ארתור רופין

ארתור רופין

ספר דיגטלי

כאמלה עלואן

ת”ז:312354681

לארא אבו סלאח

ת”ז:209064393

רקע על חייו 

רופין נולד בכפר קטן בגרמניה למשפחה מתבוללת ואמידה. אביו היה מהמר כפייתי שאיבד את העסק המשפחתי ואת הנדוניה של אשתו בשל התמכרותו. מחלת ההימורים של האב הטביעה את חותמה על חיי הבן, ועיצבה את אופיו.
אמו של ארתור רופין הייתה אשת חייל שלא נטשה את בעלה ביש הגדא, גידלה משפחה מרובת ילדים ונשאה על כתפיה את עול הפרנסה. לאחר שהעסק המשפחתי המצליח שפרנס את בני המשפחה במשך דורות קרס, הסתובבה בכפרים עם עגלה ומכרה סדקית מבית לבית. היא גילתה חוש מסחרי וידעה לשכנע את האיכרות לרכוש ממרכולתה. הבן ארתור שנזרק מהגימנסיה כי לא היה למשפחה כסף לשלם את שכר הלימוד – נילווה לאמו וסייע לה, תוך שהוא מנסה להתחמק מפגישה עם חבריו לשעבר לספסל הלימודים. ארתור שהיה תלמיד מצטיין נאלץ להתחיל לעבוד בבית עסק למסחר בתוצרת חקלאית שבבעלות יהודית, בשכר מועט שהועבר כולו לפרנסת המשפחה. באותם ימים נדון מי שלא סיים את תעודת הבגרות למעמד חברתי נמוך, ולחיי עמל אפורים ומפרכים.

רופין כתב מגיל צעיר יומן מפורט ששימש חומר גלם להיסטוריון יעקב גורן, שהקדיש לו ביוגרפיה מרתקת. מהיומן עולה כי לא היה עיוור לחסרונותיו של האב ולנזקים שגרם, אך הוא לא ביטא כעס או עויינות אלא השלמה עם הגורל, ואולי אף רחמים על מי שבגינו הפסיק את לימודיו.

לאחר שהתקדמות התחבורה ודרכי המסחר פגעו בפרנסת הרוכלים הנודדים, עברה המשפחה לעיר מגדבורג בניסיון לשפר את מצבה אך ללא הועיל. כל פרנסת המשפחה הייתה מוטלת על האם ועל ארתור.

תפקידו בארץ

במאי 1907 יצא לראשונה רופין הצעיר לארץ. נסיעה זו ויתר פעולותיו זכו לתיעוד מפורט, הן ביומניו הן בשפע מכתביו שנשתמרו בקפידה בארכיון הציוני. כתבים אלה משמשים כר נרחב לא רק ללימוד מעשיו, אלא אף להצצה לעמקי נפשו, לחשיפת הגיגיו וללימוד מאווייו.
בביקורו הממושך בארץ, שארך חמישה חודשים, נפגש רופין עם אישים רבים ולמד היטב את תנאי הארץ ובעיות היישוב. תוצאות ביקורו הניבו לא רק תזכיר מפורט על מצב היישוב, אלא אף מסקנות ותכנית לעבודה מיידית. מהלכים אלה היו אופייניים לדרכו: לימוד הבעיות ממקור ראשון, הסקת מסקנות והצעת דרכי עשייה. תכניתו הקצרה, שכונתה ‘אבטונומיה יהודית בארץ-ישראל’, הכילה את העקרונות היישוביים שהנחוהו מני אז.
מטרתו הראשית של רופין היתה להציע תכנית עבודה למוסדות הציוניים, תכנית שיעדיה יהיו בני-השגה ובטווח זמן הנראה לעין. רופין הציע יצירת שני גושים יהודיים – יהודה והגליל, אשר ארבע ערי-הקודש תהיינה במרכזם והם יחוברו ברצועת אדמה. רוב האוכלוסייה היהודית תתגורר בטריטוריות אלו, ורוב הקרקע תהיה בבעלות יהודית. רופין חשב על קליטה מירבית של עשרת אלפים איש בשנה, שיתלוו לה רכישת קרקע מאסיבית ופעילות כלכלית יצרנית. רופין אף הצביע על הצורך לעורר כמיהה לאומית בקרב היהודים יושבי הארץ. הוא קיווה שבמשך עשרים שנה לערך יבואו לארץ כ- 200,000 יהודים, ויהיה אפשר להשיג את מירב היעדים. בתכניתו ביקש לשלב לא רק את הציונים, אלא גם את אנשי היישוב הישן המתגוררים בארבע ערי-הקודש, ואת יהודי התפוצות. בניין ארץ-ישראל היה בעיניו בניינה מחדש של היהדות, וכפי שהתבטא בערוב ימיו: ‘לפנינו עומדת ברירה זו: או נצחון המפעל שלנו, או שקיעת היהדות’.
בקיץ 1907, בעת כינוסו של הקונגרס הציוני השמיני בהאג, נתקבלה ההחלטה בדבר הקמת הנציגות הציונית הראשונה בארץ – המשרד הארצישראלי. הוועד הפועל הציוני אימץ את תכנית הפעולה שהוצעה על-ידי רופין, ובהנחיות שניתנו לו נקבע כי רופין ימונה על כל העשייה הציונית בארץ, להוציא עבודת בנק אפ”ק. להלכה היה רופין תלוי בוועד הפועל הציוני שמקום מושבו היה בגרמניה, אך למעשה נתקבלו רוב הצעותיו. התקציב שהועמד לרשותו הספיק להוצאות המשרד בלבד, וכספים לביצוע עבודה יישובית היה עליו לקבל מן הקק”ל, או מקרנות אחרות. עבודתו של רופין לא התרכזה רק בתכנון ובהוצאה-לפועל, אלא גם בגיוס כספים. המפעל הציוני בארץ-ישראל שהופקד בידי עורך-הדין הצעיר הצריך כושר עשייה בתחומים רבים.

