אוטוביוגרפיה בשבעה פרקים

תוכן העניינים

הקדמה

פרק ראשון – ילדות מוקדמת

פרק שני – מזרות לרב תרבותיות

פרק שלישי – חטיבת הביניים

פרק רביעי – מנהיגות

פרק חמישי – השתלבות בתיכון

פרק שישי – פריחה וחלום

פרק שביעי – הגשמת החלום

הקדמה

סיפור זה נכתב במסגרת קורס “ישראליות” במכללת לוינסקי סמסטר א’ שנת תשפ”א. ההשראה לסיפור המשותף, אשר באה לידי ביטוי בסיפור חייה של ניקול (שם בדוי) הגיעה מהסיפורים האישיים ששיתפו חברי הקבוצה בפורום ומהמקורות שסיכמנו וחלקנו. ההשפעות של מדיניות חינוכית כזו או אחרת השאירו חותם אצל כל אחת ואחד מאתנו ושולבו בסיפורנו המשותף.

שמות הכותבים:

אביגיל ז’יבוב אלקובי

ג’ני סקורן

גלית ויניק-מוסל

הנד ג’זאווי

לירון שטיינר

עדי קן דרור

עדן סכנדריון

פרק 1 – ילדות מוקדמת

השנה היא 1990. אם חד הורית עולה לארץ ישראל יחד עם ביתה ניקול בת הארבע והוריה בני ה-50 וקצת..
למזלה של המשפחה המצומצמת יש להם קרובת משפחה שחיה בארץ מזה 20 שנים והיא מסדרת להם מגורים בדירה קטנה בת 2 חדרים בעיר גדולה ומפותחת במרכז הארץ.

האם החד הורית והוריה מתחילים ללמוד עברית על מנת שיוכלו להתחיל לעבוד ולהרוויח כסף.

למרות שהמבוגרים של המשפחה מגיעים ארצה עם תארים מפונפנים, השכלה גבוהה וניסיון וותק רב שנים הם מתקשים למצוא עבודה מתאימה ונאלצים בעל כורחם להסתפק בעבודות שמירה, ניקיון ועבודה במשמרות בסופר השכונתי על מנת להרוויח דבר מה שיוכל לספק נקודת התחלה.

ניקול בת הארבע נכנסת לגן עירייה.
ההתמודדות בגן העירייה הייתה לא פשוטה כלל לניקול הקטנה שנעקרה ממקום מגוריה. הכניסה למקום חדש בו דוברים שפה שאינה מוכרת לה (או למשפחתה), ובו היא אינה מכירה אף אחד ובעל מנטליות שונה ממה שהכירה בעבר היתה עבורה טראומה לא פשוטה.

את השבועות הראשונים בגן העבירה במשחק לבדה, ישבה במפגשים ולא הבינה דבר מדברי הגננת או הילדים והרגישה בודדה מאוד, אך בכל זאת הלכה לגן בבוקר בשמחה רבה. בגן היו משחקים רבים, צעצועים וצבעים ושם הרגישה ניקול שמותר לה הכל.

הגננת וצוות הגן היו בחורות צעירות והן התקשו לראות את ניקול הקטנה, בהירת העור ותכולת העיניים יושבת לבד מרבית שעות היום. כל מאמציהן לפנות אליה, לנסות לתווך לה את פעילויות הגן לא צלחו בשל פערי השפה.

אימה של ניקול התקבלה לעבודה חדשה בתחום עיסוקה כאחות בבית החולים, אך עדיין אמצעיה היו דלים והיא לא יכלה להרשות מותרות לביתה הקטנה. 

למרות גילה הצעיר ניקול הצליחה להבין זאת ללא מילים ומעולם לא דרשה מאימה כלום. 

כעבור מספר חודשים של קשיי התאקלמות החליטה הגננת של ניקול כי לא עוד.
היא ישבה ושקדה על תכנית שתגרום לניקול להיפתח ויהי מה.
הגננת הנמרצת הכינה תכנית שלמה שתשלב את כל ילדי הגן והם יהוו מדריכים עבור ניקול במהלך כל שעות הגן.

ילדי הגן הונחו ללוות את ניקול במהלך כל שעות היום החל מכניסתה לגן, בזמן האוכל, במשחקי החצר והגן. 

