מצוות “מחצית השקל” פותחת את פרשת כי תשא. ראשית נתבונן בשולחן הערוך, ואז נשוחח על הדברים הבאים:
שני מפקדים הצטווה משה לעשות. אחד מיד אחרי רדתו מהר סיני, והשני לאחר הקמת המשכן.
בשני המקרים סופרים את האנשים מגיל 20 שנה ומעלה באמצעות מתן חצי שקל.
כספי המפקד הראשון יותכו ומהם יעשו אדני המשכן. האדנים הם הבסיסים של עמודי המשכן, והם חלק מיסודות מבנה המשכן. לכל אחד יש חלק יסודי במשכן. גם מי שתרמה הרבה מראות לכיור, ומי שתרמה הרבה זהב למנורה – ביסוד המשכן, בתשתית המשכן כולנו שותפות ותרומותינו מותכות לכדי יציקה אחת, יסוד אחד.
בכספי המפקד השני יממנו את קרבנות הציבור. שוב, בקורבנות הציבור לכולנו חלק שווה.
קל לומר, אבל זה לא פשוט ולא מובן מאליו.
הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל–לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם.
כשאדם עשיר נותן מחצית השקל, זה לא כמו אדם עני. כל אחד מהשניים עשוי לחשוב שתרומתו עולה על תרומתו של השני, ולטעון “חלקי במקדש גדול משלך”. (דעת זקנים מבעלי התוספות)
העשיר יכול לומר – נכון, נתתי מחצית השקל, אבל הפרוכת…זה מהצמר שאני תרמתי. והעני יאמר בלבו – מחצית השקל שלי שווה רבע מהמשכורת שלי, זה לא כמו אצל הרוטשילדים האלה, שזה כסף כיס של הילדים שלהם, נופל להם ברחוב והם לא טורחים להרים.
ובדיוק מהסיבות האלה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. העשיר לא יכול לומר – אני אשלם עבור מי שאין לו, והעני לא יכול לומר – אין לי.
העשיר יתן בדיוק מחצית השקל, גם אם יש לו מטבעות בשפע. העני יתן בדיוק מחצית השקל, אפילו אם הוא יצטרך לקחת הלוואה בשביל זה (ונקווה שהעשיר לא יקח ממנו נשך).
הבנו למה כולם נותנים את אותו הסכום. כעת נשאל – למה לתת מחצית? למה לא לתת שקל שלם,
כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה, בִּפְקֹד אֹתָם…זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים–מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ
נשאלת השאלה מדוע לתת חצי שקל, למה לא שקל שלם?
ר’ משה אלשיך מביא פירוש בשמו של הרב שלמה אלקבץ: “שמעתי שהוא להורות את בני ישראל יחס אחדותם, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו, כי אם כאילו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם, על כן כל אחד יביא מחצית”.
פרשנים רבים המשיכו ופירשו בהשראתו של ר’ שלמה אלקבץ שאדם מישראל אינו מגיע לידי שלמות כשהוא בפני עצמו, אלא רק אחרי שמצרף עמו אדם אחר מישראל. ולא יודע האדם מי הוא המצטרף אליו ומשלים את מחצית השקל שלו לשקל שלם, ללמדנו שהיהודי הפשוט ביותר בכוחו להשלים אף את הגדול שישראל.
הרבי מליובביץ’ כותב בספר השיחות (תשנ”ב) שגם ביחסינו עם הקב”ה אנו מהווים “מחצית” בלבד. לאדם יש עשרה כוחות בנפש והם כנגד עשרה מאמרות שבהם ברא הקב”ה את העולם. על כן, רק כשיהודי מקשר את עצמו לקב”ה הוא נעשה שלם.
כדי להמחיש את ערך המטבע כ”חצי” שקל, השתמשתי בעיגול פלסטיק ללימוד שברים, כאשר בובה אחת נותנת חצי , ואת החצי החסר איננו יודעים מי מהבובות ישלים. כיוון שאיננו יודעים מי מישראל נותן את המחצית שמשלימה את המחצית שאני נותנת, הרי שעלי להתייחס בכבוד לכל אדם. יכול להיות אנו חולקים את אותו השלם!
תמונת השולחן לפניכם:
בתי ראתה את התצוגה על השולחן ואמרה שהנושא שהיא רואה הוא – משה שובר את לוחות הברית, אחרי חטא העגל.