תרומתו

הקמת בסיס יהודי עצמאי בארץ ישראל שאינו תלוי בשלטונות או בערביי ארץ ישראל. כדי להעביר את מרכז הכובד הכלכלי של היישוב היהודי לידי יהודים, הוא תמך בהקמת תל אביב ודחף לפיתוח העיר, למשל על ידי הקמת הגימנסיה העברית “הרצליה” בתל אביב, הרחק ממקום מגוריהם של רוב התלמידים, וזאת תוך מאבק בהתנגדות ההורים. רופין הטיף לפעילות מהירה ודחופה ליישוב הארץ והיו שהאשימו אותו בכך שהדבר בא על חשבון איכות הבנייה.

המשרד הארצישראלי

בשנת 1908 עלה רופין לארץ ישראל וייסד ביפו את “המשרד הארצישראלי” שמטרתו הייתה לכוון ולנהל את כל פעולות ההתיישבות בארץ ישראל מטעם התנועה הציונית העולמית, בהתאם להחלטת הקונגרס הציוני השמיני. בתחילה, שולמו משכורותיהם של רופין ושל עוזרו יעקב טהון על ידי פטרונו אוטו ורבורג בגלל סירובו של הוועד הפועל הציוני לממן את גישת הציונות המעשית של רופין[9]. עם זאת, החוזה של רופין העניק לו סמכויות נרחבות ביישום הוראות ההסתדרות הציונית. הגיבוי המלא שקיבל ממעסיקיו אפשר לרופין חופש פעולה מלא ועצמאות בקביעת המדיניות בארץ ישראל[10]. רופין ביקש לרכז את עיקר הכוחות הפועלים ביישוב היהודי בארץ ישראל תחת המשרד הארצישראלי ולכוון את פעולות ההתיישבות מלמעלה[11]. תוך זמן קצר מהגעתו לארץ ישראל, החל המשרד הארצישראלי לייצג במידה זו או אחרת גופים ציוניים רבים, בהם הקרן הקיימת לישראל, הכשרת היישוב, בצלאל, נטעים וגאולה. רופין דאג לתאם את פעולות רכש הקרקעות בין הגופים השונים, על מנת למנוע עליית מחירים בגלל תחרות על רכישת הקרקעות

המדיניות היישובית של המשרד הארצישראל

המדיניות הציונית בארץ ישראל : בנק אפ”ק ו”המשרד הארצישראלי” תכנית גזל ובנק אפ”ק המדיניות ההתיישבותית של ההסתדרות הציונית נקבעה בתכנית בזל כמיועדת לסייע ל”פיתוח תכליתי של ארץ ישראל על ידי יישובה ביהודים עובדי אדמה , בעלי מלאכה ועוסקים במשלח יד . ” ב 1899 נוסד המוסד הבנקאי של ההסתדרות הציונית , “אוצר התיישבות היהודי

כבנק מניות , וב 1902 נוסדה “חברת אנגלו פלשתינא” ( אפ”ק ) כמכשיר הכספי של התנועה בארץ . הסניף הראשון של הבנק נפתח ביפו ביולי , 1903 ובשנים הבאות נפתחו סניפים כבירות , בירושלים , בחברון ועוד . עד 1908 היה הבנק המוסד הציוני המרכזי בחיי היישוב . מנהלו , זלמן דוד לבוינטין , ניהל אותו בכפיפות לחברי מועצת המנהלים של 7 J . C . T . שישבה בקלן , בהאג ובלונדון , כבנק מסחרי התומך באמצעות מתן הלוואות ואשראי בגופים שונים ; לבד מהפעילות הבנקאית השוטפת תכנן מנהל הבנק תכניות פיתוח שונות , שלא יצאו לפועל , ודיווח להנהלה הציונית על אפשרויות העבודה המעשית

