הספר הרומנטי של סתו

הייתה זו שעת אחר הצהריים. צלילי הציפורים המצייצות הנעימו את זמני כאשר ישבתי בפתח הבית, על המדרגות, וחיכיתי לה. בנשימות שקטות, בגוף קפוץ ובמבט חסר סבלנות נלחמתי בפחד שהתעורר בי וספרתי את הדקות. שישים שניות כפול מי יודע כמה פעמים עברו לאט מאוד, לאט יותר ממה שיכולתי לנחש. ידעתי שהיא עוזרת לאמה לחלק חלב לכלל התושבים בדיוק בשעה הזו ושבאמצע הדרך הן מתפצלות בשל חוסר הזמן. הידיעה כי השמש תיעלם בקרוב מהשמיים וחושך כבד יאפוף את השבילים הטרידה את אמה ולכן ההתייעלות הייתה בלתי נמנעת. על אף שידעו זאת, הן תמיד יצאו מהבית באותה השעה. גברת גרוטס הייתה בעלת הרגלים משונים ופחד משינויים. היא סיפרה לי את העובדה הזו, בפעם ההיא שליוויתי אותה אל ביתה אחרי בית הספר. הרגשתי קרוב אליה מעצם הידיעה שהיא מספרת לי פרטים אישיים על משפחתה. אני, לדוגמא, לא הייתי מספר לכל אחד שאבי יושב בסוף כל יום בחווה שלנו ומודה על מה שיש לנו, גם אם לא היה לנו כלום. הרגלים משונים כבר אמרתי?

בעת שחלמתי בהקיץ שמעתי קול צעדים קלים מתקרבים אלי. נדרכתי כאשר הבחנתי בקצה שמלתה הכחולה מבצבץ מבעד לעצים הפראיים שצומחים בשביל המוביל לביתי. קמתי ממדרגות העץ החורקות, מוריד ממני כל טיפת אבק שעשויה הייתה להצטבר על בגדיי בשל עבודות היום. 

“הלנה, מה שלומך?” בירכתי אותה לשלום כאשר הגיעה ונעמדה מולי. בידה האחת החזיקה בקבוק זכוכית של חלב ובידה השנייה זר שיבולים. שיערה היה קלוע בצמה שאפיינה אותה, צבעו כצבע השיבולים. תמיד חשבתי שהוא קורן כמו השמש.

“שלומי מצוין, תודה”. היא הביטה בי בביישנות ומיהרה להמשיך. “מה שלומך?”

“בסדר גמור”. לא יכולתי לחכות ולו שנייה אחת מיותרת. “הכנתי לך משהו”. הוצאתי מתוך כיס מכנסיי החומים את דף הנייר בו תליתי את תקוותיי. השארתי אותו מקופל, כדי שהלנה תוכל להתענג על הריגוש שבפתיחתו. כולי הייתי תקווה שהיא תתרגש לחשוף את המילים הכתובות בו. אני יודע שאני התרגשתי לכתוב אותן. 

הגשתי לה במהירות את הדף, מוכן להעביר אותו אל הידיים הנכונות. חששתי שהיא תסרב לקבל אותו, שכן מתנות לא היו נהוגות בתקופה זו. כמובן שהמוסכמות החברתיות לא מנעו ממנה לקבל את מנחתי. היא הניחה את החלב לצד רגליה והושיטה את ידה באיטיות. העברתי לה את הנייר תוך חיכוך קל עם ידה. חשתי צמרמורת שלא חשתי בחיי הקצרים כל כך עד כה, וידעתי בתוכי שהיא הרגישה זאת גם. 

“תודה”. גומות החן שלה בצבצו מבעד לחיוך רחב השיניים שנהגה לחשוף בפניי לעיתים קרובות. קיוויתי שהיא לא חושפת את החיוך הזה בפני בנים אחרים. העדפתי לחשוב שהוא פרטי ומיועד עבורי.

