Chuck Berry – Doron Zusman TAU Music course

בחרתי לעשות ספר זה על צ’אק ברי בגלל תרומתו הגדולה לעולם המוזיקה, לרוקנרול ולהבאת הגיטרה לקדמת הבמה.

שיריו וסגנונו הייחודי נתנו פתח לחידוש וריענון משמעותי לתפיסת המוזיקה אשר קדמה לו. סגנון נגינתו על הגיטרה החשמלית הכל כך ייחודי היה פורץ דרך לגיבורי גיטרה נוספים שבאו אחריו.

לדעתי, לברי הייתה תרומה רבה גם לחיבור בין הקהל “השחור” שהיה רגיל לבלוז ולקהל “הלבן” שהיה רגיל לקאנטרי או לסגנונות שונים להתאחד ולהנות יחד מסגנון חדש שמשלב אלמנטים מסגנונות רבים והביא חידוש שקהל רחב ומגוון יכול היה להתחבר אליו.

לקוראים שאולי רק שמעו את השם ולא בדיוק יודעים במי מדובר, את השיר בעמוד הבא כנראה שמעתם מתישהו ואם לא, זה הזמן.

צ’ארלס אדוארד אנדרסון ברי (באנגלית: Charles Edward Anderson “Chuck” Berry; ‏ 18 באוקטובר 1926 – 18 במרץ 2017) הידוע כצ’אק ברי היה גיטריסט זמר ויוצר אמריקאי. נחשב לאחד מחלוצי הרוקנרול בארצות הברית. במהלך הקריירה, שארכה כשבעה עשורים, יצר ברי להיטים רבים, בהם “Maybellene” (שנת 1955), “Roll Over Beethoven” (שנת 1956), “Rock and Roll Music” (שנת 1957) ו-“Johnny B. Goode” (שנת 1958), אשר הפכו עם השנים לקלאסיקות ולנקודת ציון בהתפתחותו של הרוקנרול כזאנ’ר מוזיקלי פופולרי.

במהלך השנים, זכו שיריו של ברי לגרסאות כיסוי מצד מאות מוזיקאים, ובהם אלביס פרסלי, הביטלס, הביץ’-בויז והרולינג-סטונז, אשר ציינו פעמים רבות את ההשפעה הרבה שהייתה לברי על עיצוב דרכם המוזיקלית.

ברי היה גיבור הגיטרה הראשון של הז’אנר. האיש הראשון שהצליח ללכוד את רוח הנעורים הפיפטיזית בארצות הברית, וככזה – יצירתו נטפה את רוח התקופה בארצות הברית. הוא הפך את צליל הגיטרה לזה שיגדיר את פס קול התקופה ורוח הנעורים והמרדנות שיביאו לפריחתו של סגנון זה. הוא הילל אהבות צעירות ב”Nadine”, האמין שאפשר לפגוש אותן במבט אחד מהאוטובוס ואפילו הפציר בנהג שיעצור. הוא עשה זאת בהומור, קלילות ושנינות תוך קשר ישיר ובלתי אמצעי עם הקהל. לצד כל אלו, בתור מי שידע גם קשיים בגיל צעיר, חי בעוני במיזורי והושפע עמוקות מגירושי הוריו – ידע ברי גם לדבר ולכתוב על אהבה נכזבת,שברון לב, קשיים וגזענות.

אם ב”You Never Can Tell” האוהבים הצעירים רק התחתנו (ותודה לסצנת הריקוד העל-זמנית ב”ספרות זולה” שתשאיר אותו בתודעה לנצח), ב”Memphis, Tennessee” הם כבר הגיעו לגירושים וב”Havana Moon” הם התפספסו לחלוטין. כך, בתוך להיטים סוחפים, בני שלוש ומשהו דקות, הצליח ברי לספר סיפור על אהבה, אובדן והתבגרות, ואפילו לדחוף לשם סולו גיטרה באמצע. לפעמים כבר בפתיח.

תחילת הקריירה:

ב-1952 החל להופיע לראשונה במועדון בסיינט לואיס. במהלך הופעותיו במועדון, שהיה מורכב משחורים בעיקר, ניגן ברי מוזיקה מגוונת שכללה בלוז, בוגי ווגי אך גם קאנטרי, שהיה ז’אנר פחות מקובל בקהילה השחורה ויוחס לרוב למוזיקאים לבנים. באוטוביוגרפיה שלו, ציין ברי כי אף על פי שבהתחלה הקהל לא הבין מדוע זמר שחור מנגן מוזיקת קאנטרי, בהמשך הם התחברו לסגנון וביקשו ממנו לנגן שירים נוספים מהז’אנר.

בהמשך, החל להגיע קהל מגוון יותר, שהורכב הן משחורים והן מלבנים, אשר נמשכו למוזיקת הקאנטרי ולביצועים הבימתיים של ברי. בביוגרפיה שלו ציין ג’ונסון לימים כי “בתחילת דרכו, ברי לא ידע לנגן על גיטרה כל כך טוב וזכר כמות מצומצמת של שירים, אך היכולת שלו לשעשע את הקהל בזכות השילוב של נגינה וריקוד היא שהובילה להצלחתו העצומה”.