בהתחלה רציתי לתקן את הטעות שלה, אך, למזלי (בכל זאת כמה שנים של הורות הן אימונים טובים לזה), שתקתי וניסיתי להסתכל על השולחן בעיניים חדשות.
חצאי השלם יכולים להראות כדבר שלם שנשבר לשניים, וההעמדה של בובה אחת מול הרבה בובות – משה מול בני ישראל.
אמרתי לה: את צודקת! באמת אפשר לראות את התצוגה ככה.
חטא העגל הוא נושא מרכזי בפרשה, ושנים רבות לא היה לי נוח לעסוק בו. מאד לא נעים לדבר על הטעות של בני ישראל.
חשבתי על כך שיש לנו הרבה מדרשים על מעמד הר סיני, על כך שציפור לא צייץ, תינוק לא בכה, חולים נרפאו, כל הלבבות פעמו כלב אחד, עיני כולם נשואות ואוזני כולם כרויות לדבר ה’. אם נשאל את בני ישראל שיצאו ממצרים “איפה אתה היית כשנתנו את התורה?” לכל אחד תהיה תשובה מוכנה, מפורטת, רהוטה ונרגשת. אבל מה יקרה אם נשאל “היכן היית בחטא עגל?”. נראה לי שכאן לא נקבל סיפור אחד מרומם ומרגש אלא שפע תירוצים וסיפורים – הנשים יגידו שהן לא השתתפו בכלל, ועוד לקחו להן את תכשיטי הזהב (על פי המדרש), שבט לוי יגיד שהוא לא השתתף, כי הם כן חיכו למשה שיחזור. אף הפרשנים אומרים – רוב העם לא סגד ולא רקד לעגל הזהב, אלא הערב-רב אנשים ממצרים שהצטרפו לעם ישראל והיו רגילים לסגוד לפסלים.
אהרון אומר: בכלל לא התכוונתי שיצא לי עגל זהב.
עיון בפסוקים מראה לנו שבני ישראל לא באמת חשבו שעגל הזהב הוא האלוהים שלהם. כשמשה מגיע הם מניחים לעשות כרצונו כולל לשרוף את העגל ולטחון אותו.
אם הם היו מאמינים שהעגל הוא אלוהות, הם לא היו מניחים להשמיד אותו. בעצם בני ישראל מתביישים ממשה. כשבני שבט לוי, בהוראת משה, הורגים את “הנאמנים לעגל” הם הורגים כשלושת אלפים אנשים, שזה פחות מאחוז מהעם.
אז איפה היית בזמן עגל הזהב?
ולמה הקב”ה כל כך כועס על כל עם ישראל, אם רובו לא השתתף בחטא הזה?
הקב”ה כועס על עם ישראל כולו, כי לא מספיק לא להשתתף, לא מספיק רק להימנע ממעשה רע. כשאנחנו רואים אדם שעושה מעשה רע ואנחנו לא מוחים או מונעים אותו מלעשות את המעשה (לפי היכולת שיש בידינו באותו הרגע), אז אנחנו שותפים במידה מסוימת לרע המתרחש.
בשביל הקב”ה כל ישראל ערבים זה בזה, מעורבבים אחד בשני, כמו שראינו בציווי מחצית השקל. אדם מישראל הוא תמיד חלק ממכלול. אי אפשר לומר “שלום יהיה לי” (דברים כט, יח). אדם מישראל לא יכול לומר “אני שלם, אני מושלם, אני בסדר, ולא משנה מה אחרים עושים”. אדם מישראל שלם רק כשהוא חלק מכלל עם ישראל.
התגובה של משה רבינו כשהוא רואה את עגל הזהב ואת המחולות ליד העגל הוא לשבור את לוחות הברית. לוחות הברית שהם לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים… וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא (לא,יח ; לב,טז)
משה שובר את לוחות הברית, כי גם המציאות היא שבורה, היא לא מושלמת, לא שלמה, צריכה תיקון ושיפור ושכלול. משה גוער באחיו אהרון – למה עשית עגל?
הקב”ה כועס על עם ישראל ומגפה פוגעת בעם. עם ישראל מתבייש ומתאבל ומתרחק מהר סיני.
משה נוטה את אהלו מחוץ למחנה בני ישראל. אפשר לומר שלכולם כואב הלב.
במעמד הר סיני עמד העם “כאיש אחד בלב אחד” (רש”י), וכעת, לאחר חטא העגל, לבו של העם שבור.