הילדים נתבקשו לדבר עימה בעברית למרות שלא הבינה את השפה, תוך שהם מראים לה חפצים ואובייקטים הרלבנטיים לשיחה.

הגננת המחישה להם כמה זה עצוב וקשה להיות בודד במקום בו ילדים רבים ודירבנה אותם לנהוג יפה בניקול, לגרום לה לשמוח ולעשות את מירב המאמצים לשלב אותה איתם במשחק.

הגננת לא ויתרה על מאמציה לפנות ולגשת אל ניקול בעצמה, וניסתה בדרכים רבות לגרום לילדה להיפתח אליה. היא לקחה אותה כפרוייקט אישי לכל דבר ועניין.

היא צירפה את ניקול לכל המשחקים, השירים וההמחזות, היא צידדה בה בכל מחלוקת שנקרו בדרכה, החמיאה לה על היצירות שהכינה ועל נסיונות השתתפותה, ואף הגדילה והוסיפה את ניקול לכל מערכי ימי ההולדת שנחגגו בגן – הכל בכדי שתיקח חלק פעיל בפעילות השוטפת של הגן ובכדי להקל עליה בהתאקלמות.

למרות מאמציה הרבים של הגננת, חשה ניקול בודדה בגן והיה נדמה תמיד כי אף אחד מהילדים לא באמת רוצה בחברתה אלא רק עושה כדברי הגננת.

ניקול הרגישה כי היא מקור ללעג לשאר ילדי הגן זמן רב. בגדיה היו מרופטים וישנים משלהם, היא דיברה במבטא מצחיק ולא תמיד הבינה כל מה שדיברו אליה. גם מאכליה היו שונים משלהם והילדים הקניטו את האוכל הדל שהביאה לאכול בגן. היא ניסתה לרצות את ילדי הגן בדרכים רבות – היא הלכה אחריהם ושיחקה איתם במשחקים שהם בחרו, ויתרה להם על משחקים וצעצועים ואף הניחה להם לצחוק עליה עת ששגתה בהיגוי של מילה בעברית.

ניקול למדה להסתיר את רגשותיה על מנת שתוכל להיות בחברתם של ילדים אחרים ללא קשר לרצונם בחברתה. היא פיתחה עור של פיל ולא הגיבה או התייחסה ללעגם של הילדים בגן. היא הייתה מתרחקת אם חשה פתאום בעלבונות ולא ניגשה ולו פעם אחת לצוות הגן להלין על רגשותיה שנפגעו.
ניקול החלה ללמוד לסמוך על האינסטינקטים שלה ובחרה בקפידה את חבריה, אלו שהרגישה כי כוונותיהם טובות וכנות.

ככל שעבר הזמן למדה ניקול לתת אמון בגננת שלא הרפתה ממנה, תמכה, תיווכה והיוותה עבורה עוגן בגן. גננת שלימדה אותה בנועם, תיקנה אותה מבלי לכעוס או ללעוג לה, ושלחה את ניקול לעלות לכיתה א’ כאשר היא בקיאה במידה טובה בשפה העברית, מלאת ביטחון עצמי ושמחה בחלקה.

פרק 2 – מזרות לרב תרבותיות 

ניקול המשיכה לבית ספר יסודי בשכונה, יחד עם התלמידים שלמדו עימה בגן, כאשר חלק מהם שולבו בכיתתה. המעבר וההשתלבות היו קלים עבורה יחסית מאחר וכבר שלטה בשפה העברית, הכירה חלק מהילדים בכיתה והחשוב מכל אף שהייתה ילדה צעירה, אופייה כבר חושל וגובש בהתנסות של הקליטה הלא פשוטה בגן.
לשמחתה, בכיתתה היו עוד מספר ילדים יוצאי חבר העמים, שהיא לא הכירה קודם, והם הפכו לקבוצה מגובשת המשוחחת לעיתים קרובות ברוסית, מבלה אחר הצהריים יחד ואף הולכת לפעילויות העשרה תרבותית המכוונת לאוכלוסייה יוצאת חבר העמים.  

ניקול לא הרגישה בודדה יותר. היה לה את המעגל הקרוב של החברים יוצאי חבר העמים וכן מספר חברות וחברים מהכיתה. שאר חברי הכיתה התייחסו אליה כשווה בין שווים. שנות הבדידות הקשות בגן היו מאחוריה אך הן השאירו את חותמן.

