“הַיּוֹם אֲנִי בַּלָּשׁ!” אָמַרְתִּי לְאִמָּא.

“בֶּאֱמֶת?” שָׁאֲלָה אִמָּא.

“מָה אַתָּה חוֹקֵר?

אַחֲרֵי מִי אַתָּה בּוֹלֵשׁ?

אֵיזוֹ תַּעֲלוּמָה אַתָּה רוֹצֶה לִפְתֹּר?”

הֵבַנְתִּי שֶׁאִמָּא מְדַמְיֶנֶת אוֹתִי בַּלָּשׁ כָּזֶה:

“לֹא בָּלַשׁ כָּזֶה..” צָחַקְתִּי.

“אֲנִי לֹא חוֹקֵר שׁוּם דָּבָר.

אֲנִי לֹא פּוֹתֵר שׁוּם תַעֲלוּמָה.

אֲנִי בַּלָּשׁ מְיֻחָד בְּצֶוֶת שֶׁל בַּלָּשִׁים!”

“זֶה מַמָּשׁ נִשְׁמָע לִי כְּמוֹ תַּעֲלוּמָה!” צָחֲקָה אִמָּא.

“סַפֵּר לִי”, בִּקְּשָׁה, אָז סִפַּרְתִּי:

“הַיּוֹם הַמּוֹרָה אָמְרָה שֶׁכֻּלָּנוּ בַּלָּשִׁים –

– גַּם אֲנִי בּוֹלֵשׁ אַחֲרֵי חָבֵר,

וְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב שֶׁהוּא עוֹשֶׂה

אֲנִי רוֹשֵׁם בְּפִנְקָס מְיֻחָד

וְאֶת הַדַּף שָׂם בְּתֵיבַת הַבַּלָּשִׁים שֶׁל הַכִּתָּה!”

“מְעַנְיֵן!” אָמְרָה אִמָּא. “וּמָה גִּלִּיתָ עָלָיו הַיּוֹם?”

“שֶׁהוּא נָתַן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּעִפָּרוֹן שֶׁלּוֹ” עָנִיתִי.

שֶׁהוּא הוֹשִׁיט יָד לְיֶלֶד שֶׁנָּפַל וְעָזַר לוֹ לָקוּם

שֶׁהוּא הִשְׁכִּין שָׁלוֹם בֵּין שְׁנֵי חֲבֵרִים שֶׁרָבוּ.

שֶׁהוּא הִקְשִׁיב לְחָבֵר בִּזְמַן שֶׁדִּבֵּר וְלֹא הִתְפָּרֵץ לִדְבָרָיו.”

“אֵלּוּ בֶּאֱמֶת מַעֲשִׂים טוֹבִים!” הִתְפַּעֲלָה אִמָּא.

“אֲנִי שְׂמֵחָה שֶׁאַתָּה בּוֹלֵשׁ אַחֲרָיו.

אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁיִּהְיוּ לְךָ עוֹד הַרְבֵּה מִמְצָאִים טוֹבִים לְגַלּוֹת”.

אִמָּא הִרְהֲרָה קְצָת וְאָז שָׁאֲלָה בְּחִיּוּךְ:

“אַתָּה יוֹדֵעַ מָה עַכְשָׁיו מַמָּשׁ מְסַקְרֵן אוֹתִי?”

“מָה?” שָׁאַלְתִי.

מְעַנְיֵן מָה מְסַקְרֵן אֶת אִמָּא..

“עַכְשָׁיו אֲנִי סַקְרָנִית לָדַעַת מִי בּוֹלֵשׁ אַחֲרֵיךָ..” עָנְתָה אִמָּא.

“אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה עֲבוֹדָה..!”