אולי זה החום אולי הבחירות שהזכירו לי את הקיץ .קיץ הקיצים .טבריה  שנות ה70. זו שחייבים לעבור בדרך לכינרת . לא שגרים בה . חוץ ממי שחייב. וגם מי שחייב נמלט מן הבית ישר אל החוף.

אלו החכמים שאכלו אבטיח סברס קר וארטיק לימון לימון על שפת הים. המפגרים או כפי שכינו אותנו ” עולים חדשים” נידונו למשחקי קוביה. קלפים.  וטלויזיה עם ערוץ 1 ששידר עד 10 וחצי פיפי ולישון מול מאוורר שלוש מהירויות שפיזר אויר באותה מהירות.

אחר הצהריים היו דוחקים בנו ההורים לרדת “למטה” לשחק עם האחרים. תשעה חודשים אחרי זה היו מגיעים האחיות והאחים.

הקיץ ההוא בילינו רוב הזמן על רחבת הדשא שחיברה בין שלושת הבלוקים החדשים בני ארבע הקומות שבנתה חברת עמידר על פי התוכניות של אגודת המהנדסים העותמאנים . כך שבחלוף ארבעים שנה על שפתו של השבר הסורי אפריקאי מתקבל הרושם כי הבניינים עומדים על תילם  בחסדי האל יותר מאשר ביסודות הבטון ובכוחות הצנטריפוגה.

אך  לפני יותר מארבעים שנה כשהסיד בחוץ זעק מלובן( סיד לא יודע לזעוק!) והדשא  ירוק היו תיבות הדואר נוצצות במתכת עת פגעו בהן קרני השמש הטברינות העליזות חסרות הדאגה . 

הטברייני  יצור חסר דאגה. הוא לא דואג מהעבודה .למה לדאוג ממה שאין.הוא לא דואג למחר כי אמנם שלא דאג לאתמול ובכל זאת הגיע. הילדים ?ברוך השם אוכלים בבית הספר. לבגדים דואגים הסבא והסבתא שעוד שומרים על הבגדים הישנים { “הנה הפיג’מה שלך עם הדובים זוכר?”}  ואם הוא רעב הוא יורד לכינרת ומביא איזה שניים שלושה דגים . הדאגה היחידה שיש לו בחיים היא האחר. כלומר התקווה עתיקת השנים שלאחר יש צרות גדולות ממנו. משעה שפוגש מכר ברחוב הוא נמלא דאגה. לדאגה הטבריינית יצא שם בכל הארץ כדאגה שיורדת לפרטים. הדואג הטברייני הותיק (שבע דורות לפחות!) עשוי לחקור אותך לשלומך. לשלום ילדיך.הורייך תעסוקתך. השכלתך. בריאותך כמו היה עובד סוציאלי מצטיין ולא עוזב אותך עד שאתה מודה סוף סוף באיזו תקלה. באיזו בעיה קטנה בחיים. או אז ימשוך הטברייני בכתפיו ילך לדרכו ויפטיר ” מה בג’ינה מין נאס – עיר וואג’ה אל ראס”. מה שיוצא מאנשים זה כאב ראשים.

בקיץ חסר הדאגה לפי 40 שנה שיחקנו לרוב בכדור. משחק שקראו לו “עמודו!”.

המחזיק בכדור זורק את הכדור שבידיו למרומים תוך כדי שהוא זועק בשם של אחד האחרים במעגל. הילד שקראו בשמו מנסה לתפוס את הכדור בעוד האחרים בורחים לכל הרוחות -מרגע שאחז בכדור כ צועק “עמודו” וכולם נכנסים לפריזז..עתה ינסה בעל הכדור לפגוע באחד העומדים ולהוציא אותו מהמשחק. המנצח הוא אחרון העומדים.

אז בקיץ ההוא. טבריה שנות ה70 .הגיע אל הדשא ילד חמוד בן גילנו. עולה חדש מבוכרה. אפילו לא מילה בעברית. רק בוכרית. אני מסתכל סביב יש לנו דובר רוסית. יש לנו דוברת אוקראינית. דובר ספרדית. ילד ממרוקו. ילד מצרפת. ילדה ברזילאית. גרוזיני. פרסית. רומנית. אנגלית. ערבית. שום כלום. הילד לא מבין . לפיכך עברנו לשפה הבינלאומית – פנטומימה.

מראים לו “איך זה עובד” בהילוך איטי. אחר כך מניחים לו את הכדור ביד . עושים פרצוף עם השפתיים דופקים עם היד על החזה ואומרים לו : תיצעק שם.

הילד הזר מהנהן שהבין. כולנו מחייכים. הכדור אצלו . מחכים. הבוכרי הקטן זורק את הכדור לעננים וזועק בכל כוחו : “שם!!!!”.

מבוסס על סיפור אמיתי באמת 

בסיפור הזה הבן של נשיא המדינה חוטף פגיעה קשה  במלחמה עובר שיקום ארוך ומתחיל להתנהג מוזר. הוא מכניס את גברת ת. משכונת המצוקה להריון והולך להתחתן עם גברת א הצעירה והעשירה {אולי הוא לא כ-זה  מוזר} שבוע לפני הלידה הוא מקפח את חייו בתאונת דרכים מיותרת { כל תאונת דרכים מיותרת חוץ מלארגון למניעת תאונות הדרכים }הילד הנולד דומה על פי עדויות השכנים שתי טיפות מים לסבא שלו . נשיא המדינה. אך אשתו של הנשיא אינה מוכנה להכיר בת. האישה משכונת המצוקה כבת משפחה. לפיכך לא נותרה בפני אימו של הילד ברירה אלא להגיש תביעת אבהות ליתר דיוק סבתאות. בדיקת הדם שנערכת מעלה  כי האישה משכונת המצוקה צודקת והנשיא מחוייב להכיר בנכד להעמיד לו קצבה ולשלם הוצאות משפט. הילד החמוד גדל ומספר לכווולם שסבו הוא נשיא המדינה והשנים ,על פי השכנים מצביעות על דמיון הקלסתר. הסבתא על אף התוצאות והפרסום עומדת בסירובה לפגוש את האם ואת בנה או להרשות לבעלה נשיא המדינה לחזות בנכדו.

רק אחרי שהלכה לעולמה ולאחר הפצרות רבות מצד עיתונאית אמיצה נאות הנשיא שהפך לשעבר לפגוש את הנער שכולם אמרו שהוא דומה לו שתי טיפות מים. הפגישה אורגנה ליום ד בערב בתל אביב במסעדה ההודית מתחת למישרד שהיקצתה המדינה לנשיא לשעבר . ביום ב הלך הנשיא לשעבר לעולמו. ומאז הוא לשעבר כשלעצמו. השבוע קיבלתי את הטלפון הסלולרי של ת. שהסכימה לפגוש אותי בקופיקס במרכז המסחרי שליד ביתה . שאלתי אותה מה שלום הבחור .מה הוא עושה .ואיך הוא מרגיש היום בעניין הנשיא לשעבר ואשתו המכשפה. ת. לגמה באיטיות את הנס על חלב שלה והשיבה . ” איזה בחור? איזה נשיא? איזו מכשפה?”

כשגרתי ליד כיכר דיזנגוף הישנה .זו שהייתה מורמת מן הכביש הייתי חוצה בבוקר המוקדם   את בן עמי אל הצד השני לשבת בקפה הקטן בגינת רות. מקום קסום ששווה סיפור . המון סיפורים.

בוקר אחד . על הכיכר . אופרציה. במאי  ועוזר מכוונים מצלמה חדת פוקוס אל קשישה חייכנית . התקרבתי. הזקנה בשמלה קייצית פרחונית ותכשיטים ממינים שונים ומשונים המצלצלים עם כל תנועה דומה שהטריפה את הבמאי ..מספרת על החיים בוינה לפני המלחמה. על המוסיקה. הקאמרטות. האופרות. על הגלידה המפורסמת. המסיבות. הסלונים הספרותיים  .טיולי אחרהצ של שבת …. ככל שהאריכה נראה הבמאי פחות ופחות סבלני ..לבסוף דחק בה ואמר בגסות “טוב נו אם את לא רוצה לדבר על המלחמה אז לפחות תרימי את השרוול”

הזקנה נאלמה  לרגע ושאלה בפליאה : למה ?