עיניה נחו על הדף המקופל לרגע ארוך עד שנזכרה בדבר. “הבאתי לך גם כן משהו”, היא מיהרה להגיד. ידה הושיטה לי בגאווה את קובץ השיבולים שנראה היה כי נקטפו זה עתה. אכן תהיתי למה הלנה איחרה להגיע לבית שלי. גבעולי השיבולים נאספו בעזרת סרט שיער תכול, שזיהיתי מהפעם הראשונה בה נפגשנו. איזו מחווה, חשבתי בליבי.

“עלי ללכת. אסור שאמי תדע שהתעכבתי כאן”, היא התכופפה קלות והרימה את בקבוק החלב שנועד עבור משפחתי. “בבקשה”. 

נטלתי מידה את הבקבוק והודיתי לה. היא הנהנה תוך שהעיפה בי מבט ארוך, והחלה להתרחק. בזמן שצעדה אל עבר ביתה, התבוננתי במתנה שהביאה לי. הבד העדין שאיגד את השיבולים הביא אותי למחשבה כי אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר לחיות עם הלנה שלי. לברוח עמה למקום רחוק בו נוכל להיות יחד, ללא מסתור או פחד. בשבריר של שנייה קיבלתי החלטה. היום אני אבקש את ידה.

“הלנה!”, צעקתי ורצתי לעברה. הודיתי לאלוהים על כך שהליכתה הייתה איטית, אחרת הייתי מפספס אותה והאומץ שבי היה נעלם אולי לעולם. היא סובבה את ראשה לכיווני. עיניה התבוננו בי בציפייה כאילו חיכתה שאעצור אותה, חיכתה שאקרא בשמה.

נעמדתי מולה מתנשף. “הלילה, בעת שבשמיים יאירו שלושה כוכבים, פגשי אותי ליד המעיין”.  

“איני בטוחה שאוכל”. החשש נשקף ממבטה, מכרסם את גופה. ידעתי כי הוריה לא יסכימו לה לפגוש אותי. אני לא ראוי לעלמה כמו הלנה, שהיופי שלה מגיע לשחקים וחכמתה רבה כמו גרגירי האורז המצויים בשדה.

“הבטיחי לי שתעשי כל שביכולותייך על מנת לפגוש אותי”. התעקשתי עמה כמו שלא התעקשתי באווילותי בעבר. 

לאחר רגע של מחשבה היא הרימה אלי את עיניה הנוצצות, “מבטיחה”. 

טעמתי מהעוגיות שאמי הכינה בידיעה שאולי לא אוכל לטעום מהן בקרוב. סיימנו עם המטלות היומיות ושתינו את התה לקראת ארוחת הערב. היה זה רגע השתיקה הקבוע שלנו, בו כל אחד מבני המשפחה מהרהר במחשבות. אבי ישב על הכורסא הדהויה שלו בטרקלין ואמי ישבה לידי. 

“אבא, אמא”, כחכחתי בגרוני. אבי הרים את ראשי ואמו לגמה מספל התה שאחזה בידה תוך שהציצה מבעדו. “אני … אני יוצא לפגוש את הלנה היום בלילה ולהציע לה להינשא לי”. המילים התעופפו מפי החוצה בלי מעצורים. אצבעותיי אחזו בשולחן בחוזקה על מנת שארגיש יציבות בעת שחיי עומדים לעבור טלטלה.

“נישואין?” אמי הביטה בי מבולבלת. “אתה כל כך צעיר, והרי הורי משפחת גרוטס לא יראו בעין יפה נישואין בגיל צעיר שכזה. עליך למצוא עבודה ולחסוך כסף על מנת שתוכל לתת להלנה חיים טובים”.

“שטויות”. אבי ביטל את דבריי עם ידו. “הוא לא יעשה זאת. בני, די לחלומות בהקיץ. הגיע הזמן שתיקח את החיים ברצינות”.