‘אין שלם מלב שבור’ (רבי מנחם מנדל מקוצק)
חשבתי על האימרה של הרבי מקוצק, כשהרהרתי בתצוגת השולחן. אני התכוונתי להראות את החצאים היוצרים שלם, ובתי ראתה את שברי לוחות הברית.
אולי זו מהותו של הלב השבור של הרבי מקוצק – הלב הוא לב, גם כשהוא שבור , ופעמים דווקא כשהוא נשבר, ואנחנו רואים ומרגישים את מכלול חלקים אנחנו מבינים כמה הוא שלם.
ואם לוחות הברית הם “לב התורה” מה נעשה עם הלוחות השבורים?
המדרש מסביר (פסיקתא דרב כהנא קנח, ב; ויקרא רבה ז, ב):
אם הדיוט (אדם רגיל) משתמש בכלי שבור גנאי הוא לו,
אבל הקב”ה אינו כן, אלא כל שימושיו כלים שבורים:
‘קרוב ה’ לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע’ (תהלים לד, יט);
‘הרופא לשבורי לב’ (תהלים קמז, ג);
‘זבחי אלהים רוח נשברה , לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה’ (תהלים נא, יט).
הקב”ה יורה למשה להכין לוחות חדשים שיהיו מעשי ידי אדם, הם לא יהיו מושלמים כמו הלוחות הראשונים, האלוהיים, אבל בכלי האבן יהיו כתובים דברי אלוהים חיים.
הלוחות השבורים יהיו שמורים יחד עם הלוחות החדשים בארון העדות במשכן.
מה שעבורנו נחשב שבור ולכן מקולקל ובזוי, אינו כזה עבור הקב”ה. הקב”ה רואה את השלמות בכל מה שאנו עושים, גם בטעויות שלנו.
עם הלוחות החדשים יעלה משה אל הר סיני ויישאר שם ארבעים יום וארבעים לילה.
בני ישראל יחכו בסבלנות ובנאמנות עד שהוא יחזור. משה יקבל מהקב”ה הבטחה לחיזוק הקשר בינו ובין העם, ואנחנו נמשיך לפרשה הבאה שעוסקת בבניית המשכן.
בברכת לב שמח לכולם, אני מקדישה את השיעור הזה לפרופ’ דני גור ז”ל, שבמסירותו תיקן את הלב ‘השבור’ שלי לפני הרבה הרבה שנים.
בברכה,
גילי והמשפחה
שולחן ערוך לפרשה
הוא צילום של שולחן השבת של משפחת כ”ץ מירושלים.
סבא של גילי אהב לערוך שולחן נאה ומקושט לכבוד שבתות וימים טובים ואף לצלם אותו. אלבום התמונות המשפחתי שלי רצוף תמונות שבהן אני עומדת ליד שולחן ערוך בטוב טעם בבגדיי החגיגיים, קומתי גובהת משנה לשנה…
גרסא דינקותא שלי היא, אם כך, שהשבת והחג הם שולחן ערוך ונאה.
לשולחן השבת עם הכלים היפים והחגיגיים נוספות בובות ותצוגות מחדר הילדים, מהמטבח, מהסלון, מחיי היום היום. התצוגה מספרת סיפור מפרשת השבוע.
כך בנוסף לארוחה הטעימה והמזינה, מתפתחת שיחה על פרשת השבוע ונושאים חשובים למשפחה ולחיינו.
*לעילוי נשמת סבא דנש יצחק בן רחל וישראל וסבתא לילי לאה בת ציפורה ואברהם*
נשמח לקבל את תגובותיכם, ושיתוף תמונות של שולחן השבת שלכם
0542-593212 לוואטסאפ
או בדף הפייסבוק “שולחן ערוך לפרשה” https://www.facebook.com/shabbatable/
או בבלוג https://shabbattable.blog/
רוצים לערוך את שולחן לכבוד שבת ולא יודעים מאיפה להתחיל?
בדף הבא מצורף תרשים עזר מצויר המלמד כיצד לערוך את שולחן השבת.
הלוגו של “שולחן ערוך לפרשה” המופיע על העטיפה והתרשים לעריכת השולחן הם פרי עבודתה של יפית אוסטר 052-7613512
Published: Mar 12, 2020
Latest Revision: Mar 12, 2020
Ourboox Unique Identifier: OB-746416
Copyright © 2020