 ” כדי שיראו את הקעקוע!!”

אתם רוצים לראות את הקעקוע שלי ..?

“כן!כן! ” תבע עוזר הבאי  “תראי את הקעקוע למצלמה!”

טוב אם זה מה שאתם רוצים … השיבה הגברת ניצולת התופת חושפת את בשר זרועה המקועקע מתחת לשרוול השמלה .

 בלי אומר ודברים קיפלו הבמאי ועוזרו את הציוד  והתחפפו כלא היו.

הזקנה קלטה מבטי המחייך . לדור הצעיר .אמרה.אין סבלנות לשמוע הכל . אווף וידה זיין ! והלכה .עקבתי במבטי אחרי הזקנה אחרי וינה אחרי  השטורדלים ואחרי קעקוע הפופאי שעל קיבורת זרועה

היום קשה להבין את זה ..כבר בגיל חמש. בלי סלולרי ללא משגיח בלי מלווה .. היו הוריי שולחים אותי “למטה” לשחק עם עצמי להעסיק את עצמי ובאופן כללי לשמור מהם מרחק סביר.

בשעה שהם מתרבים.

כשלמדתי לקרוא התחלתי לבלות את שעות אחר הצהריים בסריקה של לוח המודעות הגדול שעמד בכניסה לחניה שהובילה אל שלושה בניינים בני 4 קומות .האמצעי שלנו. מודעות גדולות של סרטים שהבטיחו עלילות .מתח .מסתורין.אהבה וטכס.

טכס.

בשל איזו קפיצת רשתית יצא שבמשך חודשים קראתי שוב ושוב מודעות שאמרו : ” אהבה וידוי וטכס בסרט השובב של..” או ” טכס אהבה ותשוקה מתמזגים…” “סרט טכס ואהבה למבוגרים בלבד” .

זה שיגע את מוחי הצעיר. למה הטכס והאהבה הם רק בשביל המבוגרים?

וכך אחרי זמן רב שגילגלתי במחשבתי הפעוטה את העניין פניתי למבוגר הזמין היחידי בסביבה. אימא. למה הטכס הוא למבוגרים בלבד?

זה לא טכס. סיננה ובקולה נימת לחץ ואי נוחות. לא כתוב טכס. כתוב סקס. סקס ואהבה

לא היה כל צורך להרחיב. הצורה שבה יצאה המילה מפיה אמרה הכל . זו הפעם האחרונה שנדבר על זה.

ואכן זו הייתה האחרונה .אף שבמהלך הזמן האירועים הנסיבות מה שקוראים החיים הסתבר שאין הרבה קשר בין שתי המילים שהעלו את חמתה של אימי עודני מאמין שזה הצירוף השמימי. הרב פעמי. טכס ואהבה. טכס .ואהבה.

במשל הזן שכתבתי . הילדה שואלת את אביה לפני השינה אם יש במציאות נביאים שיודעים את העתיד.  האב שואל למה. והבת משיבה שאם היה נביא היא הייתה שואלת אותו על מה היא תחלום הלילה. האב מהדק את השמיכה מסביבה ואומר. אבל יש נביאים. בטח שיש נביאים וגם נביאות יש לי אפילו טלפון של אחת .
באמת אבא..אז תשאל אותה..תשאל אותה
האב מתעסק עם הטלפון . היא אומרת…
כן?  שואלת הילדה בשקיקה
שזו שאלה טובה
כן?
היא תגמור עם כל השאלות שהיא חייבת לענות להורים אחרים  ..ותחזור אליי עם תשובה ,יופי . הילדה מתיישבת במיטה. מתי?
האב מחבק את ילדתו משיב אותה לתנוחת שכיבה  מנשק את לחיה ולוחש על אזנה : …מחר בבוקר.

רק  מי שאוהב שווקים יודע שהסיפורים הטובים באמת נמצאים תמיד מאחרי הדוכנים. שוק הספרים. שוק הפשפשים. שוק נחלת בנימין .שוק הכרמל. תמיד תמצא בין המוכרים כמה מין הטיפוסים שרואים בקומיקס או בספר ניצחון. שעל מנת לדוג אותם צריך  להיות מנומס. לבא שוב ושוב. להסתובב שעות. להיות מנומס. לא לקנות כלום רק לפתוח אזניים לחייך להיענות לקפה. להקשיב. לבא וללכת ..במילים אחרות להיות טיפוס בעצמך .

שוק בצלאל.  הבגדים והשמאטס מסתירים את העובדה כי במשך שנים רבות יכולת למצוא שם מה שנהוג לכנות בשפה מקומית “נפל ממשאית”. היינו סחורה שהגיעה בדרך לא דרך  .כל דרך. רק לא דרך הישר .מכאן ההכרח של הסוחרים למכור מהר גם במחירים מגוחכים. מכאן נובע הניכור הבסיסי של בעל הבסטה לסחורה. לחלל לזמן ולקהל הלקוחות.

ועם זאת מי שיושב באמצע תל אביב .בחום ובכפור מהבוקר עד הערב.בחנויות בלי מזגן  מאוורר משנות השבעים מסתובב לו על הפרצוף כשמולו באות ושבות כמו נחיל של דבורים זועמות – נשים שתובעות  הנחה ממוצר שעולה חמש שקל. שרוצות למדוד חולצת נוער על גוף בן חמישים. שמסננות חרא של סחורה. ששוברות ומתעלמות. שסוחבות מהסוחב וחושבות שפטור.  שמבקשות שישמרו להן ולא חוזרות. שמבקשות שקית גדולה יותר. שמבקשות בהקפה. בדחיקה. במחילה.
חייב אבל חייב להיות טיפוס מיוחד .  

“מה אתה אומר על זה?” את השולחן בבית הקפה ברחוב שמקיף את השוק  תפסו שני סוחרים ,מאיר מהדוכן הפינתי המכונה דולצ’ה ,ורחמים מבגדי הילדים המכונה רמי. סיגריות קפה מילמולים וזה כל העולם. אל שולחנם מתקרב איש רזה אפור וקטן מרכיב משקפי  ריי באן עדשות ראי . אופנה חדשה אם יושבות היו רגלינו בשעריך 1986. לוחץ ידיים .שואל אם יש משהו. אומרים לו לא. האיש מחייך ועוזב את המקום .דולצ’ה זורק מבט הצידה ופוגע בשלי  : “אז מה אתה אומר על זה? ” קורא מסמן עם כף ידו על גבו של האיש המתרחק.
“לא מכיר “
רמי  פורץ בצחוק .”אתה לא מכיר את דאוד? בא אני אגיד לך מי זה דאוד.דאוד זה המוביל הכי ישר בעסק .יש לו משאית כבר כמה..עשרים שנה ..לא ראית בנאדם מסור כזה בחיים. ודייקן . אצלו שעה זה שעה. והוא יבוא לכל מקום. איפה שתגיד לבא הוא יבוא. תגיד לו טיז אל נביא תן לו שעה הוא יהיה שם . באמת בנאדם מיוחד .אבל לפעמים יש לו בעיות ”

איזה בעיות?

לא יודע .אולי שתיה. אולי אישה.  הנה לפני שבועיים הייתי צריך הובלה מבית דגון איפה שהמכולה הפתוחה..לא משנה. קבעתי איתו חמש ועשרה בבוקר .חמש ועשרה בול על השעון הוא עומד בצומת  .

איזה דיוק !

כן.

אז מה הבעיה? הוא הגיע לא?

הוא הגיע אבל  שכח להביא את המשאית.

קפה פריפריאלי בפריפריה.

קשישה עירקית בפה מלא רוגלך מקבלת את פניה של חברתה שהתיישבה לאט ובכבדות :

” את נראית טוב. מה קרה?”

