סיפור התווים

הכירו את התווים. הם מאוחדים מאוד וחברים טובים.

הם בסך הכול שבעה. השמות שלהם נהגים בקצרה ולכל אחד מהם רק הברה.

דו רה מי פה סול לה סי.

היכן הם גרים? אולי ביער? אולי בשדה? אולי בתוך הים? אולי בחווה?

אולי בכל מקום? הם חיים ביחד בשלום ובאחווה.

וכך הם יצרו ביחד את השיר הבא:

טרילילי וטרללה,

העולם כל כך נפלא!

טרילילי וטרללה,

נשיר יחדיו במקהלה.

טרילילי וטרללה,

ושוב נתחיל מהתחלה…

התווים אהבו מאוד את השיר שלהם, ורצו להעניק אותו במתנה לאחרים ולשמח אותם.

אך למי יעניקו את השיר? מי יקשיב לו וירצה לקבל אותו?

הלכו התווים אל היער, צעדו אליו בשורה, לפי הסדר.

הביטו סביב, ימינה ושמאלה, וראו לידם עץ יפה וגבוה.

“אולי נעניק את השיר שלנו לעצים?” התייעצו התווים בינם לבין עצמם.

והם החלו לשיר.

“תודה!” אמרו העצים, “השיר שלכם מאוד נעים, אך כבר יש לנו מנגינה, והיא כה אהובה ומהנה.”

העצים החלו להשמיע את השיר שלהם.

התווים נאנחו ואמרו: “טוב, אם השיר שלנו לכם אינו מתאים, נמשיך לחפש למי להעניקו וניפרד בנעימים.”

התווים המשיכו להתהלך ביער. הם הסתכלו סביב, ימינה ושמאלה, וראו ערוץ נחל קטן זורם.

הם פנו אל הנחל ואמרו: “החלטנו להעניק לך את שירנו”, והחלו לשיר את שירם לערוץ הנחל.

טרילילי וטרללה,

העולם כל כך נפלא!

טרילילי וטרללה,

נשיר יחדיו במקהלה.

טרילילי וטרללה,

ושוב נתחיל מהתחלה…

הנחל עצר את זרימתו, הקשיב ואחר אמר: “תודה! השיר שלכם ממש נעים, אך כבר יש לי מנגינה, והיא כה אהובה ומהנה.” והנחל החל לזרום שוב, ובזרימתו הפך את האבנים שהיו בקרקעיתו. כך נשמע שיר הנחל:

שוב נאנחו התווים ואמרו: “טוב, אם גם לנחל שירנו אינו מתאים, אולי נשיר אותו לאבנים?”

התווים החלו לשיר את השיר שלהם

טרילילי וטרללה,

העולם כל כך נפלא!

טרילילי וטרללה,

נשיר יחדיו במקהלה.

טרילילי וטרללה,

ושוב נתחיל מהתחלה…

האבנים הקשיבו ואחר אמרו: “תודה! השיר שלכם ממש נפלא, אך גם לנו יש כבר מנגינה המצטרפת לשיר הנחל, ואנחנו שרים יחד במקהלה.”

התווים התאכזבו, אך המשיכו במסעם. הם פגשו בכל מיני בעלי חיים קטנים, כמו היונה שניקרה במקורהּ והביטה לצדדים בעיני החרוזים שלה.

“יונה,” קראו התווים, “את כה לבנה ומיוחדת. אנחנו רוצים להעניק לך במתנה מנגינה שתוכלי לצייץ ולשיר מבוקר עד ליל, וגם ביום ההולדת.”

וכך שרו התווים את שירם.

טרילילי וטרללה,

העולם כל כך נפלא!

טרילילי וטרללה,

נשיר יחדיו במקהלה.

טרילילי וטרללה,

ושוב נתחיל מהתחלה…

“תודה!” אמרה היונה, “השיר שלכם מצלצל נפלא, כל הכבוד! אך כבר יש לי שיר שיקר לליבי עד מאוד.”

לפתע הגיע הרוח. הוא נשף חזק־חזק והעיף את התווים רחוק־רחוק. הם נחתו בְּשָדֶה, וכבר ירד הלילה. בשמים נצצו הכוכבים, הדשא זהר באור יקרות ומסביב היה הכול שקט.

“לילה,” לחשו התווים, “אתה יפה כל־כך, מסתורי ואפל. אנחנו רוצים להעניק לך את שירנו. התווים החלו לשיר את שירם בקול חלוש, כמעט בלחישה.

“לשם מה לי שירכם?” שאל הלילה. “רק נדמה לכם שאין לי שיר משלי. התקרבו בשקט והקשיבו לקולו של הינשוף על העץ, לרעש העכבר הרץ במחילה ולצרצר המנגן בכינורו. זהו שיר הלילה שלי, ולא אחליף אותו באף שיר אחר.”

התווים התפלאו מאוד. צלילי הלילה היו באמת יפים וקסומים. כל התווים הסכימו על כך.

שוב נאנחו התווים ונרדמו.

בבוקר זרחה השמש ושלחה קרניה החמימות אל התווים. הם התעוררו בשמחה, התבוננו אל השמים והחליטו לנסות שוב – הם הציעו את שירם לשמש.

“לשם מה לי שירכם? הרי יש לי שיר שכולם מכירים; שיר על הבוקר, על הזריחה, על חמימות ושמחה.” אמרה השמש. “אני משמחת כל אדם שחי על פני האדמה.”

אך התווים נעצבו מאוד, ודמעות החלו לזלוג מעיניהם. ענן גדול שצפה במחזה נעצב גם הוא, ומרוב עצב כיסה את השמש ושלח טיפות של גשם אל האדמה.

אמר הענן: “תווים, גם לנו, העננים, יש שיר משלנו; שיר על הגשם הראשון, על תיבה ומבול,” “ועל גשם קליל של סתיו.”

התווים שנרטבו מטיפות הגשם חיפשו מקום שיוכלו להתייבש בו ולשוב לסדר הרגיל שלהם. הם התעופפו עם הרוח היישר לתוך בית שהיה בסביבה.

הם לא ידעו שבבית הזה גר מלחין – אדם שכותב מנגינות ושירים.

כבר כמה ימים ניסה המלחין ליצור מנגינות; הוא ניסה וניסה אך לא הצליח. הוא אפילו הניח את ראשו על השולחן, שכב על הספה במאוזן, אך דבר לא הצליח, ושיר לא הולחן.

המלחין הבחין בתווים המתקרבים לעברו. אך מרוב ייאוש הוא ניסה לגרש אותם, כמו שמגרשים יתוש.

הוא לא זיהה שהתווים הם חבריו הטובים ומאוד אהובים.

התווים אמרו לו “רגע! אל תגרש אותנו. אולי תקשיב קודם לשיר שלנו?”

המלחין הקשיב לשיר התווים, שמח והתעודד. הוא הזמין אותם להישאר אצלו, וכך לפחות לא יהיה בודד.

כך נשארו התווים לגור אצל המלחין ועזרו לו להלחין הרבה שירים.

מאז עבדו המלחין והתווים ביחד ויצרו לחנים לרוב, וכל מי ששמע אותם שָמַח והרגיש ממש טוב.

בעולם שלנו הכול מנגן ושר.

המטוס בשמים,

הדלת בבית,

הצדפה בים,

וגם עץ הזית.

לכולם יש שיר ומנגינה.

אפילו אנחנו מדי פעם שרים וממציאים מנגינות בעצמנו.

לכל אחד ישנה הדרך שלו והשיר המיוחד לו.

השיר הזה, הוא שלי! [ואני שמחה להעניק אותו לכם]…