יומנו של בסטיאן

,שלום יומני היקר

אני בסטיאן בן 10,

אני נמוך, קצת מלא ויש לי שיער חום, לפני כמה שנים אמא שלי נפתרה ואבא שלי מגדל אותי לבד.

היום בוקר אפור וקר של חודש נובמבר, ברחתי מהילדים מכיתתי, הם לא מוכנים לעזוב אותי, הם אורבים לי ליד בית הספר, צוקעים עלי ודוחפים אותי.

אני מרגיש בודד ועצוב כי אין לי חברים. ברחתי בריצה מבית הספר לתוך חנות ספרים קטנה שראיתי בפינת הרחוב, נכנסתי אל החנות ובתוכה ישב איש על כורסת עור הוא לבש חליפה שחורה, היתה לו קרחת ומשקפיים. האיש קרא לעברי “אני לא יכול לסבול ילדים בעיניי ילדים הם לא יותר מאשר יצורים צרחנים”.  הוא פתח את הספר שלו והמשיך לקרוא. בלי לומר מילה כבר פניתי ללכת משם, אבל פתאום הרגשתי שאני לא מסוגל לקבל את דבריו בלי להגיב, ולכן הסתובבתי שוב לאחור ואמרתי: לא כולם כאלה.

האיש השיב לי “אתה יכול להגיד לי מה עוד צריך לעשות כדאי להיפטר ממישהו כמוך?”

לא ידעתי מה להגיד ופניתי ללכת, האיש צעק לעברי”לפחות היית מציג את עצמך” אמרתי לו את שמי: בסטיאן בלתזר בוקס והוא אמר לי את שמו: “קארל”.

הטלפון בחנות צילצל קארל קם מהכורסא והלך לענות לטלפון. בפינת השולחן בחנות, ראיתי ספר שמשך את עיני על הספר היה כתוב: “הסיפור שאינו נגמר” לקחתי את הספר ויצאתי מהחנות בריצה לכיוון המחסן החשוך, נעלתי את הדלת והתישבתי על ערמה של מזרני התעמלות ישנים והתחלתי לקרוא.

יומני היקר, אחרי יום קשה ומעייף ממצאתי ספר פנטזיה שמאפשר לי לברוח לעולם אחר אני מקווה שמחר יהיה לי יום טוב יותר.

לילה טוב!

בסטיאן