ניקול לא שכחה שנים מעצבות אלו ואף ששלטה בעברית, היא מעולם לא הרגישה ממש בבית בשפה או בתרבות הישראלית ומצאה את עצמה מתחברת יותר בבית הספר דווקא ללימודי האנגלית ובאופן מפתיע אף ללימודי הערבית והתרבות הערבית שהיו חובה בבית הספר כחלק מהמדיניות החינוכית הבית ספרית והארצית. ככל הנראה הייתה זו תחושת הזרות המתמדת שלה, שהפכה למעין אופי שני, שדחפה אותה לרצות ולהכיר עולמות ותרבויות אחרות. 

במהלך השנים וכחלק מתוכנית הלימודים ארגן בית הספר מפגשים עם תלמידים ערביים ובאחד המפגשים נוצר קשר חזק בינה לבין אנה, תלמידה ערבייה נוצרית מיישוב ערבי סמוך. הן הפכו לחברות טובות שהתארחו זו אצל זו לעיתים קרובות ואף חגגו יחדיו מעת לעת את חג המולד, חגיגות שהיו נחגגות גם בחוג משפחתה של ניקול וחבריה יוצאי חבר העמים בבית הספר ושאותן היא אהבה מאוד עוד משנות ילדותה המוקדמות בחבר העמים. 

ניקול אהבה מאוד את עולמה הרב תרבותי. היו לה את הבית והחברים מבית הספר וחוגי העשרה ליוצאי חבר העמים אחה”צ שהיו ספוגים כולם במיטב התרבות הרוסית, הייתה לה חשיפה מתמדת דרך אנה לחיים הערביים, למטבח הערבי ולתרבות הערבית, הייתה לה את אהבתה הגדולה לאנגלית שהלכה והתחזקה באמצעות האזנה למיטב המוסיקה העדכנית וקריאה בזמנה הפנוי והייתה לה גם את התרבות העברית שהייתה היום יום שלה בבית הספר ובהתנהלות השוטפת.

ניקול הרגישה שהיא בבית, שהיא מצאה את מקומה ונהנתה מאוד משנים אלו.

פרק 3 – חטיבת הביניים 

ניקול סיימה את בית הספר היסודי ונרשמה לחטיבת ביניים חדשה בעיר אשר כללה תלמידים רבים מבתי ספר שונים.

ניקול הייתה מבולבלת מעט מהמעבר. מצד אחד היא שמחה כי היא גדלה ועברה לבית ספר של ילדים בוגרים ומצד שני היא הייתה מודאגת ממה שעלול לצפות לה – מקום חדש, תלמידים חדשים, מורים חדשים.

עצות אימה בנושא נחקקו בראשה. “משנה מקום משנה מזל”, וכדאי להיות אופטימית ולהסתכל על “חצי הכוס המלאה” על מנת לראות את התמונה בכללותה.

בעת שהכינה ניקול את הספרים והבגדים לקראת תחילת השנה היא קבלה טלפון מאחת החברות הטובות שלה מבית הספר היסודי, שסיפרה כי קיבלה תשובה חיובית מחטיבת הביניים וכי היא תלך לאותו בית ספר של ניקול. ניקול לא ידעה את נפשה מרוב אושר כי לפחות תלך לבית ספר חדש כאשר יש לצידה פנים מוכרות.

בבוקר של תחילת שנת הלימודים הדהדו לניקול בראש עצותיה של אמה והיא תיזכרה את עצמה במהלך כל היום “אני כעת גדולה אני צריכה לסמוך על עצמי ולהיות אופטימית”. ניקול מצאה את עצמה בכיתה ז’1. מהיום הראשון התחברה למחנכת הכיתה אשר דאגה לה באופן אישי, דבר אשר הקל על המעבר. בכיתה מצאה שני תלמידים נוספים אשר הכירה מבית הספר היסודי והחליטה להתיישב ליד אחת מהם.
ניקול הסתכלה במבט ארוך ביתר הכיתה וראתה כי מרבית הילדים לא מכירים אחד את השני ונראו אבודים בערך כמוה. הדבר שיפר את תחושתה הכללית במעט.

במהלך השבוע הראשון העבירה המחנכת שלל פעילויות היכרות.

