נומי והעיר הגדולה

יום אחד הודיעה אימא לנומי,

שבעוד שבוע יטוסו לניו-יורק.

הם יראו שם גורדי שחקים.

נומי לא ידעה מהם גורדי שחקים.

“חכי ותראי” אמרה אימא,

וליטפה את הכלבלב.

בלילה נצנצו הכוכבים בחלון, ולחשו

“אנחנו גורדי שחקים.”

בדרך לגן זימזמה השמש:

“אני גורדת שחקים.”

ההרים אותתו מרחוק:

“אנחנו גורדי שחקים.”

כמה עצים ושני פסלים

התעקשו, שהם גורדי שחקים.

כל יום שאלה נומי

“מה זה גורד שחקים?”

“חכי ותראי” חייכה אימא,

וחיבקה אותה.

במטוס לניו יורק חשבה נומי,

שעכשיו גם היא עלמה ואימא

גורדות שחקים.

אימא שוב חייכה:

“עוד מעט תיפתר החידה.

את מוכנה?”

התקרבו השתיים למגדל גבה קומה.

“נו, מה?”

אימא אמרה.

 הרימה נומי מבט וגימגמה:

“מאמממי, זה ססססתם בננניין…”

סוף