יועצי נישואין. מטפלות זוגיות.מאמנות יחסים ומומחי אהבה : הסיבה כי אחוזי ההצלחה הגבוהים שלכם נרשמים בעיקר בתחום הפירוד היא משום שהסיכוי לתקן קטן מאוד. לא בגלל הקלקול ( כל דבר חי אפשר לתקן) אלא בשל אי הקלקול או כפי שניסח את זה מרשל מקלוהן על המדיה:

אם זה עובד ..עבר זמנו.

אז בקפה הזה בפריפריה שמקדים גם את המקדימים בעיר ופותח כבר בשש וחצי בבוקר יושב אדם מבוגר שמגיע כל בוקר בתשע וחצי. מזמין קפה קצר . לימונדה ומדליק סיגריות ברודווי( היי אריק סיני זוכר שפעם היית מפרסם אותם?) כך הוא מספר למבוגרת הרוסיה שיושבת מולו. אני אומר מבוגר .מבוגרת. אבל אחרים היו כותבים. זקנים. הם לא זקנים. מי שנלחם לצאת מביתו בעבור שישתה קפה בינוני ברחוב ויחליף מילים עם זרים מזדמנים – לא יכול להיות זקן.

המבוגר לוגם מהלימונדה.הוא לובש חולצת פסים ורודה שהייתה באופנה בשיאה אולי חמש דקות. מכנסי “פנסים” אפורים. גרביים שחורות. נעלי לכה שחורות. על גשר אפו הגדול רוכבים משקפי ראיה חצי מוצלים במסגרת צבע זהב. ממש כמו של אריס סאן.

דיבורו איטי. קולו צרוד. הגברת הרוסיה מפטפטת הוא בעיקר מקשיב . היא מדברת במבטא כבד על הרחוב שהשתנה על החנויות שנסגרו על הבעל שלה שמת אבל השביע אותה לנסוע במוניות כי אז היתה תקופה של אוטובוסים שהתפוצצו( כך פתאום.היו מתפוצצים…) ועל המשפחה והנכדים והרגליים שלא מאפשרים לה להיות מאוזנת .פתאום היא עוצרת את שטף דיבורה ומעירה שהיא רואה אותו המון בקפה.

הוא אומר אני בא כל יום יותר משלושים שנה. “אתה גר פה בסביבה ” היא שואלת . האיש מסדר את משקפיו ושולף סיגריה ארוכה. לא .הוא אומר. אני גר כמה קילומטרים מזרחה מכאן. אה. היא אומרת. אתה מאורנית? מאריאל?משערי תקווה. אריס סאן מחזיר את הסיגריה לקופסא האדומה. לא .הוא אומר בקול צרוד .כפר קאסם.

זמן עובר. צהריים. קניון בת ים. המקום עמוס עד אפס מקום בצעירים מאוד שהחופש עבורם זמני בהחלט ובמבוגרים מאוד שהחופש בשבילם פרמננטי. קניונים בארץ הם יצורים דופליקטים אבל זה מייד מרגישים בו אופי שונה. מתחמי האוכל מפוצצים. אין כיסא לרפואה.ואילו החנויות …ריקות מאדם.

בחלוף חצי שעה של שוטטות מצאתי .דחפתי.נידחקתי.זחלתי אל מושב קטן בסניף המקומי של ארומה מוקף בעשרות.עשרות? מאות פנסיונריות וגימלאים מפטפטים שבחרו לקחת את הזמן שלהם במקום הממוזג ביותר ברדיוס של 5 ק”מ.

קולה של האישה הזו גבר על כולם .אולי בגלל שהיא ישבה מולי ושוחחה עם הזוג שלידה. המבטא שלה הסגיר קולות מבוקרשט הבירה . גם של בני שיחתה. השולחן היה ריק למעט התרמוס ומספר עוגיות מאפה יד שבהחלט אין סיכוי שהגיעו מבית הקפה.

אז הגברת הרומניה מספרת שהכניסה לבן שלה שכל בראש. הצלתי אותו מהכלא ! היא אומרת ומדגישה מן הכלא הצלתי אותו! הוא היה חייב הרבה כסף לכל מיני . אמרתי לו. לא משנה עכשיו. מה שהיה היה. אתה חייב למצוא עבודה לא משנה איזה עבודה. אפילו משהו קטן כדי שיהיה תלוש ואז אפשר יהיה להסתדר עם ההוצאה לפועל . אז הוא אמר לי אימא. מה שאת אומרת קדוש. אז התקשרתי לבנימין הבן דוד שלי זוכרים אותו..? וסידרתי לו עבודה. עכשיו הוא אומר לי תודה אימא . ובמקום בכלא – הוא עובד בברינקס.

מה נעשה בעירינו? לא הרבה.

חום אש גפרית הכל נכנסים למזגן חוץ מכמה משוגעים שהולכים לארח חברה למדוזות בחוף הים.

ובתוך כך העיר משיקה קולקציית טיפוסים חדשה. קיץ 2019. לצערינו לא נוכל כאן לסקר את כולם בשל קוצר היריעה והאגודל אך יהיו מילים אלו כפותחות שער אל עולמם הקסום והנוירוטי של הולכי העיר

הטיפוס החדש הכובש אט אט את ספלי וספסלי בתי הקפה זו טיפוסית הנקראת “המפרגנת החלקית”. ניתן לזהות אותה על פי הסגנון המשתלח והפאטתי העוטף את בני שיחתה בקרמל ובסוכריות מורעלות. היא יכולה להגיד לחברה:

“מאוד יפה לך השמלה הזו. לא פשוט למצוא היום משהו מתאים במידות האלו”

או

“איפה קנית את המשקפיים האלו.יאו!.איזה יופי וזה אפילו לא מותג”

או

התספורת שלך מדהימה! אני הייתי הולכת על משהו כזה אם היה לי מה להסתיר.

המפרגנת החלקית משוכנעת שהיא הוט שוט ויש לה המון חברים וחברות שרק מחכים למוצא פיה או לרגע שבו היא מוציאה את הכרטיס ומשלמת על כולם.

הרוחנית איננה טיפוסית חדשה אך בעונה האחרונה ניתן לראות ורסיה משודרגת. אם בעבר היתה שוחה בבריכת הקבלה והעולמות העליונים באותה קלות שכריסטנה אגרסגי היתה לוקחת אליפויות עולם בשחיה הרי שהדור החדש של הרוחניקיות התנתקו זה מכבר מכבלי השיטה או ההגיון החונק

ועברו לדבר על הכאן והעכשיו .כאן ועכשיו.

אלוהים? כוחות מלמעלה? ספירות? הכל פינה את מקומו בשיח של הרוחנית אל האדם היודע הכל . או במילים אחרות .אל עצמה.

היא יודעת איך הכל עובד בעולם ומה צריך לעשות כדי שהוא יעבוד טוב יותר.

לדבריה היקום מונע מאגו. מתשוקת פירסום ומניצול חולשות האחר. הרוחנית הצטיינה תמיד במבט פנימי כנה.

דור חדש של הטיפוס המיואש הוא ה”מיואש לכאורה” . זה האיש המבקש לתת לכל מי שמוכן לעצור רגע מסר החוזר מן המילים הבאות: ביבי. הלכה.פקקים. אתיופים. נבחרת ישראל בכדורגל.

לשומע שאיתרע מזלו לעבור על דרכו לא נותר אלא להנהן ולהיצטרף לתחזית השחורה והקודרת שהטיפוס מפזר ולהתחיל להקשיב לבת זוגו שהתריעה בפניו לא פעם . לא לדבר עם ישראלים בחו”ל….

בדרך חזרה למרכז. לילה. הילדה שהייתה פעם התלמידה הכי חצופה בכיתה מהלך שמונה שנים יסודיות – מנהגת עכשיו בחושך את הרכב ומנהלת בבוקר תיכון יוקרתי בעיר .היא מציצה בי בזוית העין ומפטירה : “בטח קשה לחיות איתך בבית אחד” . למה ? אני שואל בפליאה. היא מאותתת שמאלה “כי אתה תופס הרבה מקום.” אומרת ומשלימה את העקיפה .

