אני ואחי

עבר חודש מאז שהמציאו את החיסון, החודש הוא חודש דצמבר 2020, 70% מהעולם מחוסן, חזרנו לחיות כרגיל, הורדנו את המסכות. אני ואחי נהנים מהחיים… בערך. ההורים שלנו היו חלק מהמתחסנים מהחיסון הראשוני, הם לא שרדו אותו… אני ואחי צריכים להתגבר, זה אמנם קשה אבל עושים מה שצריך לעשות.

קמתי לעוד יום חדש, הערתי את אחי בעדינות והתחלתי להתארגן, לצחצח שיניים, להתלבש. אחי קם “בוקר טוב”  לחש לי. הנהנתי והתחלתי להכין ארוחת בוקר “איך ישנת?” שאלתי, הוא שתה כוס מים ואמר “כרגיל… קצר, מהיר ולא מספק…” כמו בכל יום. חייכתי “שמח שישנת”  אמרתי לו “לך תתלבש… אין לנו פטור בית-ספר כבר” הוא נאנח והלך להתלבש בתלבושת בית-ספר. סיימתי להכין כריכים לשנינו והבאתי לו. יצאנו לבית הספר, נראים ממש אותו הדבר. ככה זה תאומים זהים, זה מחייב, לא? הגענו, אחי נעצר וכך גם אני. נשמנו עמוק ביחד ונכנסנו לבית הספר. אחי הסתכל עליי בפרצוף אטום, הנהנתי ונכנסתי לכיתה שלי והוא לשלו.

השיעורים עברו במהירות, המורים הזכירו לי שהם מאוד מצטערים על ההורים שלי, לא שזה משהו חדש שאני שומע. אני מהנהן וממשיך לכתוב, בכל פעם מחדש אני מהנהן קצת יותר בכעס. עד שמגיע המורה האהוב עליי, הוא אומר “אני מצטער על אובד-”  הוא לא מספיק לסיים ואני צועק “דיי!” משררת דממה בכיתה “אתה לא באמת מצטער!” אמרתי והפנתי אצבע מאשימה לעברו “אתה סתם חוזר על מילים שאמרו לך לומר!” יצאתי בסערה מהכיתה, משאיר את כולם בפה פעור.

אחי פגש אותי בחוץ, הוא ידע שנשברתי. חייכתי אליו חיוך עצוב. הוא חיבק אותי והתחלתי לבכות. הוא נתן לכל הדמעות לצאת “קח את הזמן” לחש לי. הוא נשאר חזק, לא הרשה לעצמו להישבר. אחי המשיך לחבק אותי עד שהפסקתי לבכות. נשמתי עמוק והתרוממתי “סליחה” לחשתי לו, הוא הנהן “זה בסדר” חייך “לכולם מותר להישבר”  הוא העביר יד בשערי “אתה מרגיש טוב יותר?” שאל, הנהנתי. “אכלת משהו?” , הנדתי בראשי לשלילה. “ולמה זה?”  שאל, משכתי בכתפיי “אני לא יודע… לא הייתי רעב” לחשתי. הוא הנהן “אתה יכול לחזור לכיתה?” הנהנתי וקמתי “קדימה…” וחזרתי לכיתה, הוא בעקבותיי.

נכנסתי לכיתה והמורה הסתכל עליי, התקרבתי אליו ולחשתי “אני מתנצל המורה זה בסדר. אני מבין מאיפה זה בא” אמר. הופתעתי והתיישבתי במקום שלי. שאר השיעור עבר במהירות, הייתי עסוק בלהבין מה אני אמור לעשות אחרי השיעור הזה, זה שיעור אחרון… אני אלך הבייתה. השיעור נגמר. לקחתי את הדברים שלי ויצאתי מהר מהכיתה, פוגש את אחי בדרך החוצה. הנהנתי אליו והלכנו בשתיקה לבית שלנו. המדינה נתנה לנו להישאר בו בגלל מה שקרה להורים שלנו… נחמד מצידם. נכנסתי עם אחי, הורדנו את התיקים והתחלנו להכין ארוחת צהרים, כמו מכונה משומנת.

לא לקח הרבה זמן עד שסיימנו לאכול. השעה הייתה מאוחרת, ורציתי ללכת לישון. אמרתי בקול “אני נכנס להתקלח והולך לישון…” אחי המשיך לאכול. נכנסתי למקלחת, החלטתי לעשות היום מקלחת ארוכה, מה זה משנה. לקח לי המון זמן לסיים, כשיצאתי ראיתי את אחי על הספה, חושב לעצמו. התלבשתי בפיג’מה שלי והתיישבתי לידו. הוא נאנח ושם את ראשו עליי, הרגשתי שהוא קצת רעד. חיבקתי אותו ולחשתי “לכל אחד מותר להישבר” הוא הנהן ולחש “אבל לי אסור”  נאנחתי “לך להתקלח.” קמתי והלכתי לישון.

התעוררתי בבוקר. קמתי והערתי את אחי בעדינות ליום חדש.