נעמה נעים והקיר

לְנַעֲמָה בֶּחָצֵר יֵשׁ גָּדֵר –

גָּדֵר אֲפֹרָה, גָּדֵר גְּבוֹהָה.

נַעֲמָה חוֹשֶׁבֶת: “הַגָּדֵר מְכֹעֶרֶת,

אֶשְׁתֹּל לְיָדָהּ עֵץ תַּפּוּזִים.”

הִיא אוֹמֶרֶת וְעוֹשָׂה:

מְנַקָּה, עוֹדֶרֶת, שׁוֹתֶלֶת, מַשְׁקָה,

וְלִקְטֹף תַּפּוּזִים הִיא מְחַכָּה.

לְנָעִים בֶּחָצֵר יֵשׁ גָּדֵר –

גָּדֵר אֲפֹרָה, גָּדֵר גְּבוֹהָה.

נָעִים חוֹשֵׁב: “הַגָּדֵר מְכֹעֶרֶת,

אֶשְׁתֹּל לְיָדָהּ עֵץ אַגָּסִים.”

הוּא אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה:

מְנַקֶּה, עוֹדֵר, שׁוֹתֵל, מַשְׁקֶה,

וְלִקְטֹף אַגָּסִים הוּא מְחַכֶּה.

הַיָּמִים חוֹלְפִים, הָעֵצִים גְּדֵלִים.

נַעֲמָה מַשְׁקָה אֶת עֵץ הַתַּפּוּזִים.

נָעִים מַשְׁקֶה אֶת עֵץ הָאַגָּסִים.

וְהִנֵּה, יוֹם אֶחָד, בִּמְרוֹמֵי הָעֵצִים –

פֵּרוֹת נִפְלָאִים כְּבָר מְצִיצִים.

נַעֲמָה מְטַפֶּסֶת עַל הָעֵץ שֶׁלָּהּ –

מוֹשִׁיטָה אֶת יָדָהּ לַתַּפּוּז.

אַךְ פִּתְאוֹם, בָּא הָרוּחַ

וְחוֹטֵף אֶת תַּפּוּחַ הַזָּהָב.

מָה נַעֲמָה תַּעֲשֶׂה עַכְשָׁו?

נַעֲמָה בּוֹכָה.

שׁוּם דָּבָר לֹא קוֹרֶה, הַתַּפּוּז לֹא חוֹזֵר.

נַעֲמָה רוֹקַעַת בָּרַגְלַיִם,

אַךְ גַּם זֶה לֹא עוֹזֵר.

וְאָז נַעֲמָה מְנַגֶּבֶת אֶת הַדְּמָעוֹת מֵהָעֵינַיִם

וְקוֹרֵאת מֵעֵבֶר לַגָּדֵר:

“שָׁלוֹם, שָׁלוֹם. אוּלַי יֵשׁ שָׁם חָבֵר?”

וּפִתְאוֹם, לְמוּלָהּ, יָד קְטַנָּה מוֹשִׁיטָה

תַּפּוּז עֲסִיסִי וְכָתֹם.

וְעֵינַיִם חַמּוֹת מְחַיְּכוֹת בְּתוֹכָהּ

בְּחִיּוּךְ אֲמִתִּי שֶׁל שָׁלוֹם…