הייתה שנה טובה למרות הכול

השנה שחלפה הייתה קשה לכולם, ולמשפחה שלנו במיוחד. בכל העולם השתוללה מחלה, אבל לנו הייתה עוד מחלה משלנו.

יום אחד, זמן קצר לאחר תחילת שנת הלימודים, דניאל, אחי הבכור, חלה בסרטן.

אבא ואימא הודיעו לנו שכל המשפחה עוברת לארצות הברית בשביל הטיפולים של דניאל. לא רציתי לעזוב את החברים, הסבים והדודים ואת בית הספר, אבל בשביל דניאל הייתי מוכן לעשות הכול.

הטיסה הייתה ארוכה, ואביגיל, אחותי התינוקת, בכתה כל הדרך לניו יורק. הגענו לדירה קטנה, ואחר כך עברנו לדירה עוד יותר קטנה, ממש פצפונת. אנשים מהקהילה היהודית במנהטן השאילו לנו אותה. הם גם הביאו לנו מתנות ובגדים חמים לחורף, כי בניו יורק קר מאוד בחורף. הם הסבירו שכל ישראל ערבים זה לזה. אבא ואימא התרגשו.

למדנו בבית ספר יהודי במנהטן, שהוא ממש שונה מבית הספר שלנו בירושלים. בירושלים לבשנו טרנינג לבית הספר, ובמנהטן לובשים חולצות מכופתרות וסוודרים חגיגיים. בבוקר אוטובוס צהוב אסף אותנו לבית הספר, כמו בסרטים. למדנו עד השעה ארבע – חצי יום בעברית וחצי יום באנגלית. אני השתלבתי בכיתה ב’, ואיתן, אחי הקטן, בכיתה א׳. לאיתן היה ממש קשה, כי הוא היה צריך ללמוד לקרוא ולכתוב גם בעברית וגם באנגלית. אבל הכי קשה היה לדניאל, שהלך לבית החולים וקיבל תרופות מסריחות. אבא הבטיח שבסוף השנה, כשדניאל יסיים את הטיפולים, הם ייקחו את כולנו לדיסנילנד כפרס על העבודה הקשה שאנחנו עושים.

הדירה שלנו הייתה ממש קטנה, אבל היא הייתה ממוקמת בלב מנהטן. כמעט בכל יום, אחרי בית החולים ובית הספר, אימא לקחה את כולנו לטייל בעיר. ביקרנו במוזאונים של אומנות ובמוזאונים של מדע וטבע. טיפסנו על גורדי שחקים, שטנו על הנהר המזרחי, טיילנו בסנטרל פארק, ראינו הצגה בברודוויי, וגם טעמנו שוקולדים מפוארים בחנויות היוקרה של השדרה החמישית. במיוחד אהבנו את חנות הלגו הגדולה שבכיכר רוקפלר, וביקרנו בה אולי עשר פעמים. היה ממש כיף. אימא אמרה שאנחנו עושים מהלימונים שלנו לימונדה, ושלכל הפחות כבר לא נצא ילדים פרובינציאליים.

אחרי כמה חודשים בבית הספר פתאום הצלחנו להבין הכול. איתן ואני התחברנו עם כמה ילדים נחמדים, וכבר לא היינו צריכים להיצמד אחד לשני בהפסקות. היה כיף ללכת לבית הספר. בשונה מבית הספר שלנו בירושלים, שמתי לב שבמנהטן הם נוהגים להתחרות על כל דבר: תחרות חשבון, תחרות כובעים, תחרות חנוכיות ותחרות פרשת השבוע. גיליתי שגם אני אוהב להתחרות, ובכמה תחרויות אפילו זכיתי!

