חובה עליך מאת אמה שור

עמדתי בזירה, הבית שלי, עטיתי את כפפות האיגרוף וחיכיתי לראות מול מי אני מתמודדת. אחרי המתנה ממושכת הם סוף סוף צצו, המשפחה שלי. זוג הורים מחושבים ונורמליים, אח קטן בשם זוהר שבשלב הזה לא היה הרבה מה לומר עליו, ואני, בת טובה, תלמידה טובה, חברה טובה, כל כך טובה שהיא כמעט רעה. 

הקהל ציפה בסבלנות לראות אותנו מנחיתים מהלומות אחד על השני, אבל התאפקנו. המתח היה בלתי נסבל עד שאבא שלי צעק: “די! אנחנו צריכים לעשות משהו! משהו בלי הטלפון, בלי הטלוויזיה ובלי המחשב.״

״אז מה נעשה?״ שאלה אמא, מיואשת.

היאוש הזה שלה הזכיר לי שוב את העובדה שהייתי אמורה לחגוג השנה בת מצווה, וכל מה שחיכיתי לו שתים-עשרה שנה התבטל בגלל הקורונה. חשבתי: מה יהיה יותר פתטי מלשחק אמת או חובה עם ההורים והאח הקטן שלי? חשבתי את זה בקול רם, אבל כנראה שהסרקזם שלי לא היה מובן מספיק. כולם הסכימו פה אחד על הפעילות וכבר היה מאוחר מדי בשביל לברוח. לא הייתה לי ברירה. המשחק התחיל.

לקחנו את אחד מבקבוקי היין שההורים שלי רוקנו במהלך הסגר וסובבנו אותו על רצפת הסלון. לאחר שהשלים כמה סיבובים הוא הצביע על אמא שלי. 

זוהר אמר: “אמא, מה את בוחרת? אמת או חובה?” 

“חובה” היא ענתה. 

ידעתי, היא עד כדי כך מפחדת מהאמת. אני וזוהר התייעצנו והודענו לאמא שגזר דינה הוא להתקשר לבוס שלה ולהגיד לו יום הולדת שמח, למרות שזה בכלל לא יום ההולדת שלו. אמא שלי רעדה, החלה לבכות, ובין התייפחות אחת לשנייה היא אמרה: “כבר שבועיים אין לי בוס”. 

כולנו מיד הבנו מה זה אומר, אמא הנחיתה עלינו את המהלומה הראשונה. התעלמתי מתרועות הקהל כשצנחתי אל הרצפה. כולם היו המומים, אפילו אבא ושאלנו אותה: “למה לא אמרת שום דבר?” 

“הייתי נבוכה”, היא מילמלה, ופתאום זה הכה בי: אנחנו בטח משפחה די גרועה אם אנחנו נבוכים אחד מהשני.

אם כשהאמת כואבת מדי אנחנו מסתירים אותה.

בר המזל הבא שהבקבוק הצביע עליו היה זוהר, אח שלי. הוא בחר ב״אמת״. זוהר היה קטן ולא רציתי שהוא יתעמת עם המציאות, לכן הוריתי לו לספר לנו מה השיר האהוב עליו. 

״אתם לא יודעים מה השיר שאני הכי אוהב?״ זוהר שאל, נעלב.  

“בטח שאנחנו יודעים מה השיר האהוב עליך,” מיהרה אמא שלי לשקר “זה: לעולם בעקבות השמש!” 

“לא.”

“זה קילפתי תפוז?”

“לא.”

“זה…”

“פשוט תפסיקי!” אמרתי לה לפני שסיימה את המשפט. “מה השיר האהוב עליך, זוהר?”

״בתוך אננס הוא חי לו שם…״ הוא עצר וחיכה שנצטרף, אבל אף אחד מאיתנו לא ידע על מה הוא מדבר.

״זה השיר של בובספוג!״

״בובספוג?״ אמא שאלה. לא היה לי מושג שהוא רואה את התוכנית הזאת בכלל.

הייתי קצת פצועה אבל יכולתי להמשיך לשחק. חיכיתי לראות על מי הבקבוק יצביע עכשיו. אבא שלי נבחר. גם הוא בחר ב״אמת״. 

“מה הפחד הכי גדול שלך?” שאלתי אותו. 

הוא הרהר וענה: “להפוך לאבא שלי”. 

כולנו נראינו מבולבלים לגמרי, הרי הסבא שאני הכרתי, אבא שלו, נראה לי כמו גיבור על. כל דקה שביליתי איתו עד שהוא נפטר חקוקה לי עד היום בזיכרון, מתברר שכמו לירח, גם לסבא שלי היה צד אפל שלא הכרתי. 

אבא שלי המשיך: “לא היה לו איכפת. לא כשהצטיינתי בלימודים, לא כשהקמתי עסק. לא נראה שאני מעניין אותו בכלל. ואז אתם נולדתם. מספיק שהזזתם אצבע וקיבלתם את מלוא מחיאות הכפיים שלו. אחרי כמה שנים הוא נפטר ועכשיו נראה לי שאני בדיוק כמוהו. אני לא יודע שום דבר על המשפחה שלי. על אשתי. אני לא מכיר אתכם בכלל.”

מרוב כאב, את הנפילה הזאת כבר לא הרגשתי.

לבסוף הבקבוק הצביע עלי. בחרתי ב״חובה״. זוהר בישר לי שהמשימה שלי היא ללכת למרפסת ולצעוק. חזק. בכל הכח. המשימה זעזעה אותי. למה שאני אביך את עצמי ככה? שאשים את עצמי באור הזרקורים? אמרתי לא. אבל אז הגיע רצף של הצקות, וזוהר אמר: “זה לא פייר. כולנו עשינו את המשימות גם אם זה היה קשה,” ואמא שלי המשיכה: “פעם אחת אנחנו נותנים לך הזדמנות להתנהג כמו משוגעת בלי להגיד לך כלום. תנצלי אותה”. 

אז ניצלתי אותה, יצאתי אל המרפסת וצרחתי. הקאתי מילים שתיארו את כל מה שהרגשתי, וכולם, בין אם הם רצו או לא רצו, שמעו אותן. יכולתי לחוש את הרוח סוטרת לי, נושאת את המילים שלי הלאה והלאה, עד שכבר לא הרגשתי אותן מקיפות אותי. 

כמה שניות אחרי שסיימתי כל המשפחה שלי יצאה למרפסת. התחבקנו ובכיתי עד שהראיה התערפלה.

הצופים מחוץ לזירת האיגרוף שלנו בטח ראו מחזה מלא ריר ולא אלגנטי, אבל לא היה לי איכפת. 

אם היינו שבורים, לפחות היינו שבורים ביחד.