התחלנו שבעה

                           התחלנו שבעה

                          מאת: סמדר אפק

 התחלנו שבעה. שבעה ילדים שנזרקו מבית היתומים באמצע מגפה עולמית שהורגת מיליוני אנשים.

“מה נעשה?” שאלתי את הילד שעמד לידי. בכלל לא הכרתי אותו. היו יותר מידי ילדים בבית היתומים. זאת הסיבה שנזרקנו משם מלכתחילה. בדרך כלל היה שם צפוף אבל עכשיו כמתנהלת מלחמה נגד מגפה. אין יותר סיועה מהממשלה בגלל הרעב אנשים לא באים לאמץ ילדים. מספרנו רק הולך וגדל בגלל כל המתים. ככה מצאנו את עצמנו, שבעה ילדים, שניים בני שש, אחד בת שלוש, אחת בת אחת עשרה שני ילדים בני שלוש עשרה וילד בן ארבע עשרה, לוקחים את מעט החפצים שיש לנו מחפשים את דרכינו בעולם.

“אני חושב שכדאי שנישאר ביחד” הוא ענה לי . הוא היה בן ארבע עשרה. הוא יכל להסתדר בעצמו אם רצה. “אי אפשר לנטוש אותם” הסתכלתי אחורה על אליזבת’ בת האחת עשרה מחזיקה את התינוקת בידיה כששני הקטנים עומדים לידה ןהילד האחר עמד מרחק כמב מטרים מאחוריהם.  הוא הינהן בראשו והרים על כתפו את התיק שבו נמצאו חפצינו. תפס ביד את שניי הקטנים והחל לרדת מהגבעה. לקחתי את התינוקת מיידה של אליזבת’ והתחלתי להתקדם לכוונו של הילד. מאחורי אליזבת’ והילד הנותר החלו לרדת מהגבעה גם הם.

                             *         *         *         *

הלילה ירד. הקמנו מדורה בפאתי היער. לא היו לנו סמיכות אז ישבנו צפופים מול האש החמה. האוכל שלקחנו איתנו נגמר והסכמנו שמחר נלך לעיר הגדולה. פתחתי את פי לדבר ואנן כפור יצא ממנו. “א-אבל א-אין ל-לנו כ-כס-סף” שיניי נקשו בזמן שדברתי. ”אל תדאגי יהיה בסדר.” הילד, ששמו וויל מסתבר. כרך את ידו סביב כתפי כשדיבר. תחושת החוסר ביטחון אחלה להתפוגג ויכולתי ללכת לישון בלי יותר מידי דאגות. ואילו שהיו יכלו לחכות למחר.

                                 *         *         *         *

בבוקר שלמחרת קמנו וגילינו שאדם בן השלוש עשרה גנב את מעט הציוד שלנו וברח. נשארנו שישה. לאחר שהתוכנית למכירת החפצים ובכסף שנרוויח נשלם עבור כרטיסים חוסלה, התגנבו לקרון הרכבת האחרון בתקווה שהכרטיסן לא יתפוס אותנו. כמובן שטעינו והושלכנו מהרכבת לאחר שתי תכנות.

“בפעם הבאה שהתפוס אתכם אתם תחטפו הרבה יותר ממכות!” הוא אמר בעודו משליך אותנו על הרציף. אישה שצפתה במתרחש מהצד עזרה לנו לקום ולהרגיע את הקטנים שהחלו לבכות.

“תודה” ליז (אליזבת’) אמרה. בקולה לא נשמע דבר מלבד כנות. “זה שום דבר” היא חייכה. “אז מאיפה אמרתם שאתם?”

“מבית היתומים הקהילתי” אמרתי במורות רוח. אליזבת’ תקעה בי מבט. ומיהרה להוסיף שהם ישמחו לשמוע אם יש מקום בו יוכלו להעביר את הלילה. “תוכלו לישון אצלי הלילה אבל לפני זה, ישנו זוג עשירים שרוצה לאמץ ילדים. תרצו שאקח אותכם אליהם?”

                                *         *         *         *

האחוזה בה הזוג גרין התגוררו הייתה מפוארת. שטיחים כיסו כבדים את הקירות. ונברשת אדירת ממדים הייתה תלויה מעל לאולם הכניסה. האישה החביבה הציגה אותנו בפני בני הזוג שסכרו אותנו מכף רגל ועד ראש. הבחנתי שמבתם התעכב

על זוג התאומים בני השש. לאחר דקה של התלחשות שגרמה לי לאי נוחות הם הודיעו לנו שישמחו לאמץ את התאומים.

 “מה שמם?”  מיס גרין שאלה

“לי קוראים אליס וזה אחי טים” אליס הזדקפה במקומה לפני שהספקנו לפצות פיות.

“ובכן, אליס, השיער שלך מאוד יפה. תרתי שהקלה לך אותו לשתי צמות?”

מיס גרין שאלה בחיוך. אליס הנהנה בראשה והלכה איתה אל חדר אחר. למרות החשש להישאר אותם עם זוג זר הבנו שיהיה להם יותר טוב כאן מאשר איתנו בדרכים. כמובן שהם גם יזכו לארוחות טובות ולא יחסר להם דבר. מה שאנחנו לא יכולנו להגיד על עצמנו.

וכך נשארנו ארבעה.

                                   *         *         *         *

כשהגנו לביתה של האישה היא סיפרה לנו ששמה הוא לורה ושהיא רוקחת תרופות. אני חשדתי שמדובר במכשפה. “…מר וגברת גרין התעשרו בזכות המגפה שפוגעת ביבול בגלל היותם…-“

“רגע!” וויל קטע אותה. החלפנו מבטים.

“אמרת הרגע המגפה שתוקפת את היבול?” ניסיתי להבין. “כן… המגפה שתוקפת את היבול… בגלל זה יש מחסור באוכל” היא ענתה בחשדנות. “לנו בבית היתומים אמרו שזאת מגפה עולמית שהורגת אנשים” ליז מיהרה להסביר “או לפחות זה מה שאנסטסיה, הילדה הכי גדולה בבית היתומים אמרה” היא הוסיפה בשקט. “היא בטח רק רצתה להפחיד אותכם. בכל מקרה אני הולכת לישון. השארתי לכם פה שמיכות. לילה טוב.” היא אמרה ויצאה מהחדר.

                                   *         *         *         *

בבוקר שלמחרת לורה ארזה לנו כסף וציוד. ליז ביקשה להישאר לגור עם לורה יחד עם התינוקת הקטנה. לורה שמחה והפצירה בי ובוויל להישאר גם אנחנו. ”פנינו אל העיר הגדולה אבל נחזור לבקר.” הוא הבטיח וילד יצאנו לדרך. נשארנו שניים. שני ילדים המחפשים את דרכם בעולם.