נינג’ות

היה זה באחד מימי החופשה הגדולה. אצלנו, בבית במושב, הכנסת אורחים היא דבר שכיח, בעיקר בימים אלה. מלבד שלושת אחיי, עמית ספיר ושקד היו אצלנו באותו היום השכנים מור ואופיר תאומים בני גילי ובנות הדודות שלנו חן, רעות ונוי.

אחה”צ עמית, אופיר ואני יצאנו לחצר הבית, לבנות מלונה חדשה מקרשים לכלב שלנו – דול, המלונה הישנה כבר נטתה ליפול ומה שהיא הייתה קטנה מידי עבור והווצנו שלכלב הנאמן מגיע לבית מרווח ויפה.

למלאכת הבנייה הייתה חלוקת תפקידים ברורה, אני כחובב ידוע של משחק ההרכבות “לגו” ובעל יכולות תכנון מבריקות הייתי אחראי על תכנון המלונה וציור הסרטוטים, את תפקיד הבנייה בפועל לקח אחי עמית שיחגוג בעוד חודש וחצי בר מצוה ולא מזמן כבר הוכיח את יכולותיו בבנייה, כאשר בנה עם אבא שלי 2 שערי כדורגל לתפארת, אותם הנחנו בחצר האחורית ושיחקנו במיד מידי פעם, הוא כבר יודע לאחוז במברגה, ברגים, פטיש ומסמר, אופיר ואני שהייתי רק בני עשר עוד לא ידענו כל כך לאחוז בפטיש ולא רצינו כל כך לסכן את האצבעותינו הרכות , לתפקידים של סגן המהנדס ועוזר הבנאי, אופיר התחלק שווה בשווה בצורה מצוינת ועזר לשנינו.

השמש החמה של חודש תמוז לא ריחמה עלינו ומיד לא יכול היה לראות זאת בפנינו האדומים כעגבנייה.

בינתיים, ריח של שניצלים ופסטה נדף מחלון המטבח לחצר הקדמית, אימא שלי כבר חזרה מהעבודה והחלה לבשל ארוחת צהריים עבוד גדוד הילדים הרעבים, שמשעות הבוקר המוקדמות ועד עכשיו הכניסו לפיהם בעיקר שטויות וחטיפים.

באותו הזמן שיחקו הבנות במשחק גומי – מספרים, משחק מהנה למי שטובה בו, אך מי שקצת מסורבלת ברגליה תצטרך לעמוד דקות רבות רבות כשלרגליה מלופף הגומי הארוך ולהמתין רבים עד שיגיע שוב תורה. כולן שיחקו למעט רעות בת ה -11 שעזבה את המשחק המהנה לטובת חיתוך סלט ירקות ועריכת השולחן לארוחה.

שבוע קודם לכן אופיר ואני, שהיום מבלים כמעט כל יום ביחד נסענו יחד עם מירב, אימא של אופיר לקולנוע וצפינו הסרט החדש “צבי הנינג’ה”. כל השבוע דיברנו על הסרט ובאחד הימים אף ניגשתי לארון התחפושות המאובק בכדי למדוד את תחפושת הנינג’ה השחורה שלי מלפני שנתיים, למרבה הפלא ולשמחתי לא כל כך גדלתי והתחפושת עלתה עליי בדיוק, כחובב נינג’ות גדול, חרבות מפלסטיק לא היו חסרות והמיכאלנג ‘לו ודונטלו אומר, אני ואופיר היינו יוצאים למשימות מיוחדות להגנת החצר מפני “אויבים”, בעצם חתולי רחוב שהיו מתגרים בדול (הכלב) הקשור ומנסים את מזלם בגניבת אוכל מקרת האוכל שלו.

