השבת

הַשַׁבָּת היא יום מנוחה וקדושה שבועי לעם ישראל, המועד הראשון במועדים הקבועים מהתורה. המועד חל באופן קבוע מדי שבעה ימים, ביום השביעי שבשבוע. תחילת השבת היא בסופו של יום שישי, מעט קודם לשקיעת החמה – זמן הקרוי “ליל שבת“, וקצה ביום המחרת, עם צאת הכוכבים – זמן הקרוי “מוצאי שבת“. ביהדות נחשבת השבת למועד המקודש ביותר.‏

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%AA מתוך

 הדיבר הרביעי מספר שמות כ’

ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.  ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת–וַיְקַדְּשֵׁהוּ.  {ס}

הדלקת הנרות מציינת את האווירה המיוחדת של יום השבת. היא נזכרת בתלמוד הבבלי: “הדלקת נר בשבת – חובה”.נוהגים להדליק לפחות שני נרות,אך יש המדליקים שבעה נרות,או מספר נרות כמספר בני המשפחה.

על-פי המסורת, הדלקת נרות בשבת היא מצווה של האישה, אֵם המשפחה, אך בהיעדרה כל אחד מבני הבית מדליק את הנרות.

 חשיבותה של הדלקת נרות, עד כדי ויתור על אוכל לשבת, באה לידי ביטוי באחד משיריו שלחיים נחמן ביאליק – “אמי זיכרונה לברכה”. בשיר זה המשורר מספֵר כי בתקופת העוני והמחסור שאחרי מות אביו לא ויתרה אמו על הדלקת נרות שבת. וכך כותב ביאליק בשירו:

“אמי זיכרונה לברכה הייתה צַדֶקֶת גמורה,
ובאלמנותה – ענייה מרודה.
ויהי ערב שבת, החמה מראש האילנות –
ובביתה לא נר ולא סעודה.
בדקה ומצאה עוד, מעשה נסים, שתי פרוטות.
“הלחם אם נרות? פסחה,
רצה – ותשב, ובידה הצנומה משאת קודש:
שני נרות הברכה….”

קבלת שבת – מהי ?

במקור קבלת השבת היא חלק מתפילת הציבור בבית הכנסת. היא כוללת מזמורי תהילים, פיוטים וקטעי תלמוד וזוהר, הנאמרים עם כניסת השבת, בין תפילת מנחה לתפילת מעריב של שבת.
יתכן שלמנהג שורשים כבר בתקופת התלמוד: רבי חנינא היה מתעטף ועומד בערב שבת והיה אומר “בואו ונצא לקראת שבת המלכה”, ור’ ינאי היה לובש בגדי השבת ואומר “בואי כלה, בואי כלה”.
(תלמוד בבלי, שבת, קי”ט, ע”א)

קבלת השבת כפי שנהוגה כיום מקורה בצפת, במאה ה16. האר”י ותלמידיו נהגו להתעטף בגדי לבן ולצאת ולקבל את השבת בשדה, מחוץ לעיר , בשירה ותפילה.
הפיוט המפורסם “לכה דודי” של ר’ שלמה אלקבץ הוא אחד מן הקטעים המיוחדים לקבלת השבת.
מנהג צפת התקבל בעדות אשכנז וברוב עדות ספרד. בחלק מן העדות קוראים לפני קבלת השבת את “שיר השירים”.

בקיבוצים ובקהילות יהודיות שאינן חיות לפי ההלכה התפתחה מסורת של “קבלת שבת” חופשית; טקס יחוד השבת שעל פי רב ממוקד בשלושת הסמלים המרכזיים של ערב שבת: הדלקת נרות, קידוש על פרי הגפן, ברכת החלה. מתווספים לטקס גם שירה ונגינה, קריאה
ועיון בפרשת השבוע, שיחה ושיתוף משפחתיים או קהילתיים. כל קהילה או קבוצה עיצבה ומעצבת את טקסיה כך שיבטאו את דרכה, ערכיה והחזון שלה וכך שיתאימו לצרכיה.

מתוך כתבה