במהלך תקופה זו, שיכלל ברי את הרפרטואר הבימתי שלו והחל לשלב ריקוד יחד עם נגינה ושירה. בין היתר, החל ברי לשלב את “הליכת הברווז”, אשר תהפוך לסימנו המסחרי לאורך כל הקריירה. בארי המשיך להופיע עם ההרכב והפך בהמשך למנהיג הלהקה ובמקביל שאף לצאת לדרך חדשה ולהקליט חומרים מקוריים משלו.

שנות פעילותו:

במאי 1955, נסע ברי עם חבר לשיקגו, בניסיון להשתלב בתעשיית המוזיקה. במהלך אותו חודש יצר קשר עם מנהלי חברת התקליטים “צ’ס רקורדס”.

במהלך פגישה שאורגנה בין הצדדים, הציע ברי לבעלי החברה להקליט שיר בלוז ישן בשם “Wee Wee Hours”. מספר שנים קודם לכן, גילה ברי להפתעתו, כי הקהל השחור שהגיע לשמוע את הופעותיו בסנט לואיס אוהב לשמוע את גרסאותיו לשירי קאנטרי, אך הוא לא דמיין שהשיר עשוי להפוך לסינגל מצליח. צ’ס, שרצו להרחיב את הכיוון של חברת התקליטים לסגנונות אחרים מלבד בלוז ואר אנד בי, אהבו את שיר הקאנטרי וביקשו מברי לעשות כמה תיקונים בגרסה שלו. בין התיקונים, הדגשת קצב השיר ושינוי שמה של הבחורה בשיר ולאור בקשתו של צ’ס, שונה שם השיר ל-“Maybellene”.  הסינגל, שהיה שירו הראשון של ברי תחת צ’ס רקורדס, יצא ביולי 1955 וזכה להצלחה רבה. הוא שהה 11 שבועות במקום החמישי במצעד שירי הפופ בארצות הברית ובמקום הראשון במצעד שירי הרית’ם אנד בלוז של בילבורד ונמכר בכמיליון עותקים.

ברי מינף את הצלחת הסינגל הראשון שלו ויצא למסע הופעות נרחב ואינטנסיבי, כשבמקביל המשיך להקליט שירים נוספים. במאי 1956, הוציא ברי סינגל נוסף בשם “Roll Over Beethoven”. גם שיר זה זכה להצלחה גדולה, כשהגיע למקום השביעי במצעד שירי הרית’ם אנד בלוז. באותה תקופה, המשיך ברי להוציא סינגלים נוספים, שהפכו כולם ללהיטים, בהם “School Day” ו-“Rock and Roll Music” ו-“Sweet Little Sixteen” ו-“Reelin’ and Rockin”.

ב-1957, יצא אלבומו הראשון של ברי “After School Session”.

ב-31 במרץ 1958, הוציא ברי את הסינגל “Johnny B. Goode”. השיר שעוסק בנער עני ואנאלפבית בעל כישרון רב בנגינה על גיטרה. במקור, תיאר ברי את ג’וני כ- “colored boy” (נער שחור), אך לבסוף החליט לשנות את מילות השיר ל-“country boy” (נער כפרי) על מנת להבטיח שהשיר ישודר ברדיו. בדומה לסינגלים הקודמים, גם שיר זה זכה להצלחה רבה.

בשנת 1956 שירו Roll Over Beeethoven, שזכה להצלחה אדירה בפני עצמו, זכה גם לביצוע בידי הביטלס.

בשנת 1963, החל ברי להקליט שירים חדשים. רבים משירים אלו, דוגמת “Nadene”, “Dear Dad”, “You Never Can Tell”, ו-“No Particular Place to Go”, זכו להצלחה רבה במהלך שנות השישים.

ביוני 1966, חתם ברי על חוזה עם חברת התקליטים “מרקורי”, לאחר 11 שנות עבודה עם חברת “צ’ס רקורדס”. במהלך עבודתו עם החברה, הוציא ברי חמישה אלבומים, שלא הצליחו לשחזר את ההצלחה של חומריו הקודמים. במהלך תקופה זו, זכה ברי לתגובות פושרות במהלך הופעותיו, בעקבות נטייתו לנגן עם מוזיקאים אקראיים בתשלום ולא עם להקת ליווי קבועה. ההנחה של ברי הייתה כי רבים מהמוזיקאים מכירים את שיריו היטב ועל כן אין בעיה לנקוט בדרך זו.

בנוסף, דור חדש של מוזיקאים וגיטריסטים פורצי דרך, דוגמת אריק קלפטון וג’ימי הנדריקס, החלו לתפוס את קדמת הבמה. עם זאת, ברי המשיך להופיע באופן אינטנסיבי עם להיטיו הגדולים ועצם העובדה שלהקות רבות, דוגמת הביטלס והרולינג סטונז, ביצעו גרסאות כיסוי מצליחות לשיריו, סייעו לו להישאר בתודעה ולהוות גורם חשוב בתעשיית המוזיקה העולמית.

