רגעים שאני אוהבת

לעמוד מתחת לעץ אחרי הגשם ולטפוח עם מיטריה על תחתית הצמרת כדי להוריד כמה טיפות של גשם עצים.

על רצפת פרקט, לרקוע פלמנקו ברגליים, בלי החצאית, רק עם הנעליים ולוותר לגמרי על תנועות הידיים. אין לי קורדינאציה לשניים.

לחפש חלקי לגו עם הילדים שלי באוסף בן ה 30 שהיה שלי ושל אחי ולהתענג על רעש החפירה של פלסטיק מתנגש בפלסטיק בתוך המגירה.

להקשיב למוסיקה מארץ אחרת, בלקנית, אתיופית, יוונית או איטלקית, להמציא לעצמי את המילים ועוד להתרגש מהם כאילו שאני הייתי המשוררת.

להתחרות בילדים שלי, מי אוהב את מי הכי הכי. אני אותם או הם אותי.

כל אחד ממציא סיבות  משעשעות עד שאני דוחקת בהם, שאין להם סיכוי על אהבת אם. הם מצידם, טוענים שאני כל חייהם.

ורק אני יודעת שמיום ליום, המקום שלי בחייהם הולך ומצטמצם וכך צימאוני אליהם ממשיך ומתעצם.

לעשות ניסויים קולינריים בבני אדם.

להחליף כל כך הרבה מרכיבים במתכון, עד שהקשר למנה הוא רק התמונה.

זה לא שיש לי ידע או כישרון. יום אחד אלמד, עד אז מסתפקת ברולטה של פנים מופתעות ופנים חמוצות.

לצפות בתוכניות של מכירות פומביות ומכירת חפצים כדי לגלות את המחיר האמיתי של סנטימנטים. כמה אדם מוכן לשלם עבור זיכרון, עבור בעלות על קפסולת זמן, לראות את המומחה שמנתח את החפץ על ציר הזמן התרבותי, טכנולוגי, לוקאלי ותובע האם מדובר בזיוף או מקור.