כשאייבי עוצמת את העיניים

.היה זה יום קודר במיוחד בנובה סקוטיה

השמיים כוסו בשכבת עננים אפורים עבה. ברקים הבזיקו ורעמים רעמו ברקיע. המבול הכה בקרקע המוצפת ללא הרף ונקש בחלון החדר של איימי בת החמש.

אך גם ללא הסערה שהתחוללה, איימי לא יכלה לשחק עם חבריה בפארק.

 .קורונה

אתמול שמעה איימי בחדשות לראשונה את המילה ‘קורונה’: “לפני מספר ימים, נגיף חדש ולא מוכר המכונה ‘קורונה’, התחיל להתפשט ברחבי העולם. משרד  הבריאות החליט על איסור ללכת למסגרות החינוכיות ולעבודה…”.

איימי המבוהלת רצה לחדרה והסתתרה מתחת לשמיכה, היא חששה שהקורונה

תתפוס אותה. “בבקשה קורונה, אל תתפסי אותי! אני אהיה ילדה טובה! אני אקשיב לאמא! בבקשה אל תתפסי אותי!” לחשה איימי בקול רועד.

עיניה הירוקות הוצפו דמעות, שירדו ללא הרף. היא ניסתה לחשוב מחשבות טובות, כמו שמרי, אחותה הגדולה, לימדה אותה לעשות.

היא רצה לחדר של אימה, והציצה מבעד לדלת.

איימי צפתה בה, איך היא תפרה במרץ רב! השחילה את המחט שוב ושוב בין החוטים וזמזמה מנגינה עליזה.

“אולי כדאי שלא אפריע לה..” מלמלה איימי בעצב.

איימי הלכה על קצות האצבעות ברכות, כדי שאימה לא תשמע אותה. היא רצה לחדר של מרי והאזינה לה, היא הקליקה ללא הרף על המקלדת של המחשב, והשמיעה רטינות כעוסות. “למה זה לא עובד?!” היא צעקה, איימי מעדה מרוב בהלה.

“איימי! זה לא יפה לצותת!” רטנה מרי.

“אפשר להיכנס?” שאלה איימי בקול רועד מבעד לדלת.

“רק אם זה דחוף..” נאנחה מרי.

איימי פתחה את הדלת בפראות והתיישבה ליד אחותה.

“חכי רק רגע, טוב? אני צריכה לסיים את השיעורים.” אמרה מרי.

“טוב..” מלמלה איימי.

שתיקה שררה זמן מה, ואיימי המשועממת בהתה בתקרה בתסכול.

“סיימת?” שאלה איימי.

“עוד לא!” רטנה מרי ברוגז.

“ועכשיו?” שאלה איימי כעבור דקה.

“עדיין לא!” קראה בכעס מרי.

“ו.. עכשיו?” שאלה שוב איימי.

“די כבר איימי! אם לא תפסיקי אני אגרש אותך מחדרי!” צעקה מרי.

“סליחה..” לחשה איימי. מרי רטנה בכעס והמשיכה בשיעורים.

“טוב.. סיימתי!” קראה מרי בסיפוק.

“יופי!!!” קראה איימי באושר.

“אז.. מדוע באת?” שאלה מרי בנימה מעשית.

“אוי מרי! את לא מאמינה מה שמעתי בחדשות! יש קורונה, ואני חושבת שכולנו בסכנה! הקורונה רוצה לתפוס אותנו!” התחילה איימי לבכות.

מרי חיבקה את איימי וליטפה את שערה האדמוני. “אל תדאגי,” הרגיעה אותה מרי, והסבירה, “הקורונה היא מחלה, אין לה שום כוונה לתפוס אותנו, אבל אנחנו חייבים להיזהר, כדי שלא נידבק מאנשים שחולים. את מבינה?”

“כן” התנשפה איימי.

“את יודעת מה?”

“מה?”

“רוצה שאספר לך סיפור?” שאלה מרי.

“כן!!” קראה איימי בהתרגשות.

“טוב.

הסיפור שלנו מתחיל רחוק מכאן, במקום שבו רוב הזמן יורד שלג, ואם לא שלג – אז גשם, ואם לא גשם – ברד. התושבים שם קודרים ועצובים, תמיד.

אייבי הקטנה והקודרת שכבה כעת על מיטתה הקודרת ובהתה בתקרה הקודרת, בפנים קודרות.

לאייבי שיער זהוב וארוך, קלוע לצמה יפהפייה, המעטרת בחינניות את פניה העדינות, שלבשו הבעה קודרת.

לאייבי לא היו אחים, והוריה כל הזמן היו עסוקים.

“אמאאאאאאאאא! משעמם ליייייייייייי!” קראה אייבי בעודה צופה במלאכת התפירה של אימה.

“אוי מתוקה שלי, עוד מעט אסיים לתפור לך את החצאית. בינתיים תוכלי לעצום עיניים, ולדמיין.”