“אני אכן מתייחס לחיים ברצינות!” קמתי בתנועה חדה ממושבי. “אני אוהב אותה, אהבה אין סופית. אם להינשא לה משמעו לא להתייחס לדברים ברצינות איני יודע מה כן”. הבטתי בהוריי היקרים בכובד ראש. “כל מה שאצטרך הוא סוס אחד ואת ברכתכם, זה הכל. אגדל גידולים משלי, אחסוך כסף ואחזיר לכם עד הגרוש האחרון”.

“אני לא אאפשר זאת”, אבי הדליק סיגר ושאף את העשן שבה עד לעומק ריאותיו.

השפלתי את פניי ארצה ודמיינתי את הלנה מגיעה למפגש איתי ועוזבת אותו ללא בשורות או תקווה. הדמעות החלו להתנקז בעיניי. ניסיתי לעצור עצמי מלבכות. המראה האחרון שהוריי צריכים היו לראות הוא אותי בוכה רגע לאחר שטענתי בפניהם שאני מספיק בוגר ואחראי כדי לנהל את חיי באופן עצמאי עם אהובת ליבי.

“לך”. שמעתי את קולה העדין של אמי מדבר אלי בשקט. 

“מה?”

“לך. לך תחיה את חייך כפי שהיית רוצה”. היא חייכה אלי בחמימות, ואמונה נשקפה מעיניה.

“למען השם, גיטה. מדוע את נותנת לילד לעשות טעות מרה?” אבי קם ממקומו בכעס. העברתי את מבטי בין שניהם בחשש. 

“הוא אוהב אותה”. הרכות בה נאמרו המילים עוררה בי את המחשבות על הלנה עוד יותר, המחשבות על הימים הטובים שנחווה יחד. “בני היקר מצא את בחירת ליבו. אין כוח בעולם שיוכל לעצור אותו, ולא אנחנו נהיה אלו שינסו זאת. כולי תקווה שאהבתך אלי זהה לאהבתו של תומס את הלנה. אולי כך תבין שלא תפקידנו להתערב ולמנוע אותה”. 

אבי נשען לאחור ונותר ללא מילים, ובכך התקבלה ההחלטה.

צעדתי הלוך ושוב לצד המעיין. האזנתי לצליל המים הנעים לאור הרוח הקרירה שנשבה בחוץ וציפיתי לבואה. מסוכה אחת הייתה מאחורי, ועתה נותר לרתום את הלנה לרעיון. ידעתי שמצפה לי קרב לא פשוט, אך התכנית הייתה ברורה. נברח מהר, מבלי להתמהמה. כך לא יהיה להוריי זמן להתחרט, והוריה לא יספיקו לשלוח אותה מעיירתנו. גם מבלי שתאמר זאת הנחתי שכך הם יעשו. הוריה של הלנה ידועים בנוקשותם, ולא אני אהיה הבחור שאבחן זאת.

עברה שעה, וליבי החל לפעום בחוזקה. מה אם הוריה נעלו אותה בחדרה? אולי היא לא רוצה לפגוש אותי? ישנה אפשרות שהיא מפחדת? כל אלו הטרידו את מחשבתי בזמן שחיכיתי, אך לחינם.

“תומס!” הלנה נתגלתה רצה לעברי בעודה מסתכלת לאחור. ניחשתי שהיא מפחדת שיעקבו אחריה, עם זאת ידעתי בליבי שאיתי היא מוגנת. לא אתן לאיש לעולל לה רע. “המכתב שכתבת לי היה מופלא”.

“הלנה”. אחזתי עם ידיי בשתי ידיה וצללתי עם עיניי לתוך עיניה הירוקות. היא הביטה בי בציפייה.