אבא שלי זיכרונו לברכה בניגוד להורים אחרים לא נהג לתת לי הרבה עצות אך המעט שכבר נתן היו ממש.. גרועות. אני נותן הרבה עצות והנחיות לבתי הבכורה. היא מנידה “חיובי” עם הראש ובסוף עושה מה שהיא רוצה. להגנתה היא אומרת שהיא מאמינה שאבא תמיד צודק!

נו. אני דוחק בה. אז למה את לא עושה מה שהוא אומר.

היא תולה בי עיניים ירוקות ומשיבה : כי אני לא רוצה לפגוע באמונה

היה לי מרצה באוניברסיטה חריף חכם ומרתק שסבלתי בכל דקה בכל רגע בשיעורים שלו. לא הצלחתי להביא את עצמי להסכים איתו כמעט בשום רעיון. ניתוח. כוונה. כל מה שהיה מביא היה מעורר אצלי חימה של מתנגד.

ומכיוון שכבר סיכם ידעוני אחד שאימא שלי שלחה אותי אליו על חשבונה מתוך אמונת הבל שהוא יעזור לי לסדר את החיים ( חחחחחחחחחחחחחחחחח) ” הבעיה שלי איתך זה שאתה מתחמם מהר..” הרי שהויכוחים והדיונים בתוך ומחוץ לאולם ההרצאות עלו מהר מאוד לטונים לא אקדמאיים . (הוא היה קורא לי “ברכת כהנים ” בלגלוג ואני הייתי מכנה אותו שבתאי צבי מאחרי גבו,)שימחו יושבי ספסל אחרים שניתפנו לעסוק בשל כך  בדברים חשובים יותר כמו למשל לנסות להעריך כמה בתולות נותרו בפקולטה.

לקראת השיעור הרביעי היה ברור שהולך ליפול כאן דבר. האיש שהטעה את כולם בהבנת מקור מוקדם כמאוחר קבע כי נמאס לו מכל הויכוחים ואם בשיעור הבא אני מוכיח לו פה. קבל עם ועדה את “טעותו ” הוא מבטיח לתת לכולם ציונים עוברים ולהעביר את שאר הקורס בסיורים באתרים בארץ .

הכנתי את עצמי היטב. הבעיה שלו הייתה הקריאה שהסתמכה על ספרו של מורו ורבו הפרופסור הדגול שהלך לעולמו כמה שנים לפני כן וסיבכה את כל העניינים בעוד אני הסתמכתי על עיקרון פשוט שהעניק לכותב הקדום הגיון.ברוב התלהבות וחום אספתי את חבריי בקפיטריה ( סיבוב שוקו חם על חשבוני !) פורש בפניהם את הקריאה בשיכנוע שגרם למחיאות כפיים אך מה רבתה האכזבה כשהגענו לאולם והתברר שהשיעור בוטל בשל מחלה.

בשבוע שאחרי. השיעור מתקיים כרגיל המרצה לא מזכיר אף לא במילה אחת את “ההתערבות ” הקודמת . כך גם בשבוע שאחרי. ובשבוע שאחרי.העניין ירד מסדר היום. עוד שבוע. ועוד שבוע יש מחויבויות אחרות. יש חיים .כך הסתיים לו הקורס. אני המשכתי לא להסכים ובמבחן כתבתי כמחאה שטויות ארץ השטויות  . למרבה התדהמה קיבלתי 95.

שנים רבות אחרי והוא כבר פרופסור מוכר ומכובד ניזדמנתי לכנס שעסק בספרו החדש ..במסדרון אני שומע קריאה..”או-הו ..ברכת כהנים..מה שלומך אתה פה? “

לחצתי את ידו . אל תדאג .השבתי בחיוך.למדתי לשתוק.

“קראת את הספר?”

בוודאי.

” ויש לך השגות?”

בוודאי

“יופי אני רוצה לשמוע!” והזמין אותי לשבת אחרי ההשקה .

אחרי האירוע התיישבנו בבר יין קרוב והוא הפליג בסיפורי היכרותו עם מורו ורבו ועל הימים ההם ועל איך קוממו את החוג שאף אחד לא רצה ללמוד בו וכו וכו. לבסוף קם ואמר. טוב! היה נעים מאוד להיפגש ! ויצא.

וחזר.

אתה יודע שהעבודה שהגשת לי אז הייתה זבל .כן?

סליחה?

זבל טהור ! עשית לגמרי צחוק מהסמינר .חשבת  שלא הבנתי ??

חמתי הישנה החלה לבעור : רגע אחד. אעד כמה שאני זוכר נתת לי ציון 95!

אה.כן. השיב בקול רועם לא פחות וטפח על כתפי: זה על הקפיטריה!

ישועת אלוהים כהרף עין כתב בונסטרוק דה פורטה או כמו שקראו לו בעברית ר’ משה בן נחמן (הרמב”ן למי שאוהב את החכמים שלו בחיוג מקוצר)כשהיה בדרך לארץ ישראל אחרי שזכה ב300 דוקטים של זהב בריאליטי שואו “הויכוח” מידיו של מלך ברצלונה שקבע כי הקבוצה הקתולית שלו פישלה..

.

אז ישועת ה’ כהרף עין .כתב הזקן החכם בדרך באניה המיטלטלת אבל לא רצה לציין שגם האסונות ..ועם זאת אנחנו פה לדבר על הראשונות.

יש לי שכן רוסי. שאין לי שמץ איך קוראים לו. פעם הוא דפק על דלתי כדי להתלונן על קולות של עונג שמפריעים לו לישון…לא.לא. הוא התלונן שאני מדבר בלילה בטלפון בקול רם מידי שנכנס לו אל תוך החלומות. נתתי לו כרטיס ביקור וביקשתי ממנו שיתקשר אליי אם זה חוזר..ומצידי העברתי את השיחות שלי ל..צהריים.

כל מי שחיה אי פעם לבדה.ממש לבדה. מכירה את ההרגשה הזאת את הרגע. השניה הזו שפתאום מרגישים מופרכים. תלושים מכל הקשר. מכל טלפון מכל מילה. כאילו המציאו את העולם ושמו אותך בצד. הבוקר יצאתי כך לפגוש את הרחוב. את העיר את האנשים. הכל הרגיש לי לא שייך ורחוק ולא קשור..

לפתע חוסמות את דרכי אופניים ועליו איש מגולח לגמרי ראש ופנים חיוך רחב מה זה רחב? ענק. ממש ענן מאושר. השכן. “מה שלומך ” הוא שואל במבטא כבד.

לא יודע . אני עונה.

” אני אוהב מוסיקה שאתה שם זמן אחרון! איך קוראים לשיר הזה עם הזאמר.זאמר?”

איט פיל לייק סאמר?

“כן. זה.זה. רציתי אומר לך אבל לא רוצה מפריע “

אתה לא מפריע .השבתי טפחתי על גבו אחת ועליתי בחיוך את הרחוב עד לפינה שממנה יורדים לקפה. ישועת אלוהים כהרף עין.

אני לא צריך ימי הולדת כדי להבין שעברה עוד שנה. די לי להביט מהמרפסת ולראות את פריחת עץ השסק. את הפסיפלורה ששולחת שוב זרועות ירוקות ומלבלבות את גינת הירק שזרעה השכנה מלמטה ואת מצב הרוח הנוסטלגי והדביק שמגיע עם כל קיץ תקופת השנה

“אני מרגישה שהכל תקוע. כל התוכניות. כל הדברים שאני צריכה לעשות..כאילו אני תחובה באיזה סדק ולא מצליחה לזוז..וגם לא נעים לי מאנשים ..שואלים אותי מה שלומי ולא כיף לי לשקר ולהגיד הכל בסדר..”

אז תגידי את האמת . אם שואלים אותך מה שלומך ,תגידי..