ניקול הייתה נחושה בדעתה לקחת חלק פעיל ונרחב בהשתתפות בהן על מנת שהדבר יעזור לה להכיר חברים נוספים. 

בזמן זה ניקול הבינה כי יש בה כוחות רבים ממה שידעה על עצמה. היא שמה לב כי היא משתלבת בקלות וכי ילדים מתחברים אליה בקלות היות ושידרה חיוביות רבה. גם המורים המקצועיים בחטיבת הביניים היו לשביעות רצונה של ניקול. הם נתנו יחס אישי לכל תלמיד וניסו לעזור לתלמידים המתקשים לצמצם את הפער על ידי חזרה על החומר מבית הספר היסודי.

בשל הידע הרבה שהפגינה בכיתה והתשובות המלאות שנרשמו במחברותיה בשיעורי הבית ניקול נחשבה לתלמידה חכמה, והמורים נטו לשלבה בקבוצות למידה עם תלמידים שהתקשו – דבר שחיזק את בטחונה העצמי באופן רב. 

בהמשך ניקול אף נבחרה לוועד הכיתתי ופעלה בו רבות.

היא חשה גאווה רבה על פועלה ברמה הכיתתית ואף ברמת השכבה.
היא ניסתה לקדם נושאים רבים שהיו חשובים בעיניה והייתה קשובה מאוד גם לרצונות חבריה, אך לא תמיד הרגישה כי קולה נשמע כפי שהייתה רוצה ובצורה המיטבית.
ניקול נהייתה מוכרת ומקובלת מאוד בקרב ילדי שכבתה והדבר הסב לה אושר רב.

פרק 4 – מנהיגות 

לקראת אמצע החטיבה ניקול פגשה מורה אשר השאיר עלייה רושם רב.
הוא היה מורה לאזרחות אשר הנהיג נוהל שבתחילת כל שיעור הכיתה תעמוד כשהוא נכנס. הוא היה נוהג לפתוח את עשר הדקות הראשונות של  השיעורים בקריאת כותרות מעיתון הבוקר היומי ולמעשה היה משתמש בעיתון היומי כגירוי ליצירת שיח כיתתי והעלאת קושיות הרלוונטיות למקצוע הנלמד.
פתיחת השיעור באופן הזה הגבירה את התעניינותה והשתתפותה של ניקול במהלך השיעורים.
תוך כדי שאלותיו לגבי נושאים אקטואלים ניקול מצאה עצמה מעורבת יותר ויותר בדיונים שהתפתחו בכיתה והרגישה שדעותיה יכולות להישמע מבלי לחשוש וכי היא מביעה את עצמה סוף סוף באופן המיטבי. 

הגילוי הפנימי כי יש לה דעה עצמית משלה שאינה תמיד תואמת את דעת שאר התלמידים וכן חשיבה ביקורתית כלפי נושאים רבים ומגוונים נסכו בה ביטחון והעלו את קרנה בעיניי המורה ובעיניי חבריה לכיתה. במהרה הפך שיעור אזרחות לשיעור הכי מסקרן מבין כל שיעורי המערכת וניקול ציפתה לו בכיליון עיניים.

בשנתה האחרונה בחטיבת הביניים ובעקבות הגילויים שחוותה בשיעור אזרחות החליטה ניקול לנסות ולהתמודד לוועד הבית ספרי.
אומנם היא לא הצליחה לגבור על המתמודד מולה לראשות הוועד הבית ספרי אך פעלה רבות בו במסגרת מערכת העיתון של בית הספר.
במסגרת פועלה בעיתון הבית ספרי נחשפה ניקול לנושא של שילוב חברתי שהיה קרוב לליבה עוד מימי הגן ובשל היותה בעצמה ילדה שחוותה זאת על בשרה. העיתון הרבה לראיין ולתחקר תלמידים ומקורות ממגזרים שונים וניקול ניצלה את הידע הרב שצברה ואת כישרונה לשפות לשם כך, והייתה מאוד טובה בעבודתה זו.

פרק 5 – השתלבות בתיכון 

ניקול השתלבה בתיכון נחשב מבחינה הישגית שנמצא הרחק מביתה.
בשל היותו תיכון ברמה גבוהה אך ממוקם בשכונה דלה, הגיעו אליו תלמידים מכל רחבי העיר במעמדים סוציו-אקונומיים שונים.

