חוכמת חיים צעירה 2020

איך מתחילים יומן מסע?

אם זה היה תלוי בי לא הייתי כותבת אותו בכלל.

אבל זה לא תלוי בי, ובגלל זה אני עכשיו יושבת וכותבת משהו שיכול להיות יעלם בעוד כמה שנים, או אולי להפך, לא יעלם, וכשאני אסתכל עליו בעוד כמה שנים אני אצחק על הכתב או על מה שכתבתי.

אז עכשיו צריך לענות על השאלה הראשונה, מה שרוב הילדים נראה לי שואלים את עצמם: על מה לכתוב? על החיים? על מה שעולה לנו לראש? זה לא קל, ולי לא עולה כלום. כשאומרים לי יומן מסע אני שומעת צרצרים בראש.

נראה לי שלרוב הילדים יש על מה לכתוב, אז להם אין את הבעיה שלי.

אז איך מתחילים יומן מסע?

(אורי).

אני לא ממש יודעת מה לכתוב.

אני פשוט לא יודעת איך לכתוב את המחשבות והרגשות שלי מבלי להרגיש חשופה. זאת אומרת, עד עכשיו כל מה שקרה לי בראש היה שלי והוא תמיד נשאר שלי. אף אחד לא היה יכול לדעת מה אני חושבת ומרגישה, אלא אם אני בחרתי לספר לו.

יומן המסע בעצם זה ההפך. זה לא לשמור את הכל לעצמך, אלא לשתף. עצם המחשבה שעוד אנשים ידעו מה הולך אצלי בראש פשוט יגרום להכל להרגיש אמיתי ומציאותי, ליותר מאשר סתם מחשבות ורגשות שיש בי.

הם יהפכו להיות חלק מעוד אנשים חוץ ממני.

(אנונימית)

הרבה אנשים אומרים שהפעם הראשונה בכל דבר שעושים היא הכי קשה, ואלו שאחריה, רק נהיות קלות יותר ויותר.

אני חושב שאותם האנשים צריכים לכתוב יומני מסע…

ביומן מסע הראשון שלי גיליתי די הרבה דברים שאפשר לכתוב עליהם, אבל אחרי הפעם הזאת, שאפשר לכתוב מה שרוצים, הרעיונות מתחילים להתרוקן.

אני מרגיש שלמרות שזה יומן המסע השני שלי, הוא יכול להיות קשה יותר מהראשון.

אחרי שכתבתי את זה, ראיתי שזה דומה למה שקורה בסדרות וספרים. כל פעם, נראה שהאתגרים הופכים חזקים יותר וקשים יותר, וכל פעם שנראה, שזהו, הם פיצחו את הפורמולה ומשם הדרך סלולה,

פתאום מגיע יסוד חדש שבכלל לא חשבו עליו.

(יאיר)

היום בכיתה לירן ואורי אמרו שצריך להגיש יומן מסע.

כשהבנתי שאין לי שום קצה של התחלה אמרתי לעצמי שכאשר אחזור הביתה אני אתחיל לכתוב.

להתחיל לכתוב זה תמיד מעין קפיצה אל הלא נודע, אתה לא מבין מה אתה עומד לכתוב עד שאתה מתחיל, וכשאתה מתחיל הדבר הכי חשוב הוא לתת למחשבות לרוץ, כי ככה מגיעים ליותר ויותר רעיונות.

אני חושב שכתיבה זה חשוב, זה מאוד משחרר את הראש. אני בשיעור כתיבה וזה מדהים. יש שעתיים בשבוע שמוקדשות רק לזה. רק לגלות עוד קצת על עצמי,על התודעה והרצונות שלי. אני יכול להגיד בוודאות שזה אחד מהדברים היותר בריאים לנפש שאני מקבל במהלך השבוע.

(עופר)

*

לפעמים 

אני נתקלת במצב שהחיים 

נותנים לי יותר מידי לימונים. 

ואז אני צריכה לבקש ממישהו שיכין איתי 

את הלימונדה, 

כי הרי אף אחד לא יכול להכין כמות כזו לבד. 

זה בסדר לבקש עזרה.