ואז, בפורים, הקורונה תקפה את ניו יורק ועצרה הכול. בית הספר שלנו נסגר. הרחובות התרוקנו. בסנטרל פארק, בדשא שבו היינו משחקים, הקימו בית חולים שדה. גרנו ליד בית החולים, וכל הזמן שמענו סירנות של אמבולנסים שמביאים חולי קורונה לטיפול. הסתגרנו בבית הפצפון שלנו במשך חודשיים. אפילו גני השעשועים היו סגורים, ואביגיל בכתה ובכתה. אבא ואימא לא הבינו מאיפה נפלה עליהם גם הצרה הזאת.

בהתחלה פחדתי מאוד מהקורונה, אבל אז הבנתי שהיא לא פוגעת בילדים, ונרגעתי. לי, לדניאל ולאיתן לא היה נורא בכלל. כבר התחלנו להתעייף מהמוזאונים שאימא נהגה לסחוב אותנו אליהם, ושמחנו לקצת מנוחה. אבא ואימא היו עסוקים בעניינים שלהם, ובמשך ימים שלמים צפינו בסרטים מצוירים מהבוקר עד הערב. היה נפלא.

בקיץ ניו יורק הצליחה להתאושש קצת ולהרים את הראש, וחזרנו לצאת מהבית. אבל היה שקט וסגור ועצוב. בקיץ דניאל סיים את הטיפולים שלו. אני לא אספר על הטיפולים של דניאל, כי אני מכבד את הפרטיות שלו. רק אגיד שהוא הגיבור שלי ושאני מעריץ אותו. דניאל ממש חכם. הוא לא למד השנה בבית ספר, אבל תוך כדי הטיפולים הוא הצליח להשלים את כל חומר הלימוד של כיתה ד׳ ועוד הרבה יותר!

אבא ואימא לא יכלו לקיים את ההבטחה שלהם ולקחת אותנו לדיסנילנד כי דיסנילנד נסגר. אבל אנחנו משפחה שלא מוותרת, ובמקום דיסנילנד אימא הציעה שנצא לטיול גדול ברחבי ארצות הברית כמו שהיא תמיד חלמה. אבא אמר ״למה לא, זה הזמן להגשים חלומות״. שכרנו מכונית גדולה ויצאנו למסע בארצות הברית כל הדרך עד האוקיינוס השקט.

בכל יום נסענו שעות ארוכות. פעם חשבתי שהנסיעה מירושלים לסבים בכפר סבא ארוכה – עכשיו אני מבין שזה שום דבר. הדרכים היו אינסופיות. מזל שאביגיל אוהבת לנסוע במכונית, ולשם שינוי היא לא בכתה בכלל. בלילות עצרנו במלוניות שבצד הדרך. ישנו כולנו ביחד – אביגיל במיטה עם אבא ואמא, ואני עם דניאל ואיתן. החלק האהוב עליי בטיול היה הג’אנק פוד שאכלנו: פיצה, המבורגר, צ׳יפס, קוקה קולה ושלל חטיפים. בדרך ראינו נופים מדהימים: יערות, נהרות, הרים, שלגים, מכתשים ומדבריות, ואפילו עקבות של דינוזאורים. הכי מרגש היה להגיע אל האוקיינוס השקט ולראות כלבי ים, דולפינים ולווייתנים! יש לנו תמונה יפה של כל המשפחה נחה על חוף הים בסן פרנסיסקו, ואני והאחים שלי אוכלים גלידה.

בספטמבר חזרנו הביתה לירושלים. חזרנו לבידוד וממנו ישר לסגר. אבא אמר שזה לטובה, ושככה נוכל לחזור לעניינים לאט לאט. את ראש השנה חגגנו לבד, אבל בבית שלנו. דיברנו על השנה החדשה ועל השנה שהייתה. דניאל אמר שהייתה לו שנה טובה, כי הוא ראה כל כך הרבה דברים חדשים ולמד כל כך הרבה. הוא למד שהוא יכול להתמודד עם כל דבר. גם לי הייתה שנה טובה למרות הכול, בגלל כל ההרפתקאות שעברנו, ובגלל שדניאל הבריא.