“בואי עמי, נברח מכאן אל חיים חדשים. נחיה יחד, תוך שאני אחרוש את השדה ואת תאפי עוגות”. נשקתי לידה. “אעשה כל שניתן למען הפרנסה שלנו. נקים משפחה, נתגורר בכפר קטן באושר”. לא הצלחתי לעצור את עצמי מלדובב את החלום שחלמתי בראשי אינספור פעמים. 

הלנה פערה את עיניה והידקה את אחיזתה בידיי. התכופפתי על ברך אחת, בידיעה שזו הבקשה שתחתום את החלום.

“הינשאי לי, הלנה. היי לי לאישה, לחברת נפש. כמו שתמיד רצינו”, נשמתי עמוקות והמשכתי בנאומי הקצר. “אין לי טבעת לענוד על ידך היפה, אך אוהב אותך כמו שלא אהבתי מימיי. אני מלא תקווה שזה יספיק”. 

“בוודאי שיספיק, די והותר”. היא הקימה אותי ונשקה לפי. הייתה זו הנשיקה הראשונה שלנו. בעת ששפתיה הרקות ליטפו את שלי, נשבעתי שאנצור את הרגע ההוא בליבי לנצח, לא משנה לאן החיים יובילו אותנו. התרחקנו אחד מהשנייה בביישנות וברגע אחד הרגשתי את נשימתה נעתקת. “אין זה אפשרי. משפחתי לא תאפשר זאת”.

חיוכי נמוג.

“התגנבתי החוצה בליל מלא כוכבים זה. לא אוכל לעשות זאת שוב ולהסתכן בפגיעה בהוריי, שהשקיעו את מיטב שנותיהם בגידול שלי. הבט בי, תומס”, אצבעותיה העדינות ליטפו את פניי. “אין חלום גדול יותר מזה שהנך מתאר. אך לצערי החיים אינם כאלה, וראשך מבין זאת”.

ידיי המשיכו לאחוז בשלה, תולות בהן את התקוות המעטות שנותרו בי.

“הם כן. ליבי אומר לי שכן. אין דבר נכון וצודק יותר מאשר הלב, הלא כך? מעודי זוכר עצמי חינכו אותנו לאהבה, לפעולות שמתבססות על הרגש. מדוע אינך בוחרת בערכים הללו גם?

“במשפחה שלי לא חינכו לאהבה, תומס”. העצב שנשקף מעיניה סדק סדקים רבים בליבי ורק הדגיש את שנות האור שהפרידו בין אופי ביתנו. “עלי לחזור”.

הרגשתי את נשימתי הופכת כבדה. ידעתי כי נשארה לי הזדמנות אחת אחרונה, והתכוונתי לנצל אותה בכל כוחי.

“מחר אחכה לך ליד עצי הערבה, עם אור ראשון של בוקר. איני יודע אם תגיעי, אך אהבתך לי ברורה כמו הידיעה שבכל יום השמש תזרח, גם אחרי לכתי. אולי זה כל מה שהייתי צריך להגיד לך כדי שתבחרי נכון”.

העפתי מבט אחרון בפניה הטרודים, לא מותיר לה ברירה אלא לחשוב על הצעתי, ועזבתי.

בעת שישבתי חסר מנוחה בחדרי, הרמתי את ראשי מבעד לחלון אל הכוכבים, מחכה שהם יתחלפו באור שמש.

שכבות על גבי שכבות של שלג כיסו את הקרקע והמתינו לכפות רגלינו, שישאירו עליהן חותם. כיביתי את האש באח וחיכיתי לאבי שיסיים לכפתר את כפתוריי מעילו השחור. כיוון שלא הצלחתי להירדם הייתי מוכן השכם בבוקר. הרגשתי שעלי להיות חזק עבור אבי ולא להיפך. הוא לא היה עומד בכך. יצאתי מהבית והחזקתי את הדלת פתוחה עבורו.