(נעה לנדאו)

אחד הדברים שלמדתי מלכתוב יומני מסע זה שההתחלה היא החלק הכי קשה. גם בטיפוס זה ככה. אתמול הייתי בקיר טיפוס, קצת בהשראת הספר שקראתי. אני מתקרבת לקיר, אני בודקת איפה יש לי מקום לשים את הידיים ואיפה את הרגליים, וזה נראה די פשוט. אבל כשמגיע הרגע להרים את עצמי, אני מחליקה ונופלת. סבבה, פעם ראשונה, לא נורא. אני מתכוננת שוב. ידיים על הקיר, מרימה את עצמי, הפעם אני מצליחה להחזיק עוד כמה שניות, ואז שוב נופלת. וזה כואב. לא פיזית, כי יש מזרון רך מאוד, אבל מנטלית זה נורא קשה לקבל, כי סביבי יש ילדים קטנים ממני שלא ברור לי איך הם מטפסים, אבל הם כולם מצליחים, ורק אני לא. אני בן אדם שמאוד אוהב להצליח, וכשאני לא מצליחה במשהו שאמור להיות כל כך בסיסי, אני נהיית ממש מתוסכלת. אני גם מתוסכלת מהעובדה שזה מתסכל אותי, כי אני בטוחה שכל אחד מהאנשים בקיר טיפוס לא התחילו בתור מטפסים מדהימים, וגם הילד בספר שקראתי לא היה, ולכל אחד מהם היה רגע שבו הם לא הצליחו.

כמו שאמרתי, התחלה זה נורא קשה. להתחיל משהו חדש, לעשות רק את הצעד הראשון במשהו שאתה יודע שעוד הולך להיות ארוך, זה קשה. כרגע אני מנסה לא להשוות את מה שאני כותבת לדברים שאנשים אחרים כתבו בעבר, ומנסה להתרכז במה שאני עושה. אני גאה בעצמי כי לפחות עשיתי את הצעד הראשון, והצעד הראשון הזה הוא הבסיס להמשך. לפני יומיים חזרתי שוב לקיר טיפוס. נעמדתי מול אותו הקיר שלפני שבוע היה נראה לי שבלתי אפשרי לעשות, והצלחתי לעלות עד למעלה. זו הייתה הרגשה טובה. ההרגשה הזאת ששורף בידיים, והן חתוכות ואדומות, ההרגשה הזאת שרועדות לך הרגליים, שכל הגוף שלך מלא בזיעה, זאת הרגשה טובה. זאת הרגשה של הצלחה. וההצלחה הזו לא הייתה מגיעה מבלי שהייתי עושה את הצעד הראשון.

(דניאל קפיטולניק)

זה היה סמינר הבנות הראשון שלי בחיים.

היה כל כך כיף להיות בלי הבנים, גם אם זה רק ליומיים. עכשיו אני מבינה שהייתי צריכה את זה. את הזמן הזה לעצמי. הזמן שלא אכפת לי כמעט איך אני נראית ואיך אני מתנהגת, זמן שאני לא צריכה להרשים אף אחד. בסוף הסמינר, בהסעה, כמעט בכיתי. גם משמחה וגם מעצב. על הכל- על הסמינר המדהים שהיה ועל כמה עצוב שהוא נגמר. על המשפחה המדהימה שיש לי ועל המורים המדהימים שיש לי, שמבינים אותי כל כך טוב וכמעט תמיד נותנים לי את הזמן שאני צריכה מתי שאני צריכה. על בית הספר המדהים שיש לנו, ועל כמה עצוב שבשנה הבאה כבר לא יהיה לי אותו יותר. בית הספר הזה שבו למורים כל כך אכפת מהילדים, וכל אחד פה, מקטן עד גדול, מקבל יחס אישי ותשומת לב בכמויות.

פה מלמדים כל אחד לגדול להיות האדם הכי טוב שהוא יכול להיות. מלמדים פה דרך ארץ. אני כל כך עצובה שאני צריכה לעזוב, אבל מצד שני מאושרת על הכלים שבית הספר נתן לי, ועל כל הרגישות והידע שאיתם אני אצא בסוף השנה.

(איילה)

אני זוכרת כשהייתי בכיתה א’ הלכתי לשירותי בנות בבית ספר שלמדתי בו.

כמה בנות נכנסו לחדר והתחילו לצעוק שיש בן בשירותי בנות.

לא הבנתי למה הן צועקות ואז הסתכלתי למטה ושמתי לב לנעליים שלי: נעלי ספורט מהמחלקה של הבנים, בצבעים ירוק, כחול ושחור. הנעליים שאני תמיד נועלת.

הבנתי שהן מדברות עלי והובכתי נורא. יצאתי מתא השירותים וברחתי.

בערך 9 שנים עברו וככה אני נראית.

נעליים שחורות גבוהות מבד, טרנינג או שרוואל שמגיעים עד לפופיק, חולצה צמודה בתוך המכנסיים, שרשרת חרוזים שחורה עם תליון כסוף ממרוקו, משקפיים וגולגול גבוה ומבולגן.

ככה אני נראית בדרך כלל.