באוקטובר 1972, הוציא ברי את האלבום “The London Chuck Berry Sessions”. האלבום כלל שירים שהוקלטו באולפן ביחד עם שירי משתי הופעות שביצע ב-1972 באנגליה. האלבום זכה להצלחה עצומה ונמכר בלמעלה ממיליון עותקים בתוך פחות מחודש.

במרץ 1978, יצא הסרט “American Hot Wax”, אשר מגולל את סיפורו של אלן פריד, שדרן רדיו אמריקאי, שתוכניתו הייתה הראשונה לשדר שירי רית’ם אנד בלוז ורוק אנד רול עבור הקהל האמריקאי הלבן. עובדה זו הובילה לכך שפריד זכה לכינוי “אבי הרוק אנד רול”. בסרט, הסוקר את התפתחות מוזיקת הרוק אנד רול, מופיע ברי בתפקיד עצמו.

השפעתו המוזיקלית של צ’אק ברי

עלייתה של מוזיקת הרוקנרול בארצות הברית של אמצע שנות ה–50 מיוחסת למספר אמנים בהם ליטל ריצ’רד ואלביס פרסלי. יחד עימם, בלט ברי, כמי שעיצב את סגנון שירי הרוק בתקופה זו וכמי שהפיח את רוח הנעורים הצעירה והאנרגטית בז’אנר. סגנונו המוזיקלי המגוון שילב מספר ז’אנרים מוזיקליים, בהם בלוז, קאנטרי וריתם אנד בלוז. מראשית ימיו בזירה המוזיקלית של שנות ה-50, התפרסם ברי בסולואים המהירים והקופצניים על הגיטרה החשמלית ובהופעותיו הסוחפות, שכללו “הליכת ברווז” שהפכה לחותמו הבימתי. בהקשר זה, השימוש האינטנסיבי בגיטרה חשמלית והדומיננטיות שלה ברבים משיריו, היווה את אחד מסימני ההיכר של ברי והשפיע רבות על עיצובו של ז’אנר הרוקנרול בכלל, ועל חשיבותה של הגיטרה החשמלית ככלי מרכזי בפרט. בשיריו, שם בארי דגש מיוחד על דיקציה והגייה נכונה וברורה של מילות השיר. קיימת סברה לפיה, הקפדה זו של בארי נבעה מהרצון לצאת כנגד הסטריאוטיפ לפיו אפרו אמריקאים אינם משכילים.

רבים משיריו של ברי עוסקים בחיי הנעורים, בבעיות בהם מתחבטים בני נוער ובחלומותיהם. תכנים אלו, שהיו קלילים באופיים, היו חדשניים יחסית לאותה תקופה, וסיפקו נופך מרדני יותר, שמשך צעירים רבים לסגנון זה. בשירו “Johnny B Goode”, מתאר ברי נער צעיר שכל רצונו הוא לנגן על גיטרה ועל הפנטזיה שיום אחד הוא יהיה מפורסם והמוני אנשים יגיעו לראות אותו מופיע.

עיסוק בסוגיות שונות שהטרידו את בני הנוער של אותה תקופה ובכלל, דוגמת אהבה נכזבת, משיכה למכוניות והיחסים עם ההורים, איפשרו לברי להיחשף לקהל רחבים (לרבות צעירים לבנים בני המעמדות השונים).

ברי היווה מודל לחיקוי למוזיקאים רבים, אשר החלו את דרכם המוזיקלית בשנות הפריצה שלו, בניהם ג’ון לנון שאמר על ברי כי: “אם תנסו לתת לרוקנרול שם אחר, אתם יכולים לקרוא לו צ’אק ברי”. גיטריסט להקת הרולינג סטונז קית ריצ’רדס, שאף הזמין את ברי לבמה בטקס כניסתו ל”היכל התהילה של הרוקנרול” שנערך בשנת 1986, ציין פעמים רבות את ההשפעה הרבה שהיה לברי על עיצוב סגנונו המוזיקלי.

בסרט “בחזרה לעתיד” שיצא ב1985, גיבור מרטי מקפליי, בגילומו של מייקל ג’יי פוקס, חוזר בזמן לשנת 1955 ובסצנה אייקונית מנגן את שירו המורסם של ברי  “Johnny B Goode” אל מול הקהל הצעיר אשר לא נחשף עוד לסגנון הקופצני והכל כך ייחודי. השיר מצליח להרקיד ולשמח את כלל המשתתפים הצעירים שלא היו רגילים לסגנון זה ובסיום הגיבור מפתיע אותם עם סולו גיטרה חשמלית בסגנונו של צ’אק ברי אשר מהמם את הקהל.

הסצנה נחתמת במשפט:

“I guess you aren’t ready for that yet…but your kids are going to love it”

משפט זה מייצג בעיניי את השינוי המשמעותי בתפיסה ובחווית המוזיקה שצ’אק ברי תרם לעולם המוזיקה, לרוקנרול ולהבאת הגיטרה החשמלית לקדמת הבמה.