“אנחנו נאחר, אבא”. ניסיתי לזרז אותו עד כמה שיכולתי מבלי להעיק. כשזה יצא גם כן, הבנתי לפי מה שאחז בידו מדוע התעכב, והערצתי אותו על כך. צעדנו יחד בשקט. לא נותר מה להגיד, לאף אחד מאתנו. 

התקדמתי בצעדים כבדים יחד עם התושבים וחבריי לכיוון בית הקברות על מנת לטמון את אמי האהובה. ברגע שסבתי וסבי שמעו שהיא גוססת הם יצאו לדרכם והגיעו אלינו. היה נדמה שלא יהיה זה רעיון טוב שהם ילונו אצלנו בבית, על כן ארגנו להם מיטות אצל השכנים הנדיבים שפתחו בפניהם את ביתם. היה מתח ברור ביניהם לבין אבי אותו לא הבנתי מעולם. אין ספק שהתנהגותם נשגבה מבינתי, בוודאי ברגעים אלה.

בזמן שהלכתי עם חבריי לעיירה, שמעתי אותם משוחחים ביניהם.

“אם לא היה משכנע אותה לנטוש אותנו ולברוח עמו אולי הייתה היום בחיים”.

סובבתי מעט את ראשי הצידה על מנת להקשיב בריכוז למילותיהם הקשות.

“אהבה”, סבתי אמרה בזלזול. “תראה לאן האהבה הזו הביאה אותה”.

“היא איננה, זה בטוח. אין ביכולתנו להחזיר את הגלגל לאחור ולעצור את הפזיזות שלו ושלה”. סבי השיב בלחש, לחש שיכולתי לשמוע חזק וברור.

נעמדנו לצד הבור בו תונח אמי לשנת נצח. כוהן הדת אמר את מילות התפילה ושאל האם מישהו מאתנו מעוניין להגיד דברי פרידה אחרונים. הבטתי באבי שעמד בשקט, חנוק מיגונו. התקדמתי לצד הכוהן וניגבתי את דמעותיי מול כולם, מוכן לשאת את שבער בי.

“אין משמעות בעולם שתוכל להיות מאחורי המוות של אמי. המחלה הקשה הייתה בלתי נמנעת ופרצה את דלת ביתנו כפי שעושה בבתים רבים ואחרים, לא פחות חשובים מאתנו”. התבוננתי בסובבים אותי, ומיקדתי את עיניי בהורי אמי. “אמא שלי הייתה המאושרת באדם. אישה מלאת טוב מכף רגלה ועד ראשה. בנעוריהם, היא ואבי נישאו ועזבו יחד את ביתם במעשה אמיץ שכזה לטובת התחלת חיים חדשים יחד. הם אהבו אחד את השנייה ללא גבולות וללא פחדים. אזכור זאת לעד.” הרגשתי את הרוח הקרה מכה בפניי. פתיתי שלג ירדו על כולנו בעצב. היה זה רגע יפהפה וקודר שאין דומה לו.

אבי הרים את עיניו אלי בעת שדיברתי. זו הייתה הפעם הראשונה מאז שאמי נפלה על משכבה שהוא הסתכל עלי.

“כי מי שמת, הלוא רצוי שימות מאושר. ואמי, בהבטחה זו שלי, מתה המאושרת באדם”.

לאחר שהנוכחים עזבו אבי התקרב אל מקום הקבורה של אמי והניח עליו את זר השיבולים שהחזיק קרוב לליבו לאורך כל הטקס. הייתה זו מתנתו האחרונה אליה, כגמול על המתנה שהביאה לו אז – ביום ששינה את הכל.

בעודי שוקע במחשבות היא נעמדה לצדי ואחזה בידי. שיערה החום עטוף היה בסרט התכול שהבאתי לה במתנה. אמי ביקשה ממני להעניק אותו למישהי מיוחדת, וכך עשיתי. 

באותו היום ישבתי בחווה, הודיתי על מה שלא היה לי והתפללתי שאחיה ואמות מאושר בשם האהבה כמו הוריי, תומס והלנה.