, מניפים דגל קרוע חלקית. בשיער סתור נעוץ מבטם היוקד הרחק באופק.

כשתיים עשרה שממיות שקופות-צהובות בגדלים שונים הביטו בנו בסקרנות מקירות המסעדה, מקשיבות לשיחתנו, מתבוננות גם הן בילדים הטיבטיים.

מאווררי תקרה גדולים ומיושנים ערבלו את הרוח הקלה שבאה מן הים, ומהצבעים האדומים והמרהיבים ששלטו קודם בשמיים נותר כעת רק שחור קודר.

בדרך חזרה לחדר הודעתי לפקיד הקבלה שאני צריכה מונית לשדה התעופה בארבע לפנות בוקר. “אסור לי לאחר” ציינתי בפניו את המובן מאליו, ועליתי לקומה השנייה. מחלון המרפסת בחדרי הציצו אלי אדניות עם גרניום רענן ופרגולת בוגונוויליות. החושך כבר מילא את הרקיע.

סגרתי את החלון והדלקתי אורות. שממית קטנה זחלה על התקרה, מצמצה לי לשלום והזכירה לי שלא משנה היכן מקומנו בעולם, איפה אנחנו מסתובבים, אם אנחנו מאמינים בישו, צרפתים, ילדים מטיבט או שממיות ממצמצות על הקיר, העולם ללא ספק, נברא בשבילנו.

נכנסתי למיטה, מתחת לכילה, ורשמתי ביומן:”תודה אלוהים על שלוש מתנות יקרות שנתת לי היום…”.