ניקול חוותה קשיים רבים בתיכון. היא לא הכירה חברים כמעט כלל והחלה להתקשות במקצועות רבי מלל שחייבו הבנה עמוקה יותר בשפה העברית כגון תנ”ך והיסטוריה.
היא ניסתה לגשת ולבקש עזרה מתלמידים אחרים, אך אף אחד לא התייחס אליה במיוחד. כיוון שהתיכון הכיל ילדים רבים ושונים ממקומות מגורים מרוחקים וכן מפאת הגיל, כל אחד נטה לעסוק בענייניו ולא היה שיתוף פעולה מצד מרבית התלמידים.
לעומת זאת במקצועות הריאליים כמו אנגלית ואף מתמטיקה שלטה ניקול בצורה מופלאה ואף התקבלה לרמת 5 יח”ל בגרות, כאשר היה ידוע כי רק תלמידים מצטיינים ובעלי יכולות הצליחו להתקבל לרמה זו. 

ניקול ניסתה לגשת ולבקש עזרה מתלמידים אחרים, אך אף אחד לא התייחס אליה במיוחד. כיוון שהתיכון הכיל ילדים רבים ושונים ממקומות מגורים מרוחקים וכן מפאת הגיל, כל אחד נטה לעסוק בענייניו ולא היה שיתוף פעולה מצד מרבית התלמידים. לעומת זאת במקצועות הריאליים כמו אנגלית ואף מתמטיקה שלטה ניקול בצורה מופלאה ואף התקבלה לרמת 5 יח”ל בגרות, כאשר היה ידוע כי רק תלמידים מצטיינים ובעלי יכולות הצליחו להתקבל לרמה זו. 

ניקול לא הכירה את סביבת בית הספר התיכון והתקשתה למצוא את הכיתות המקצועיות שלה. היא שמעה את הילדים מתלחששים ביניהם כאשר נכנסה יום אחד באיחור לאחד השיעורים באנגלית.
כיוון שלא הכירה כמעט אף אחד החלה להתכנס בתוך עצמה. היא חשה שיתר התלמידים מסתכלים עלייה בצורה מוזרה ולא מבינים כיצד מצאה את עצמה לומדת במגמות הנחשבות.
תקופת התיכון לא הייתה מזהירה לניקול מבחינה חברתית. מרבית הילדים היו סגורים כמוה ולא נראה כי צוות בית הספר התערב למען קירוב התלמידים זה לזה.

ניקול ניסתה להתמקד בלימודים ובציונים גבוהים על מנת שתוכל להתקדם בעתיד.
במהלך שנות התיכון ניקול הציגה יכולות מרשימות במקצועות הריאליים. היא הייתה משתתפת פעילה בשיעורים וציונייה במבחנים ובעבודות לא ירדו מ-95. 

התפנית חלה דווקא לקראת תקופת הבגרויות בכיתה י”א. פתאום החלו לפנות אליה תלמידים ממגמות אחרות על מנת שתעזור להם ללמוד לקראתן, למרות שהיו אלו תלמידים שלא טרחו לפנות אליה ולו פעם אחת במהלך השנים הקודמות ודי התעלמו מקיומה.

ניקול התלבטה רבות האם להיות להם לעזר בעיקר כי זכרה כמה פגועה הרגישה בשנות התיכון הראשונות כאשר היא עצמה התקשתה במקצועות מסויימים וביקשה עזרה, אך אף אחד לא בא לעזרתה ולא התייחס אליה.
ניקול נזכרה את אשר לימדה אותה אימה מגיל קטן – לעזור לאחר גם אם זה קשה בסוף זה ישתלם.

לאחר התלבטויות רבות ניקול התחילה לעזור לתלמידי השכבה- תחילה תיקנה בטעויות קטנות, לאחר מכן העבירה להם חומרים על מנת שיתאמנו ולבסוף אף הקימה קבוצת למידה בה למדו כולם יחד ועזרו אחד לשני.

התלמידים שלמדו בקבוצות הלמידה שהקימה ניקול הצליחו בבגרויות בצורה משמעותית. לבקשתה ועקב הפצרותיה של ניקול נפתחו קבוצות למידה גם במקצועות ההומניים. ניקול קידמה את הקמתן כדי שאף תלמיד לא יחווה את הדחייה שהיא חשה בתחילת הלימודים.