“מה ?”

הכל בסדק

זמן עובר. עכשיו עוד לא אביב . במקום בו אני כותב. פעם זיכרונותיי היו עוקבים אחריי היום אני אחריהם.

אחרי גיל 50 אתה מגלה דבר חשוב!

שעון החול התהפך וכל פני האנשים שפגשת אי פעם בחייך -אתה תפגוש שוב בגן עדן.

או בטינדר

אישמפתח איבד את המפתח .

בעוד שעה צריכה להגיע גברת גוטליב לחתום על בלעדיות שיווק הפנטהאוז ולא יהיה נכון ש..ש..היא תמצא אותו ככה . לרוב האנשים יש מושג קלוש על תנועות שוק הנדלן לכן הם נוטים להיתלות בכל מיני סימנים מקדימים

..הייתי אומר רוחנים. הנה אני אומר.סימנים מופרכים להצדקת או לדחיית העסקה.

זה לא יראה טוב חשב בצדק אם גברת גוטליב תמצא את איש מפתח בלי..זה כמו למצוא חייט בתחתונים. שען עיוור. מלחין חרש. מלחין חרש זו לא דוגמא טובה .כלומר זו דוגמא טובה שקוראים לה בטהובן. אבל אישמפתח בלחץ זמן ואני לא רוצה להוסיף לו בלגנים על הראש.

הוא גולש בסלולרי ומוצא : פורץ מנעולים מוסמך . שירות 24 שעות …

אתה יכול להגיע אליי עכשיו ?שואל בנימה של דחיפות

המנעולן משיב בחיוב ולוקח את הכתובת רוטשילד 24..תוך 10 דקות ..רגע אחד. רוטשילד 24 זה המשרד של” איש מפתח” ..

כן? עונה האיש בבלבול..מה הבעיה?

אני לא יכול לתת שירות אדוני. התנצל הפורץ המיומן. אם איבדת את המפתח..זה כמו אביר בימי הביניים שאיבד את חרבו ..לא היית מצפה שהוא יבקש ממשהו אחר שיפתור לו את הבעיה.

לא?

לא! קבע איש המנעולים נחרצות. הוא יוצא במסע חיפוש אחר החרב .

טוב אבל פה זה לא חרב..

אני מיצטער אדוני .זה המסע שלך!! בחיפוש אחר המפתח שלך .!! וניתק .

המתווך הביט המום במכשיר הטלפון ניער את ראשו בחוסר אמון והתקשר לבעל המקצוע הבא

הלו. כאן פורצים פורצים. איך אפשר לעזור?

שלום .אתם יכולים להגיע עכשיו למקום ברח רוטשילד..

סליחה. מי זה אתם ?

הפורצים

אין פורצים . זה רק אני. קובי

אז למה אתה קורא ..

כי פעם היינו כמה .

ו…

ו..אתה יודע. שמיל הגדול יושב חמישיה על הזה בדואר שליחים ושמיל הקטן נכנס עכשיו לתקופת מבחן על הזה בדואר שליחים.

זה לא אותו מקום ?

לא..הם זזים כל הזמן בגלל זה קוראים להם שליחים.

אז אתה פורץ אמיתי ?

אמינות חבריקו ! אף אחד לא יתפוס אותי אפילו בשקר הקטן ביותר…היית מזמין עבודה של פריצה מקצועית מ..מ..חאפר? אין אצלי אין דבר כזה אם פורצים אז פורצים. ואם לא הולך בכוח אז יילך ביותר כוח. (צועק) ישראל !!חוץ מהקונגו נשאר לנו משהו מהעבודה של הטי אנד טי ? מה?? מה אמרת הכתובת ?

לא זה בסדר. חבר . קרא האיש במהירות אל המכשיר. אתה לא מאמין מצאתי ! מצאתי את המפתח. תודה רבה

המנעולן נאנח אחת ארוכה..אתה לא הראשון . פסק בדכדוך. ולא האחרון.

הנדלניסט הותיק הציץ בשעון. אם תוך כמה דקות לא מגיע לפה איש מקצוע אני בצרות .מתקשר .

שלום אני מדבר עם איתן המנעולן?

כן מי זה

אני מדבר מרוטשילד 24 ..

איש מפתח ?

כן! בבקשה אם אתה יכול להגיע תוך כמה..

בדיחה טובה! אישמפתח שאיבד מפתח. צ’יקו כבר סיפר לי לפני כמה דק

מי זה צ’יקו ?

(צחוק )

מי זה ציקו?

(צחוק היסטרי..הוא שואל מי זה ציקו)

אתה יכול לבא תוך כמה דקות?

(צחוק היסטרי. בדיחה טובה..מי זה ציקו)

אישמפתח מנתק . עכשיו מצוקת הזמן נכנסה למצוקה. הזדמנות אחרונה. טלפון. קול נעים ורגוע של גבר עונה לו מן הצד השני של הקו. לוקח את הפרטים ומתחייב להגיע תוך חמש דקות.

אתה הבנת שזה רוטשילד 24??

כן

איש מפתח?

כן כן רשמתי אני בדרך

ואין לך שום בעיה עם זה?

למה שתהיה?

המתווך פולט אנחת רווחה מתיישב על המדרגות וממתין. לא יודע כמה זמן. לא החלטתי. עכשיו ..מגיע בעל מקצוע אמיתי. רציני. סרבל אדום. כובע מצחיה תואם. ארגז כלים ביד שמאל. שולח את ימינו ללחיצה.

איפה היא ? הייתי רוצה לגשת אליה ללא דיחוי .

אישמפתח מנחה את איש המקצוע אל הדלת הנכונה. המומחה יורד על ברכיו.פורש על הרצפה משורית קטנה. פטיש.צבת .וכוס. צד אחד של הכוס מצמיד אל אזנו והשני על משטח הדלת.

לא דיברנו על זה בטלפון חבילה של כמה אתה רוצה?

חבילה של מה?

של טיפולים

מה זאת אומרת ? אני רוצה שתפתח אותה עכשיו. במכה אחת.

האיש בסרבל האדום קם על רגליו. הבעה של זעזוע עמוק על פניו.

“מה זה ? ברבריות? פראות ? לפתוח במכה אחת? סליחה אדוני! מה זה? לדלת אין רגשות?..תדע לך יש לך פה עסק עם דלת מאוד רגישה..אני בדקתי. חוץ מזה אני לא מבצע פעולת חדירה לחור המנעול בפגישה ראשונה..כן??

גוטליב צריכה להגיע כל רגע. המתווך מחפש בייאושו אחר פיתרון. הבנתי. הוא אומר. כמה טיפולים מדובר?

תלוי. משיב המנעולן. אם זו דלת מסורתית או אחת חדשה כזו מודרנית

כמה??

אי אפשר לדעת ..זה ..תהליך

כמה?

קח  שלושה טיפולים במחיר של שתיים.זה בדכ מספיק.

אפשר לעשות אותם ברצף?

שלושה טיפולים ברצף ? מגרד הפורץ בפדחתו. אין שום מניעה שלא. וחוזר לתנוחת הברכיים .

הטלפון של אישמפתח מצלצל. שם אותו על ספיקר. גברת גוטליב

“זליחה על העיכוב” מתנצלת “אבל נעלתי את הז’יפ עם המפתחות בפנים ואני לא מוצאת פורץ נורמלי ש..”

דלתות של ג’יפ! נאנח בעל הסרבל האדום. מרים ראשו פוגש בעיניו הריקות של הלקוח לפעמים הן נפגעות מדברים ..של מה בכך.