מלאכת הבנייה התקדמה מהר וקרשי הבנייה החלו להיגמר. עמית הציעה שבינתיים אני ואופיר ניגש לערימת הפסולת הגדולה, הסמוכה לפרדס ונחפש שם קרשים נוספים, אופיר ואני רצנו מיד לערימת הפסולת הגדולה שמאוד אהבנו לחפש בה “מציאות”. פעם מצאתי בה שילדה ישנה של אופניים אותה שיפצנו וחידשנו

הפעם היינו ממוקדי מטרה וחיפשנו אך ורק קרשים נוספים לבניית המלונה. כעבור כ -5 דקות עמית הצטרף אלינו אף הוא אחר כך שנגמרו לו כל קרשי הבנייה. את הקרשים שמצאנו בערימה הגדולה העמסנו על המריצה והתכוננו לחזור הביתה, כשלפתע שמענו רעשים מן השיחים ליד הפרדס ופתאום, נינג’ה אמתית ומפחידה, לבושה בשחורים, כשמסיכה שחורה לפניה וממנה ראו רק כמה עיניים מלוכסנות שהתמקדו בעיניי הרכות ומבוכנה, עם גרזן . עמית כ”בוגר “החבורה לחש לי ולאופיר בשקט” שגיא ואופיר כשאספור עד שלוש נרוץ שלושתנו לבית שלנו “, אך עוד לפני שהספיק לספור עד שתיים כבר היינו בחצי הדרך בריצה מהירה מרוב פחד ובהלה.

מיד נכנסנו הביתה ותוך כדי התנשפות והסדרת הנשימה סיפרנו לאימא את שהתרחש בפרדס, אימא שלי, שהיסטרית זו מחמאה עדינה בשבילה מיד נעלה את הדלת האחורית והקדמית, סגרה את כל החלונות, שהיו פתוחים לאוורור הבית מטיגון השניצלים, בחוץ עם הנינג’ה אימא הרימה את שפר הטלפון במטבח וחייגה 1-0-0

“משטרת ישראל, במה אוכל לעזור” ענתה בקרירות שוטרת בצד השני של קו הטלפון “הילדים, הם ראו בפרדס נינג’ה עם גרזן” אמרה אמא ​​בבהלה, “גברתי, אנחנו צריכים לדעת היכן את זה בדיוק ולהפוך מה קרה לאט וברור” ענתה השוטרת. , כלא מבינה לפשר הבהלה של אימי. כולנו התאספנו מסביב לאימא שלי בדריכות וחיכינו למוצא פיה ולהכין איך מתקדמים בסיטואציה המפחידה הזו. אימא שנרגעהן מעט לאחר ששתתה כוס מים שעמית הגיש לה התיישבה על אחד מכיסאות פינת האוכל וסיפרה לאט ובבירור לשוטרת את שסיפרנו לה דקה קודם לכן, ” .

את מירב כולם במושב הכירו כאאת שלא מפחדת מכלום, בגלל שפעם בזמן שפרץ גנב לביתם בזמן לילה מאוחרת היא שמעה את הרעשים, קמה ממיתתה עם אלת בייסבול מעץ שהייתה שייכת שייכת שייכת שייכת שייכת לארגז משחקים של אופיר ומור, רדפה אחרי הגנב בבית והכתבה אותו עד שהוא נכרך מביתם.

“ירדנה, אני הולכת לבדוק מה קורה שם, אם תוך 5 דקות לא אחזור להתקשרי למשטרה!”, אמרה מירב לאימי, שלא ידעה שכבר הנייד בדרך, “מירב אל תעשי שטויות!” אמרה אימא, “אל תהי גיבורה!”, הוסיפה. “אני הולכת ודי” ענתה בנחרצות מירב וניתקה.

עם אותה אלת בייסבול מפורסמת יצאה מירב לכיוון הפרדס שהיה קרוב מרחק של כ- 50 מה מהבית שלה, כולנו הצצנו מחלון המטבח שלנו לראות מה קורה עם השכנה הגיבורה, לא ראינו בדיוק מה קורה שם העצים הרבים הסתירו, אופיר ומור שדאגו לאימם החלו לייבב מעט ואימא הציעה שנקרא כולם פרקי תהילים להצלחתה.

לאחר שחלפו 3 דקות שעברו כמו נצח נשמעו דפיקות חזקות על דלת הבית שלנו, “ירדנה תפתחי זו אני, מירב” צעקה, פתחנו מיד ולתדהמתנו מירב עמדה מחויכת פתח הבית כשלידה עומד הנינג’ה המפחידה, אך הפם ללא כיסוי הפנים והגרזן המחודד. “את עם ההיסטריה שלך, שיגעת את כולנו” צחקה בקול מירב לעבר אימי. אימא, כי היא כבר הבינה במה זה החלה לחייך, כשהצבע של פניה שהיה חיוור קלות, חזר לטבעו.