…

…

אני עדיין לא יודעת מה זה אומר עלי.

זה חייב להגיד משהו, אולי אתם יודעים, אולי כל אחד יכול להחליט לבד. אין לי בעיה בכלל עם המחשבה שכל אחד יחליט לבד. אני מנסה להבין מה זה אומר עליי בשבילי, לאיזה אדם זה הופך אותי.

מעניין כמה משמעותי הקשר בין איך שאנחנו מציגים את עצמנו לבין מי שאנחנו. חייב להיות קשר.

הבעיה היא שלאפיין מראה של בנאדם

זה הרבה יותר פשוט מאשר לאפיין את מהותו.

(תמר)

שוב אני מתיישב לכתוב את יומן המסע בערך שבוע אחרי מועד ההגשה.

הפעם אני כבר יודע על מה אני רוצה לכתוב. החלטתי לכתוב על סבי וסבתי, הוריו של אבי, שבדיוק חגגו יום הולדת בשבוע שעבר. זו הייתה חגיגה נפלאה של יום הולדתו ה 80 של סבי. כל המשפחה התכנסה לכבודו לפעילות מיוחדת. אבא הכין מצגת בה ראו תמונות ישנות שלהם עם בני המשפחה וזה העלה בי המון זכרונות מדהימים. עד לפני כמה שנים הם היו מגיעים לבקר אותנו כל שבוע מהקריות ומביאים לנו אוכל. לכל נכד את האוכל המועדף עליו. בכל יום הולדת של אחד מהנכדים הם היו לוקחים אותנו ליום כיף בלונה פארק, למוזיאונים, לסרטים וגם היינו נוסעים לבריכה במשגב ותמיד הייתי מתגלש עם סבי במגלשות המים. בשנים האחרונות הכל השתנה. מצבם הבריאותי התדרדר, הם כבר לא מסוגלים לבוא בכל שבוע או לקחת לימי כיף בכל יום הולדת, או לעשות את הדברים שהם הכי אוהבים לעשות כמו לרקוד ריקודי עם, לטייל בארץ ובעולם ועוד המון תחביבים שהם היו עוסקים בהם כשהיו צעירים יותר.

 אני מאוד אוהב לבקר בבית שלהם בגלל שאף פעם לא משעמם שם. סבא שלי אוהב לשמור המון דברים, אז תמיד כשאנחנו באים לבקר הוא מראה לי ולאחיי חרבות ונשקים מהמלחמות שהשתתף בהם, או שסבתא שלי מראה לנו אלבומי תמונות ישנים או יומנים ומכתבים שכתבה משפחתה בשואה או אוספים ישנים שהיו לה ולסבא: אוסף בולים, מחקים, שעונים ואוסף של כל מיני פריטי נחושת קטנים. אני מרגיש שיש לי הרבה ללמוד מהם, וכל פעם שאני מחמיץ פגישה איתם זה פספוס. זה זמן שלא יחזור. אני לא יכול לדעת עוד כמה הזדמנויות יהיו לי לשבת עם סבא בסלון ולשמוע ממנו את סיפוריו על המלחמות ועל ילדותו, או לראות עם סבתא טלוויזיה או אפילו להתכונן איתה למבחן בתנ”ך או לשון. סבי וסבתי הם דמויות מאוד משמעותיות בחיי ואני מרגיש שאני לומד מהם המון, בין אם זה איך להתנהג או על ההיסטוריה של המדינה. אני מקווה שימשיכו להיות לנו עוד הרבה מפגשים משמעותיים יחד.

(ירין)

כשפגשתי אותו בפעם הראשונה חשבתי שהוא מוזר.

היה לו שיער שחור ארוך, מעט זיפים וגבות דקות שנראו כמו שני קווים המונחים מעל העיניים. חשבתי שהוא אדם מתנשא ומעין חכמולוג. אך לא כך הוא הדבר. בשלוש השנים בהן הוא היה המדריך שלי למדתי להכיר אותו לעומק. מאחורי החזות שלו נמצא אדם משכיל ומעניין, שלמד במשך שנים ונשאר ילד גם בגיל 40. אופיר נחשב באמירים למדריך אדיר שמורשתו נעלמה מעט זמן אחרי שעזב את תפקיד רכז הנוער של הישוב. אין הרבה אנשים שרוצים לעשות דברים כאלה, כי רכז נוער מרוויח מעט מאוד כסף. אז מה אפשר לומר על תקופה של השקעה ועזרה שנגמרה בזמן קצר במיוחד? מורשת. בעצם מדובר על מורשת. אני מבקש מכם לחשוב עכשיו מה היא המורשת שלכם? האם היא טובה והאם היא המורשת שאתם רוצים להשאיר אחריכם. רק אם נחשוב על השאלה הזו נוכל לחשב את צעדינו לעתיד. אני לא מצווה על אף אחד, אני רק ממליץ.