כבר למעלה משנה וחצי אני מגיע ערב בחודש לבית דיור מוגן מכובד ביותר ומעביר שיעור-מפגש -הרצאה בתנ”ך. את פניי מקבל בחיוך הדייר ג. יהודי גאה גבוה רחב גרם מפתח תקווה שעל אף גילו המבוגר התגלה כרוח החיה במפגשים. שואל אם צריך משהו. קורא לקהל להיכנס. מהנהן בראש במהלך ההרצאה. משלים פסוקים מוכרים ולבסוף שולח אותי הביתה עם 2 משפטי ברזל. הראשון “היה לי בית נהדר ברחוב כץ פינת יהוד שאני מתגעגע אליו” והשני: “סע בזהירות ותמסור דש לפתח תקווה”

ככה .שנה וחצי. כץ פינת יהוד. סע בזהירות. שנה וחצי .

הערב הגעתי כרגיל .וכבר בכניסה לאולם חשתי שמשהו לא בסדר. איפה ג. שאלתי את אחת היושבות (אני קורא לה הפאנקיסטית כיוון שהיא יושבת עם משקפי שמש גם בלילה אך מוחה צלול כמים והיא מבינה לעומק את דברי ההרצאה) תוך כדי שאני סורק את החלל הריק מנוכחותו. “הוא נפטר לפני שבועיים” השיבה הדיירת ופניי נפלו.

הדיירים כבר תפסו את מקומם אך אני הרגשתי שאין לי חשק לומר כלום ודמעות עמדו בעיניי. הקהל המתין .

ואז ראיתי אותו. כלומר “ראיתי” אותו יושב במקום הקבוע שעכשיו היה ריק. ראיתי אותו. שמעתי אותו אומר. אתה בא מפתח תקווה? הייתה לי שם דירה בכץ פינת יהוד. כץ פינת יהוד. כץ פינת יהוד..

שטפתי פנים וניגשתי למקרופון.

השיעור הזה .אמרתי. מוקדש לזיכרו של מר ג…בסוף אחרי מחיאות הכפיים והפיזור הרגיל והחשבונית שאני משאיר לרכזת התרבות במשרד .ממש בדלת החוצה. רגע לפני שהיא נפתחת .שמעתי אותו קורא . סע בזהירות .דש לפ”ת.

מסרתי.

מלחמת לבנון הראשונה. 1982. קיץ. טבריה. כל המורים הגברים מגוייסים מלבד השרת הצרפתי שהיה מבוגר מידי או צרפתי מידי להיכנס לקלחת הרצחנית 

אנחנו בכיתה ח. הכיתה האחרונה של היסודי. בעוד פחות מחודש סוגרים את הבאסטה וכולנו נתעופף…זה לרמת הגולן..ההיא למידרשיה..ההוא למרכז הארץ עם הוריו..וההוא לסיטין דאהיה. סוף עונת התפוזים .הנהלת בית הספר עשתה כמיטב יכולתה להשלים את שורת המורים החסרה אפילו למראית עין ושלחה אל הכיתה שלנו ממיטב המורים הגימלאים הטבריינים שעמדו לרשותה. קשישים שבקושי שמעו. אך ההנהלה בהכירה את הההרכב הדמוגרפי של הכיתה סברה כי  החירשות היא דווקא יתרון .

החום הרג אותנו. מי שלא נפנף ביד עם מחברת . הניח את ראשו על השולחן וחישב את קיצו או נמנם את עצמו לחוסר הכרה. המורה המחליף זקן בא בימים. טברייני אסלי. מורה לערבית בדימוס עמד על מקל וניסה לברר מה אנחנו יודעים. ומכיוון שהבין שאין לנו שום מושג בערבית או בשפה שמית אחרת עמד לרגע כאובד עצות וחיכך בסנטרו. אני שמעתי אותו ממלמל..מה אני יכול ללמד אותם . אבל אולי רק דמיינתי.

.

פתאום רעם קולו במפתיע וכולם השתתקו .

“צור ילדך תשי ” הוא קרא “ותשכח אל מחוללך” .מצטט פסוק משירת האזינו ספר דברים. הוא הסביר באריכות ובדיוק רב את המשל הקדמון ובפואנטה כמו שהתכוון בדיוק המשורר העתיק לפני 2700 שנה -כולם צחקו. הבטתי בעיניו . הוא היה מרוצה. הוא הגיע אלינו. באיחור של 65 שנה.

היום בהרצאה החדשה ” והיה כעץ שתול על פלגי מים” .סיפרתי את המשל הזה .מנסה לדייק אחר מילותיו של המורה לערבית הזקן. בפואנטה כולם צחקו . חייכתי. לזיכרו.

מי היה רוצה לחיות בעולם של אלמוות? ניצחי? חסר פגע? לעמוד עוד ועוד ועוד ועוד בתור ההולך ומתארך בבנק ובאין איומים וסימני הוצאה להורג יחייך הפקיד בתורך ויקרוץ .”לאן אתה ממהר? “

לסבא אדולפו  היה חבר מרוסאריו ארגנטינה שעלה איתו ארצה (כולם יודעים שהאנשים מרוסאריו הם כמו האנשים מאוסטרופולי ..)..יום אחד ביקש ממני שאלווה את החבר הזה שלא ידע מילה בעברית לשוק אמיתי. לקחתי אותו לכרמל. אחרי רבע שעה איבדתי עקבותיו..קיללתי את אים אימא שלו תוך כדי סריקות עד שמצאתי אותו עומד מול המתרים של חב”ד שעמד וצעק כפרה-כפרה. כפרה-כפרה. עומד ומסתכל כמו עגל. דפקתי לו מכה על הכתף .מה נהיה??איפה נעלמת אני מחפש אותך בכל השוק יא בן …
הרוסארינו הסתכל עלי מופתע וצעק : מה אתה רוצה??אני רציתי ללכת אבל זה הוא שצועק כל הזמן פרה-פרה(חכה ! חכה! בספרדית)

אבא שלי תפס פעם ..אחת מהחוברות של הפנר באחת מן המגירות שלי קימט אותה ואמר : מהפח באת ולפח תשוב..
אמרתי לו -אבא למה לזרוק בחוץ הן יכולות להתקרר..
הוא הגביר את המעיכה וסינן :כשתמצא אישה אמיתית לא תיצטרך את השטויות האלה.
-די אבא ..אתה חושב שלא יהיה לי חשק ל..?
לא יהיה לך כסף!

כשהייתי קטן ייחלתי להיות כבר בוגר כדי להיות עצמאי ולהחליט על עצמי.עכשיו אני בוגר. עכשיו אני יודע איזו שטות זו הייתה.

הסיכוי לפגוש מבט אנושי בעיר שווה לסיכוי לפגוש ברק.אפילו במקדונלדס מבקשים שלא תטריד אותם עם הפרצוף שלך ותזמין מהמסך.כבר לא רחוק היום בו הנהג הפוגע ברכב חונה יאמר לנפגע תוך הטיית יד ימין.תגיד ל..אפליקציה שלך שתיצור קשר עם האפליקציה שלי.

אמרה לי קח את הזמן.
לקחתי.
נהיו לי תופעות לוואי.

ההבדל בין לחיות לסתם להתקיים הוא סובייקטיבי בהחלט. אפשר ללכת באותו הרחוב ובאותה השעה לעבודה.לאהובה או לגרדום.

מה שמתחיל מהר -נגמר מהר.

מה שמתחיל לאט – גם.

להיפגש עם האקס שלך זה להניח מבחינה פילוסופית שמה שהיה יכול לקרות קרה  . ומה שלא קרה -לא יקרה

“אם אתה חי -משהו נורא הולך לקרות לך ” {דני גלובר לקווין קליין ב”גרנד קניון” סרטו המבריק של לורנס קסדן.1991}

נירוונה היא תפיסה הרואה בעצירה צעד גדול קדימה .