פעולות המשרד

פעולות המשרד הארצישראלי החלו בתחילת 1908, שעה שעמדו לפניו כמה בעיות דחופות שהיה צריך לגשת לפתרונם המיידי. מאמצים רבים הקדיש המשרד לקניית אדמות ברחבי ארץ ישראל. רופין סייר בדרום הארץ ובעבר הירדן וניהל משא ומתן להרחבת ההתיישבות היהודית. הוא עודד גם התיישבות עירונית וכל תוכנית שיכלה לסייע לפיתוח התעשייה, כמו אספקת המים, דרכים, תחנות חשמל, נמלים וכריית אוצרות טבע. במשך השנים הפך המשרד למרכז שייצג את היישוב החדש והיה כתובת ליהודים מהעולם.
המשרד הארצישראלי תמך בחלוצי העלייה השנייה והגיש להם סיוע רב בכיבוש העבודה ובמרוצת הזמן גם לשם התיישבות קבע. נוצר שיתוף פעולה בין המשרד לבין המתיישבים, שהיווה שינוי ליחס האפוטרופסי כפי שהיה בימי חסותו של הברון רוטשילד.
המשרד התמקד בפעילויות הבאות:
חיזוק המושבות שסבלו מעזיבה מתמדת ומשחיקה.
מציאת פתרון חלופי לקרקעות שהיו בסכנת מעבר לשלטון הטורקי.
פיתוח שיטות התיישבות חדשות ומתאימות לעולים על האדמות שנרכשו בארץ ישראל.
הקמת “חוות לאומיות” (התיישבות חקלאית שיתופית) ששימשו להכשרת הפועלים לעבודה חקלאית.

חברת ההתיישבות יק”א

במאה ה-21 פעילה יק”א בעיקר בגליל ובנגב. החברה תומכת בפרויקטים בתחומי החינוך, החקלאות והתיירות הכפרית. הסיוע בחקלאות ובתיירות נובע מהחשיבות שמייחסת יק”א לענפים אלה כמקור הכנסה ותעסוקה עיקריים באזורי הפריפריה.[2] נכון ל-2013 משמש סטיבן ויילי כהן (אנ’) מאנגליה כנשיא החברה וזאב מילר משמש כמנהלה.

הנחת אבן פינה בגילת נגב בנוכחות מועצת המנהלים ומנהל יק”א זאב מילר
מועצת המנהלים של יק”א החליטה שמוזיאון חצרות איכרים בכפר תבור ישמש כמוזיאון יק”א, זאת בשיתוף הנהלת ועמותת המוזיאון, המועצה המקומית כפר תבור והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.

הגוף הלאומי והגוף הציוני הפילנטרופי

שש שנות פעילותו של המשרד הארץ-ישראלי הטביעו את חותמן על ההתיישבות בארץ-ישראל. אזורי התיישבות חדשים נפרשו בפני יהודים. צורות התיישבות חדשות הבטיחו דרך יישובית חדשה, אשר תבטיח עתיד לפועלים ותהווה פתרון וייעוד לדמות הקק”ל. גרעיני יישוב יהודי בערים הבטיחו כי גם מי שאינו רואה את עתידו בחקלאות יכול להיות חלוץ בארץ-ישראל. מעבר לכל אלה, המשרד הארץ-ישראלי הפיח רוח חיים ותקווה ב’ייאוש’ ששרר בארץ טרם בואו של רופין והצביע על הכיוונים שיש ללכת בהם. רופין הוכיח כי החזון הציוני אינו אוטופיה, אלא מציאות שיש להקימה טיפין-טיפין, סגולתו הנדירה היתה יכולה לתרגם את החזון למציאות האפורה של דונאם, עץ ובית, אך יחד עם זה לא לאבד, ולו לרגע, את המבט הכולל, את היעד הסופי. באלפי מכתבים הוא פירט מדי יום ביומו את העבודה היגעה ולעתים הקטנוניות שהיה שרוי בה. אכן, מעולם לא סרה ממנו התחושה שהוא עוסק בבניין פסיפס אדיר ונפלא, המורכב מאלפי אבנים קטנות.
היישוב היהודי בארץ-ישראל היה עד בואה של העלייה השנייה יישוב נתמך, שתודעתו העצמית אינה מפותחת והרגשת החזון שלו פגומה (רבים מבני המושבות תמכו ברעיון אוגאנדה והביעו בכך את אכזבתם מהאפשרות להקים יישוב יהודי חזק בארץ-ישראל). בעלי-הבתים שעלו בשנות השמונים והתשעים של המאה התשע-עשרה עם רכוש-מה הפכו ליעד לפילאנטרופיה. יישוב יהודי ‘עייף’ זה קיבל תנופה מהותית על-ידי המשרד הארץ-ישראלי, שנתן לחלוצי העלייה השנייה מסגרת ואמצעים להפיח אווירה ציונית חדשה בארץ. בעוד שבואם לארץ של אנשי העלייה הראשונה ומפגשם עם פקידות הברון גזל מהם את גאוותם ועצמאותם, הרי פועלי העלייה השנייה שהגיעו לארץ בחוסר כל מצאו בד”ר ארתור רופין שותף ותומך, שראה את אחד מהישגיו הגדולים בכך ששמר על ‘אש התמיד’ של התלהבותם. רופין הוכיח כי הרוח הלאומית והחזון הם הקובעים את אופיו של היישוב יותר מאשר המצב הכלכלי של המתיישבים.