אנחנו, הילדים עדיין לא הבנו במה אומר ומירב הרגועה הזמינה אותנו אחריה “בואו איתי, אראה לכם משהו …”, כולנו סקרנים לדעת על מה הצחקוקים הלכנו כולנו הבנים והבנות אחריה בשקט מופתי, בינתיים אימא התקנת חזרה למשטרה בכדי לבטל את הזמנת הניידת שכבר הייתה ליד מושב צפריה הסמוך. “את בטוחה?” ענה הפעם שוטר בקו הטלפון “כן, כן” ענתה אימא “אני בטוחה, הכל בסדר” הרגיעה את השוטר והסבירה לו את שהבינה רק ממבט אחד על הנינג’ה גלואיית הפנים.

עלינו כולנו על ערימת הפסולת כשמירב מובילה עם הנינג’ה שעדיין חששנו ממנה אך כבר פחות, בדרך לירידה לפרדס, עברנו את עץ הזית נעמדנו כולנו על הגבעה הקטנה המשכיפה על הפרדס ולתדהמתנו, ראינו עוד 12 “נינג’ות” לבושות שחור ומכוסות פנים וכל ההנינג ‘ות עובדות בפרדס בעבודות גיזום ניכוש עשבים יבשים וחפירת גומות לעצי הפרדס הרבים.

מסתבר שבעונת הקיץ החמה העשבים והקוצים שגדלים בסביבת עצי האשכוליות מפריעים לצמיחת ולפריחת העצים בפרדס. ומידי שנה, בעונה זו, בעל הפרדס מעסיק כמה מהעובדים שלו בפרדסים שאחרי הבית שלנו, בכדי לנקות את העשבים היבשים המפריעים לגידול העצים, ומשום שבעבודה כך אנו יכולים לקוצים רבים העלולים לדקור ולפצוע את פניהם של הגוזמים, הם חובשים כיסוי לפניהם, כיב גרב חורפי עם שני פתחים באזור העיניים ועוד אחד באזור האף, בכדי לא להיפצע.

העובד ה”נינג’ה “שעלה אלינו מהפרדס סיפר שרק רצה לבקש מאחד הבתים מים קרים לשתייה לו ולחבריו לעבודה מפני החום הכבד ששרר אותו היום, הוא גם התנצל על שהבהיל אותנו קודם, אנחנו, שכבר לא חששנו מהאיש צחקנו איתו על מה שקרה, מירב ניגשה הביתה להביא להם בקבוקי מים קרים, ואימא אף הזמינה את כל העובדים החרוצים לארוחת צהריים של שניצל ופסטה את הימים אבל הם סירבו בנימוס ואמרו שכבר אכלו.

באותו היום כבר סיימנו את מלאכת בניית המלונה, אך דול שלא היה רגיל למעברי דירה החליט לישון דווקא מחוץ למלונה הגדולה והמפוארת. וכשהגיע החורף הקרוב הוא כבר הבין שלא יחזירו לו את המלונה הישנה שאהב כל כך וניכנס לביתו החדש בכדי להתחברם.

עברו שנים דול כבר איננו בין החיים, הזיקנה עשתה את אותה, מאז אותו היום לכמה שנים במפגשים משפחתיים בעיקר בחגים או בשבתות אנו נזכרים בסיפור של “הנינג’ות” וצוחקים מחדש על הבהלה שלנו ושל אימא על האומץ הרב של מירב השכנה ועל השתלשלות האירועים שקרו.

בשבת האחרונה בבוקר שוב נזכרנו בסיפור המרתק וסיפרתי אותו במתח עד שתי בנותיי ולחמשת אחייניי, הילדים של עמית, שהיו מרותקים אליי בזמן הסיפור, לאחר מכן הלכנו כולנו לגבעת הפסולת, המשכנו לפרדס והראיתי לכולם מאיפה עלתה ה”נחיה “, את טליה, ביתו הבכורה של עמית דווקא עניינה יותר היכן המלונה המפוארת של דול הכלב, ואת אלרועי, בנו השני של עמית בכלל עניינה השאלה היכן עגלת המרוץ שבניתי עם אופיר השכן? אח”כ ישבנו כולם בחצר הבית לאכול גלידת וניל מתוקה וטעימה שסבא חילק לגביעים לכל הנכדים.