הבוקר נכנס לחנות לקוח יוקרתי. חליפה. משקפי שמש .בלוטות’.מונבלאן על הכיס בחולצה . פאטק פיליפ סביב פרק היד. יוקר המחיה. הסתובב בין השטיחים ושאל אלף פעמיים אם זה פרסי אורגינאל. אמרתי לו..מה אתה מחפש? אמר לי אני רוצה לעשות הזמנה שתגיע תוך שבועיים .לא משנה המחיר.יעלה כמה שיעלה. .שטיח עבודת יד ומרעום של פצצה גרעינית אמרתי לו ..אקא(אדוני) אתה עושה ממני צחוק? ..שטיח עבודת יד תוך שבועיים?!(הסוחר מחוראמשאר)

התאריך היה 11 לספטמבר .התחנה? ק.חיים. הוא חיכה לרכבת בסבלנות ראויה לציון. כעבור שעתיים הוא ניגש למודיעין ושאל מה קורה מתי מגיעה הרכבת .הפקידה לעסה מסטיק ואפילו לא הרימה את הראש מהעיתון.- אתה יודע שנפלו עכשיו התאומים? אמרו עכשיו ברדיו.
התאומים של מי? שאל בקוצר רוח. -בניו יורק. אמרה בין הלעיסות.
עכשיו הוא ממש התרגז. התאומים של מישהו נפלו בניו יורק והסתומה הזאת לא מוכנה להגיד מתי הרכבת…-ויש גם הרוגים .ציקצקה בעצב. מישהו מהתאומים ?שאל בניסיון אחרון לגלות אמפטיה .-כן וגם מכוחות ההצלה . הוא אסף את הזעקה שהלכה והתפשטה בחזהו. יש סיכוי שהרכבת תעבור כאן מתישהו ?
-כן .
יופי.מתי?
-כנראה מטוס פגע בתאומים .
תשמעי .אני מיצטער לשמוע אבל אני באמת לא מכיר אותם ואני חייב לחזור למרכז..
-אתה ממהר?
כן
-חבל היית יכול להישאר ולשמוע איתי חדשות .
מתי הרכבת הבאה?
-אני יכולה לעשות גם תה
מתי הרכבת ?
-תה צמחים.מאןד טעים
מתי ?
-עכשיו
אני מתכוון מתי הרכבת מגיעה לא מתי את יכולה לעשות תה .יאאלה איתך ..
-הרכבת נכנסת עכשיו ואתה לא חייב להעליב .
רעש מחריש אזניים -החריש את אזניו. הוא ניקרע בין חובתו להיתנצל ולהסביר לה שלא התכוון לכלום לבין תשוקתו לרוץ אל הקרון שדומה שכבר עמד לזוז. …הוא רץ .אחוז טירוף דרך המדרגות אל המסלול שממול וברגע האחרון הצליח להשחיל את גופו דרך הדלת האוטמטית ולהתיישב בקרון . הוא ניסה להשיב את נשימתו הקצרה.הרכבת החלה לנוע אך פתאום קלט שבעצם לא שם לב ליעדה …הוא הרים את עיניו מחפש את מי לשאול אך למרבה הפתעתו..היה הקרון ריק.
הדלת נפתחה. מבקר הכרטיסים זרק מבט עייף על השורות הריקות .ופנה ללכת .
סליחה?סליחה..?הרכבת הזאת מגיעה לתל אביב?
המבקר הסתובב ופנה אל הקול הוריד את הכובע ומצמץ עיניו אל מול השואל .-שמעת מה קרה לתאומים?

לעשות אהבה ביום האהבה זה כמו העניין הזה עם יום המעשים הטובים.כבוד על המאמץ אבל מה את עושה בשאר הימים?

ערב יום העצמאות. בניין הממשל בחברון. לייט אייטיז. שליחי רס”ר הבסיס יוצאים דחופים עולים ויורדים בשטחי הבניינים עוברים דלת דלת להודיע לכל חסרי המזל שאיתרע מזלם להיתקע בחג בבסיס כי בשבע בערב תתקיים בחדר המפקדה {זה שלפעמים הופך לבית כנסת}הופעה חגיגית לעצמאות של אחד מאיר אריאל ו..תבואו..אף אחד לא בא. זאת אומרת אני באתי וגם זאתי מהקשר עם הקוקו השחור הארוך.ומאיר אריאל אחד עם גיטרה ביד שאמד אותנו במבט חם ואוהד: “שלום לכם קהל נכבד” פתח בחגיגיות “כדאי שתתפסו מקום בשורות הראשונות אבל אל תתפזרו..” והתחיל בשיר שלא היכרנו. לא הפתעה גדולה יש להודות כיוון שמראש לא החשבתי את עצמי מעריץ גדול ומלבד השיר הזה עם ה”אבא חוזר ואומר” לא היכרתי דבר מבטה ההמום של בעלת הקוקו הצביע על מצב דומה. למרבה הפתעתי השיר היה קליט. הוא אמר ילדתי שלי. ואחר כך . אל תלכי לבדך. וחזר .אל תלכי לבדך. והוסיף .בשדה המוזהב. הלחן השתלב יפה עם הרקוויזיטים הצבאיים בחדר. אין לי מושג למה הכוונה. מאיר אריאל סיים את השיר הראשון .למשמע דלות הכפיים קירב את הכיסא אלינו והתיישב . “אתם לא מכירים את השירים”? שאל או קבע. הנהנו במבוכה. אל תדאגו ,הרגיע. אני אשיר לכם במשך שעה. ואז אני אלך. בסדר? זה המילואים שלי ,אז אני חייב. אתם מבינים. ומייד ניגש למלאכה. שיר אחר שיר. כל הסט. באמצע הוא סיפר אנקדוטות כמו היה עומד במרכז הבמה צוותא ולא בחור השחור של חדר המפקדה המוזנח חטמר חברון. שעה וחצי בלי הפסקה. לקראת השיר האחרון {הוא הזהיר: “שיר אחרון} לחשה לי החיילת “אנחנו צריכים לבקש ממנו חתימות?” -למה. תהיתי. -“לא יודעת.ככה מקובל לא?” . היא הייתה קצת מאותגרת. לאור זה ולאור העובדה שהציעה שנעשה את זה בחדר שלי כי אצלה הבנות לא יודעות להעריך פרטיות ועם זאת הפכה את התהליך הבלתי נמנע לנמנע כשהצהירה ברגע מכריע מאוד על תומתה ועל כך שהיא שומרת את זה לאחד ויחיד הסכמתי בצער שאין לי פרצוף של אחד והתלבשתי .היא יצאה .אחרי כמה שניות חזרה. תגיד,איך הלך השיר הזה -איזה.-השיר שהוא שר בהתחלה. ילדתי שלי. אמרתי . אל תלכי לבדך. אל תלכי לבדך.

 יש את ההתניה כמובן.

הרחובות מלאים בגברים ונשים בשלל חייהם המנסים להציל חלק. פיסה. זוית. זיק מזיו הנעורים שלהם.

הם יוצאים לרקוד. הם הולכות למכון כושר. הם קונים מכנסיים צמודים הם נוסעים לחוצה לארץ הם מחליפים עבודה אישה בעל אהוב כרטיס ביקור ובלבד שלא לעמוד ולהרגיש את המסוע עליו הם נישאים . הזמן. וכמו שיודע כל ילד שמתחיל לשחק על המדרגות הנוסעות בקניון. גם כשאתה הולך אחורה . אתה הולך קדימה.

היא אמרה אני אוהבת אותך . הוא אמר. אולי את חושבת שאת אוהבת אותי. היא אמרה. אני חושבת שאני אוהבת אותך. הוא אמר. אולי את חוזרת אחרי מה שאני אומר. היא אמרה. אני חוזרת אחרי מה שאתה אומר. הוא אמר……..
O.k cut it off.

“מה שיפה בחוף הזה בערב הוא שאין אנשים. יש אויר טוב. המליחות מדגדגת את הנשימה. רואים לפעמים הבהובי ספינות מרחוק . אפשר להקשיב להמיית הגלים אפשר לדמיין שנמצאים במקומות רחוקים.בזמנים אחרים ..מה אתה אומר?”

בסדר.. אבל למה יש לך שמיכה ביד?

“לא יודעת. אולי נרצה להזדיין”..