.

.

.

תשאלו את עצמכם את השאלות הבאות:

א. האם המורשת שלכם היא פיזית או דרך מחשבה? מה המשמעות שלה אם היא רק מחשבתית? האם תפיסת עולם או דרך מחשבה היא סוג של מורשת?

ב. האם אתם מרוצים ממנה או לא? אם לא, למה? האם אתם יכולים להתחיל לפתח מורשת משלכם?

אני חושב שלכל אדם יש מורשת כלשהי, בין אם היא קטנה או גדולה, חיובית או שלילית. אך לכל אדם יש מורשת. אני תוהה מה היא המורשת שלי? אני מקווה שחלק ממנה כבר קיים. אם קראתם את כל זה, אז כבר יש לי הצלחה עצומה בדרך.

(ענבר)

לאחרונה אני מרגיש עד כמה הורי מתערבים לי בחיים.

אני לא אוהב את זה בכלל. אמא שלי אומרת לי לעשות שיעורים, ללכת לחוגים, לצאת מהמחשב, לאכול, ללכת לישון ועוד ועוד… וזה מבאס.

אני מרגיש כאילו אני לא באמת שולט בחיים שלי. כאילו אפשר לכפות עליי על מה שרוצים. את כל מה שקשה לי. לפעמים אני פשוט רוצה לצאת מהבית ולברוח למקום בו אף אחד לא ימצא אותי, רק בשביל שהם יבינו שהם מכבידים עלי ושזה קשה לי. לפעמים אני מרגיש שאני בתוך ים של חשכה. אני מרגיש בודד ולא יכול לזוז. כשאני מרגיש ככה, כל מה שאני עושה זה לנסות לצאת מהחשכה, אבל זה לא מה שאני צריך. אני רק צריך להרפות. לתת לזה לעטוף אותי. לתת לה לחנוק אותי בשביל שהיא תעזוב אותי. אני מרגיש בודד וכל מה שאני צריך זה להרפות ולשחרר.

(דניאל)

כשאני קורא ספרים אני מרגיש חופשי.

אני מרגיש משוחרר. כל דבר אפשרי. כל דבר יכול לקרות. לכן אני אוהב ספרים. כשאני מתחבר לספר, אני לא יכול לעזוב. כל דבר שמישהו אומר נותן לי הרגשה של הספר. הוא אומר משהו קטן ובראש שלי כל הספר רץ ואני חושב איך אני יכול להגיב ככה שזה יהיה קשור לספר. איך אני יכול להגיב שזה יהיה מגניב. עכשיו כשאני כותב את זה זה נשמע ממש מוזר, אבל בראש זה מדהים. ככה הראש שלי עובד

(דניאל בן מנחם)

אני זוכר את הפעם הראשונה שקראתי את הספר הארי פוטר. הייתי ילד קטן בן שמונה שגילה עולם חדש. הרגשתי את החוויה המדהימה של עצמי נסחף לתוך הקריאה, בונה עולמות בתוך הדמיון שלי, מדמיין את הדמויות, חושב על הספר בלילה ומרגיש מאוהב בספר. לא היה לי שום מושג שהספר הזה עומד להתחיל אצלי אהבה בלתי פוסקת לספרים. של ספר ועוד ספר ועוד בקשה לשישה ספרים מהספרייה ועד יום שישי אחד בו סיימתי 900 עמודים בלי לשים לב. שורה אחת בספר מעניין יכולה לקחת אותי לטיול במחשבה. טיול שיכול להימשך גם כמה חודשים. רק שבטיול הזה לא צריך לסבול מחוסר במקלחות ואוכל באיכות ירודה, כי זה מסע בהרחבת התפיסה והמחשבה. כשאתה מבין עוד פיסה בהיסטוריה האנושית או בדרך בה חוקים פיזיקליים עובדים זו תחושה כאילו נוף חדש נפתח. קצת כמו לאכול מאכל חדש שפותח אותך לעולם של טעמים או אדם חדש עם אישיות שונה. אני לא קורא רק בשביל המסע בתוך הספר, אלא גם בשביל הניסיון להבין עוד קצת מאספקט נוסף של העולם, עוד טיפה אחת מעוד תחום. להבין עוד קצת מהמסתורין של החיים

(מאור)

*

אנשים עוברים

לפעמים נדמה ש…

בעצם, זו לא היא

(עופר)