זה היה עוד יום רגיל ומעצבן. אבא שוב צעק עלי לקום מהמיטה

ואני כמו תינוקת התחלתי ליילל שאין לי כוח,

אני רוצה עוד להישאר בבית… לחוות את הזמן שנשאר לי, אבל יצאתי –

לא היה לי כוח שאבא שוב ינאם לי על: “למה ללכת לבית ספר” ,

ירדתי למטה למטבח, הכנתי לי כריך ויצאתי החוצה לרכב על האופניים.

אחרי נסיעה של שעה הגעתי, למקום שאני הכי לא רוצה לחזור אליו,

ואני עדין כועסת על אבא שלי שרשם אותי לשם.

הגעתי לשם, הייתי בסערת רגשות: פחדתי, הרגשתי לא שווה, לא אחת מ”המגניבות”…

כשנכנסתי לשם, הרגשתי שאני לא אצליח להתקבל.

אני רואה את כל הבנות שעומדות להיבחן- כל כך  יפות, נראות מוכנות , מגניבות…

ואני אומרת לעצמי: “גם אני רוצה להיות כמוהם…” אבל בשנייה אחת הכל נהרס.

“נו תראו מי זאת… מה שמך ? אני יודעת… חננה!”

והוסיפה “במקרה שלא הצגתי את עצמי קוראים לי אלי.

ואת?… אה נזכרתי חננה! השפלתי את ראשי ואמרתי לעצמי ‘למה אני פה? תראי אותן…

לפני חודש אני הייתי מקובלת, ועכשיו שעזבנו את העיר… אני מרגישה מנודה’.

“קוראים… קוראים לי…” התחלתי לגמגם, מה קורה לי? אני לא מבינה

“קוראים לי… אמה… כן, אמה.. ו…”

לא גמרתי את המשפט ורצתי לשירותים, התחלתי לבכות…

עברה שעה, הגעתי לאולם ספורט, הייתי ממש מרוצה מעצמי,

הטקסטים עבדו עלי מצוין, אני רק מקווה שלא אראה שוב את אלי והחברות שלה…

“שקט! אוקיי בואו כולם, קחו כיסא נעשה סבב שמות ואז נתחיל”.

לקחתי כיסא באתי לשבת, שמתי את הכיסא, אבל לפתע, אין כיסא… נפלתי,

ראיתי שאלי לקחה לי את הכיסא ואמרה:

“מצטערת מותק, המקום לבחינות של ‘חנון נולד’ בצד השני…”.

“קדימה! מה את יושבת כמו ילדה קטנה! קחי כיסא!” אמרה לי אחת החברות של אלי, לין.

לקחתי שוב כיסא ובאתי להתיישב ליד ילדה, והיא אמרה לי “תפוס” ושמה את התיק שלה על הכיסא.

הלכתי ליד הילד שפגשתי היום ורציתי לשבת ושאלתי “תפוס?” הוא ענה לי “לא, בואי שבי”.

אלי השתעלה בכאילו ואמרה: “מה קרה עומריקי? גם אתה רוצה להתקבל לחנון נולד? מצטערת מותק, המקום הזה שמור”.

הפעם קצת נמאס לי אז ישבתי על הרצפה.

“אוקיי חברים בואו נתחיל! לי קוראים קים, ועכשיו כל אחד יציג את שמו. 

הסבב הלך ועבר עד שהגיע אליי ואני אמרתי “קוראים לי אמה”.

“אני לא שומעת תחזרי שוב?” אמרה המורה,

“קוראים לה דבה” ענתה אלי בשמי וכולם צחקו.

התחלנו להתאמן על הטקסטים והמורה הכריזה שבעוד שבוע יהיו מבחנים לתפקיד הראשי.

מאוד התרגשתי – מאוד רציתי להתקבל לתפקיד הראשי, ולכן החלטתי להתאמן כל הלילה. התאמנתי יום, יומיים, שלושה ימים… ובמשך כל יום סבלתי מהצקות של אלי והחברים שלה, והמורה לא עשתה כלום. 

ביום הבחינות הגעתי מוכנה, עם הבגדים שצריך וגם הבאתי תפאורה. כשהמורה קראה לכולם להתחיל בסצנה שלהם אלי הייתה ראשונה. אחר-כך קראו בשמי, עליתי לבמה כדי לעשות את הסצנה, ופתאום,עמדתי, שתקתי ולא יכולתי לעשות את הסצנה.

המבטים הצוחקים של כולם כאילו עוד דקה יקרה משהו, הפחידו אותי.

“אמה אנחנו אמורים לחכות פה עוד הרבה? בבקשה תתחילי” אמרה המורה קים. 

התחלתי בסצנה, הייתי קצת מבוהלת אבל אמרתי שאם אני רוצה להיות בתפקיד הראשי אני צריכה לקחת את המשחק ברצינות! כשסיימתי, מחאו לי כפיים, התרגשתי… “כל הכבוד אמה אחת הסצנות היפות ביותר שראיתי!” פסקה המורה. 

אלי הייתה בפרצוף כועס. היא הסתכלה על החברות שלה שמחאו כפיים ואמרה להן:”מה הקטע שלכן? אולי אתן רוצות שאמה תתחיל להיות מנהיגת החבורה?  תפסיקו למחוא לה כפיים!”

בסיום החזרה אמרה המורה “אני אחליט מי יתקבל ומי לא, התוצאות יהיו מחר”. עבר יום, והייתי ממש נרגשת, יכול להיות שאני אתקבל ואז אולי אהיה מקובלת. טוב אולי אלי לא תרצה לדבר איתי , אבל אולי אכיר ילדות חדשות…“.