אייבי הנואשת שמעה בקול אימה, והלכה לחדרה ונשכבה על המיטה. היא עצמה את העיניים הכי חזק שיכלה, אבל שום דבר לא קרה.

היא עצמה שוב עיניים, בנחישות רבה.. ופתאום, היא חשה כי היא מרחפת!

האור הפך חזק ומסנוור ואז נחלש, ונחלש, ונחלש, והפך קלוש עד מאוד.

אייבי מצאה את עצמה עומדת בתוך מקום שהיה נראה כמו יער רחב, העוטה שורות של עצים גבוהים העטורים עלים מבריקים ופירות בשרניים.

צמתה של אייבי נפרמה, ושיערה הבוהק והזהוב גלש עד לברכיה. את ראשה עיטר כתר זהב, מנצנץ וזוהר, ומסנוור כמעט כמו השמש עצמה.

כעת הבחינה אייבי כי היא לובשת שמלה אדמונית וארוכה, עשויה קטיפה. אייבי מעולם לא ראתה שמלה יפה כל כך כמו זו.

רגליה הקטנות בצבצו מתחת לשמלה, ולטפו את הדשא בעדינות עם אצבעותיהן.

היער קרן אור ירקרק חיוור, ועתה החל החושך למלא אותו. אייבי הרגישה בן רגע גל של עייפות מציף אותה. היא צנחה על הדשא הרך ושקעה בשינה ארוכה ונעימה.

אייבי התעוררה בשעת בוקר מוקדמת, ואור עז וירקרק הציף את היער בחמימות. רוח קלה החלה לנשוב, וליטפה בעדינות את שיערה של אייבי.

פתאום שמעה אייבי קול צעדים גדולים וכבדים. ליבה פעם במהירות, בום בום, בום בום..

פתאום נגלה לעיניה דוב, גדול כל כך, עד שהסתיר לאייבי את אור השמש. פרוותו הלבנה הסתירה מעט את עיניו הקטנות והנבונות.

אך הדבר המפתיע מכל היה שכאשר אייבי הקטנה רעדה מפחד, הדוב הניע את אוזניו ואמר בקול עמוק וצלול:

“אל תפחדי יקירה, אני הוא מון, השומר של הארץ הירוקה. היא ארץ שלעולם לא תמצאי על המפה, היא הארץ היחידה שבה מלא האוויר בקסם, וריק מאנשים. מבינה? בכל מקרה, מהו שמך ילדונת?”

אייבי המבולבלת והמבוהלת בעת ובעונה ענתה למון: “ש.. שמי הוא אייבי.”

“בואי, עלי על גבי אייבי.” אמר מון.

אייבי הביטה לתוך עיניו של מון, הן קרנו חוכמה וטוב לב, ואייבי הרגישה כי היא יכולה לסמוך עליו. היא נאחזה בפרוותו הרכה של מון וטיפסה על גבו.

מון דהר בכבדות ובאיטיות במעלה הר. הרוח נשבה והניפה את שיערה של אייבי, אך הכתר הזהוב נשאר במקומו.

אייבי חשה התרגשות רבה בעת הדהירה, אתם ודאי יכולים לתאר לעצמכם כמה מלהיב לרכב על גבו של דוב עצום.

אייבי הביטה בנוף החולף על פניה במהירות והבחינה בעמקים ירוקים, הרים גבוהים, שדות רחבים, וגם חיות קטנות שהביטו בה בסקרנות.

פתאום, נעצר מון והכריז בגאווה: “אייבי היקרה, את נמצאת כעת על פסגת הר העונות.”

“הר העונות?” שאלה אייבי בבלבול.

“הר העונות, ההר המיוחד ביותר בארץ הירוקה. הוא הר בו כל העונות מתמזגות והופכות לעונה אחת, נפלאה ונצחית.” הסביר מון.

“וואו! זה נפלא כל כך!” קראה אייבי.

“אייבי היקרה, האם את מסכימה להיות נסיכת הארץ הירוקה?” שאל מון ברשמיות.

אייבי התרגשה כל כך, שכמעט היה נדמה לה שכל זה הוא חלום, ובקושי הצליחה לענות – “כן”.

“מעתה ואילך הייתה מבלה אייבי שעות רבות בארץ הירוקה. כשהוריה היו עסוקים, היא הייתה עוצמת את עיניה, וכשהייתה פוקחת אותן הייתה נמצאת בארץ הירוקה.” סיימה מרי את הסיפור.

“איזה סיפור יפהפה” קראה איימי.

מרי חיבקה אותה חיבוק חזק, חיבוק של אהבה, של הבנה, של אחיות מחוברות. חיבוק שאיימי לעולם לא תשכח, ותמיד תעריך.

במהלך כל תקופת הקורונה תמכו מרי ואיימי אחת בשנייה, והעריכו כל רגע ביחד. הן הבינו כמה חשובה המשפחה, יותר מכל דבר אחר.

המשפחה תמיד תהיה שם בשבילנו, תומכת, אוהבת ומעודדת.

הסוף!