באמצעות היווצרות קבוצות אלו נוצרו חברויות רבות בין תלמידים שבאו מרקעים שונים לחלוטין.
ניקול אף החלה לפתח קשרים טובים עם חלק מחברי קבוצות הלמידה השונות וארבעה מהם נשארו לימים חבריה הטובים ביותר.

פרק 6 – פריחה וחלום

ניקול החלה לפרוח. לאחר שנים של עבודה קשה וניסיון להשתלב חברתית, נראה היה שזו הייתה תקופה חיובית בחייה.
עכשיו משיכלה להתפנות ללמידה מבלי לחשוש לפן החברתי ניכר שהמוטיבציה שלה ללמוד הייתה בשיאה.
ניקול דילגה בין השיעורים כשהיא מוקפת בחברים טובים המלווים אותה. 

באחד משיעורי החינוך שיתפה המחנכת במסעותיה מסביב לעולם – כל קיץ היו נוסעים היא, בעלה וילדיה לטיול תרמילאים אי שם בעולם.. 

ניקול החלה לחלום בהקיץ בשיעורים אלו…

פתאום ציונים והישגים לימודיים לא נראו לה הדבר החשוב ביותר אלא רק אמצעי להשיג מטרות אחרות.  דווקא יצר הסקרנות, המשפחתיות, המטרה שהציבה לעצמה המחנכת כל שנה – הם אלו שפקחו את עיניה אל העולם הגדול. לרגע הכל היה נראה אפשרי. היא הבטיחה לעצמה כי יום אחד גם היא תטייל בעולם הגדול…

פרק 7 – הגשמת החלום

ניקול התבוננה על המוצ’ילה העצום שקיבלה בעת סיום שירותה הצבאי. כל חייה דחוסים עד אפס מקום אל תוך תיק אחד. 

“מדהים כמה שאנחנו אוגרים כל כך הרבה חפצים, אבל בסופו של יום יכולים להסתדר עם כל כך מעט” חשבה לעצמה. 

בעת שנסעה במונית בדרכה לשדה התעופה, היא התבוננה בכל הסובב אותה. מדי פעם היא נזכרה באירועים שאירעו במקומות שונים… 

פה בשדה שיחקה עם חברותיה, שם בבניין ההוא היה גר אהובה הראשון ושם גם חוותה את שברון הלב הראשון שלה..

בחלקם היא נזכרת ומחייכת לעצמה, בחלקם בטנה מתכווצת.
אבל על כולם היא שמחה ואינה מתחרטת על אף אחד מהם. לטוב ולרע.

היא מגיעה לשדה. זה לילה עמוס היום. הרבה נוסעים וביניהם משפחות, צעירים, מבוגרים ואינספור טיסות.

ניו יורק… רומא… ברלין… תאילנד… סין…

היא תמיד אהבה להתבונן בלוח הטיסות. לדמיין את עצמה טסה לכל אחד מהיעדים האלה. 

והנה, הגיע הרגע שלה. גם היא זוכה לטוס.
לאן? היא עדיין לא יודעת. 

היא מתבוננת ארוכות בלוח המשתנה. יעדים נמחקים ויעדים חדשים מופיעים במקומם.

היא מחליטה להשאיר את ההחלטה לגורל.

היא עוצמת את עינייה ומכווצת את ידיה אחת אל השניה, כך שנישאר רק פתח צר ביניהן – מה שיגלה לעיניה בפתח הצר הזה – זה יהיה היעד שלה. 

היא סופרת עד שלוש ולאחר מכן פוקחת לאט לאט את עיניה..

לוקח לה רגע להפנים את מה שרואות עיניה.

דלהי. הודו.

“את תאהבי את הודו” היא שומעת קול מדבר אליה מאחור.

היא מסתובבת ורואה אותו מחייך אליה. גבוה, רזה, עם עיניים נוצצות ובלורית לא מטופחת, בדיוק במידה הנכונה.

“אה כן, מסתבר. גם אתה?” היא עונה בהיסוס מלווה בחיוך קל.

“כן. פעם שלישית שלי כבר. אם תרצי אוכל לתת לך המלצות”.

“אשמח” עונה לו ניקול.

היא לוקחת נשימה עמוקה. 

מחייכת.

ופוסעת אל עבר הגשמת חלומה…