תלמידים יקרים” קראה המורה ברמקול של בית הספר “היום הגיעו אליי התוצאות, החלטתי בשיקול רב מי יתקבל! בואו לאולם הספורט בעוד שעתיים ואגיד לכם את התוצאות. יום נעים לכולכם”. אחרי שעתיים כולם הגיעו לאולם ספורט בהתרגשות. “אוקיי חברים, ראשית כולכם הייתם מעולים. אז הכל בסדר.  אז בואו נתחיל בלי הרבה דיבורים…” אמרה המורה והוסיפה “הזוכה… היא… הוא… הם… הן… אנחנו… אנו…” “נו די המורה תמשיכי כבר!” אמר לה עומרי. “אוקי הזוכה היא אמה! כל הכבוד היית מעולה”.   

אני לא מאמינה אמרתי בלבי, אני מכל 40 הילדים שפה? דווקא אני? אני לא מאמינה…

“היית ממש טובה” באה אליי ילדה, “תודה” עניתי לה.“לי קוראים לין” אמרה.“לי קוראים אמה” עניתי לה.“תגידי את עושה היום משהו?” שאלה. “לא, אין לי תכניות” עניתי.“בא לך אולי לבוא אליי היום, לישון אצלי?” שאלה אותי בסקרנות. “אוקיי” אמרתי לה בחיוך.

הגעתי הביתה ומיד רצתי לספר לאבא… “אבא אתה לא מאמין! ילדה הזמינה אותי לישון אצלה! אני באה אליה בסדר?”.“בשום פנים ואופן לא. אני לא מסכים” אמר לי אבא.

הרגשתי שהדמעות חונקות אותי “מה הבעיה? אני רוצה ללכת אליה!” אמה בלי ויכוחים, יש היום ארוחה משפחתית!”

התווכחנו חצי שעה, התחלתי לבכות, אבא התחיל לצעוק עלי על ‘כמה חשובה ארוחה משפחתית ואיך זה מקדם את המשפחתיות’…

הרגשתי עצובה. “אמה” אבא נאנח ” הפעם אתן לך ללכת” ענה לי. “יש!” צעקתי. “אבל, יש אבל גדול מאוד. את הכרת אותה רק היום, אני מכיר ילדים שהכירו ילדים ביום וכבר נפגשו וזה לא נגמר טוב. תהיי זהירה!” אמר לי.

“אוקיי”.

סידרתי את התיק והגעתי אליה.“היי מה קורה? בואי כנסי!” חייכה אלי לין. נכנסתי לביתה- בית גדול, יפה, לא מבולגן עם משרתת — הרגשתי ממש כוכבת, כאילו בנו את הבית בשבילי… אז עכשיו אני מקובלת?

, דיברנו, אכלנו ואז בסוף הלכנו לישון.“תגידי” אמרה לי לין “מה הסוד הכי גדול שלך? מה את לא יכולה לספר לאף אחד?”.“וואי” אמרתי “זאת שאלה ממש קשה” חשבתי… “אבל את מבטיחה לא לגלות?” שאלתי בלחש “אני מרטיבה בלילה.” אמרתי והשפלתי את הראש שלי. הפה של לין היה פעור כאילו הרגע נחש אכל לי את הראש.

יום למחרת הגענו לבית ספר וראיתי שלטים ענקיים שכתוב עליהם “אמה הדבה עדיין עושה פיפי בלילה”, בכל מקום זה היה כתוב.

רציתי לבכות, כולם צחקו עליי, הסתכלתי על לין, שחשבתי שהיא נחמדה ואז שאלתי אותה “את יכולה להגיד לי למה סיפרת לכולם?” בכיתי לה. “אין מה לעשות מותק, עדיין לא הבנת שאני בצד של אלי?” צחקה. “אבל מה עשיתי לפחות?” שוב בכיתי… “גנבת לי את התפקיד הראשי, זה מה שעשית!” נדחפה אלי. המורה ראתה את הריב שלנו, וזו לא פעם ראשונה. תמיד שאנחנו רבות אני רואה שהיא מסתכלת, כמעט אומרת משהו, אבל בסוף היא לא אומרת כלום… היא מסתכלת עלינו – בוחנת – וכמעט בוכה. מעניין מה היא רוצה להגיד? “שקט” והוסיפה “אני רוצה לספר לכם משהו בעקבות הריב שלכם…

שהייתי בכיתה ג’ הייתי בחוג ריקוד, היה אודישנים לסולו. אני רציתי להתקבל לסולו, והתאמנתי עליו, זכיתי גם בסולו לבסוף. ילדה, שהייתה מין יריבה שלי אמרה לכל הילדים לא לדבר איתי… כי זכיתי בסולו – וגם היא רצתה להיבחן. במשך חודשיים אף ילד לא דיבר איתי, ישבתי תמיד לבד על הספסל בהפסקה – ואף אחד לא אפילו התקרב אליי. עברתי הצקות, בכי, מכות” הפסיקה המורה וקינחה את אפה “כל יום חזרתי הביתה בוכה…עד שפעם אחת, הגעתי לבית ספר וראיתי את הילדים מכיתתי אוסרים עלי להגיע לכיתה וחסמו את הדלת שיצאתי לעבר החצר, ילדה גזרה את שערות ראשי – השנייה צחקה עלי שאני דומה לכלב והשלישית עמדה ושתקה…

נותרתי ילדה בלי שיער בוכה ומתפללת לעזרה.  עברו כבר 28 שנה ואני עדיין זוכרת את זה… לכם

זה יעבור בשנייה היום הזה, אבל לילדים אחרים זה לא”

המורה יצאה מהכיתה בוכה, ולעולם לא שכחנו את מה שהיא אמרה.

The End