לפני 17 שנה בשישי בוקר יצאתי מהדירה הקטנה והמרגשת שעמדה באחד הרחובות הקטנים הסובבים את דיזנגוף סנטר- דירה ששכרתי לראשונה בחיי בשבילי.בשביל עצמי בשביל הלבד. פוגש שמש חורפית עננים ברום ועיר שמתחילה להתעורר על כבישיה ומדרכותיה.

בשדרות בן ציון בואכה קינג גורג חלפתי עצרתי וחזרתי. דוכן של “הארץ”. שלם 20 שח במזומן . קבל מנוי היכרות לחודש ניסיון.

אהמממ…חלפה במוחי מחשבה..זה גם מישתלם וגם מצחיק באופן אמנותי. קלושר עירוני שבקושי יש לו עשרים שקל בכיס .שעושה חשבון לכל גרוש. שמכין ארוחות המבוססות על פחית טונה שיחכה לו על סף הדלת הפונה לרחוב עיתון יוקרתי שכזה…שילמתי לחייכן מאחרי הדוכן בכסף קטן וכעבור כמה ימים נח על סף הדלת הגליון הראשון.

גברת טור. כותבת טור בעיתון ארצי. פעם הוא היה ארצי. פעם הוא היה עיתון עכשיו זו פלטפורמה מודפסת של מודעות בעלי מקצוע אינסטלטורים. חשמלאים. ידעוניות וזונות. גברת טור כותבת עורכת מגיהה ומביאה לדפוס את כל התוכן הלא שיווקי של העיתון קרי עמוד וחצי מלא הגיגים .מחשבות. תקוות משאלות ועצות קוהרנטיות פחות או יותר איך להחזיק זוגיות ולהישאר בחיים . פחות או יותר. 

את נסיונה שואבת גברת טור באופן מעט מעגלי מן הדברים שהיא כותבת. כיוון שהפעם האחרונה שהיה לה בן זוג אריק שרון היה עוד בחיים וואטס אפ היה מושג של התעניינות אישית. 

היכן יפגשו מר טיר וגברת טור? באיזה מקום משיק יפגשו עיניו הבהירות של האביר את 

מבטה המבולבל שבטעות רגילים לייחס לו הרהור . בכניסה לסנטר? ביציאה מן החניון של צוותא? במכולת פלורנטינית מוארת באור יקרות? או אולי בחוף הים. הוא בשורטס כל צבעי הקשת ( המכבסה השקיעה!) היא בביקני ורוד משקפי שמש ובקבוק מים קטן שרועה על מגבת חוף הוואי..לא! ברחבה של נווה צדק. ברחוב הראשי של שוק הכרמל. ברחוב החוצה את יהודה המכבי מכיכר מילאנו בואכה..הם יפגשו באשמת האפליקציה. בדיוק סיימה לכתוב מאמר לסמרטוטון כמו שהייתה קוראת לו בימים שהשיער שלה לא היה מסתדר. מאמר שעסק בסכנות שהטינדר ושכמותיו מציגים. סכנה לאנטימיות. לקשר. לתקווה ולאנושיות . 

חתמה שלחה את המאמר והורידה מחנות היישומים את טינדר לסלולרי. עכשיו היא בוררת בין אלפי הפרצופים. זה לימין וזה לשמאל. מר טיר לעומת זאת משתמש ותיק. נכנס לאתר רק אחרי שבטוח שכל הידידות שהכיר באפליקציה אינן  רואות שהוא מחובר און ליין בקיצור..אף פעם.  

אך בשל נסיבות שנסתתרו מעיני המחבר פתח מר טיר גם הוא באותו הלילה בחיפוש נמרץ אחר האכזבה הבאה. הוא לא חושב שזה באשמת האישה. הו לא. האכזבה כך היה אומר לעצמו בימים סגריריים של גשם וקור כשהיה  מתכנס מתחת ל שמיכת הפוך המונומנטלית בשעות לגיטימיות של עבודה. היא רק של המאוכזב כיוון שאם המאכזב היה מודע לאכזבה שהוא יוצר .הוא היה מפסיק לאלתר את תפקידו והופך למאוכזב

גברת טור ומר טיר בטינדר. מתקדמים לקראת הרגע הבלתי נמנע. הוא מריץ את התמונות בקלילות של קלפן היא מתייגעת על כל תמונה ותמונה .קוראת כל תו ופסיק אולי ביניהם מסתתרת הבטחה. עוד רגע זה מגיע. סבלנות. אל תלחיצו. טור נאנחת עם צילומו של  האחרון שלא הסתיר את תשוקתו לפוליאמורה . טיר בדיוק סיים לחקור את קימוריה הנדיבים של אישה במכנס עור לוחץ וחולצת בטן מנומרת שמסמנת וי למצלמה. 

ואז זה קרה. 

אזעקה. 

כבר שבועות שבמהדורות החדשות מתריעים בפני האפשרות ש..אבל דחילק בתל אביב? בתל אביב? הם לא יודעים שהם הולכים להימחק מחר מעל פני האדמה? בתל אביב? מר טיר מיהר לרכוס את נעליו הניח את הסלולר בכיסו ורץ לתפוס מחסה במקלט הציבורי הקרוב בגינה מעבר לכביש . גברת טור ירדה במדרגות ופתחה בריצת אמוק אל הגינה שוכחת שהחדר שקראה לו חדר העבודה שלי אף שמעולם לא עבדה בו דקה היה ממד שעמד בכל התקנים…לא חשוב..עכשיו היא רצה. האזעקה עומדת להסתיים אך היא למרבה המזל הספיקה להגיע אל המקלט הציבורי בזמן רק כדי לגלות שהוא סגור. מה קורה ? שאלה ברעד גברת טור את מר טיר שהביט מזועזע בשמיים שמאחוריה. למה זה סגור? תיפתח! תיפתח.! 

המפתחות לא אצלי השיב מר טור והכניס את שולי הטישרט למכנסיו . 

גברת טור הביטה בו כלא מאמינה. מה זאת אומרת לא אצלי. אז אצל מי הם. לא נראה לך טיפשי שהמקלט היחידי פה בסביבה סגור דווקא כשצריך. מה יעשו כל התושבים הלא מוגנים? 

נראה שאלו רק אנחנו. הפטיר . טיר וספר בראש ארבעים שניות מסוף האזעקה עד לנפילת הטיל.

כמה זמן יש לנו ? שאלה טור. 

שלושים שניות . השיב טיר. 

הנסיכה התקרבה אל האציל ובלי מילה נוספת הטילה את עצמה אל בין זרועותיו המופתעות . 

הוא אחז בה ונשק לשפתיה הנפתחות. 

ככה. הוא והיא. טיר.טור. באמצע העיר. כשהטיל נפל. היה לה כשרון כתיבה יוצא מן הכלל. ספדו לה החברים. הוא היה בחור מלא חיים סיפרו עליו הבנות. שעשו לייק עצוב על התמונות שלהם בברצלונה, לונדון והצימר בבת יער ולא  נראו עוד בטינדר ובשום אפליקציה על פני האדמה והם חיים באושר בדירה 3 חדרים שעוברת עכשיו תמא 38 בתוך האבק הפועלים והבלגן אבל רק 2500 שח לחודש..מה לא ייקחו??

הרומן הזה התחיל בטעות. היא הבינה אותו לא נכון. הוא חשב שהיא התכוונה למשהו אחר.וככה קבעו להיפגש הוא חשב שהגיע לדייט והביט בסקרנות בעיניה של מי שבעיני עצמה הייתה עסוקה בלראיין אותו לעבודה . עד כאן הפרטים הלא נכונים.

הרומן התחיל בטעות. הגיבור ירד בתחנה הלא נכונה וכשהסתובב לחפש את הקופות כדי לקנות כרטיס חזרה ראה תיק אדום שמשך את תשומת הלב. הוא פתח ומצא תעודת זהות של אישה כמה אמצעי איפור כרטיס אשראי כרטיס מועדון וקונדום באריזה. מכאן מתפתחת שרשרת של אירועים מסעירים שבסופם הסופר מודה לכל מי שהגיע לעמוד 315 ומבקש סליחה שנגמרה לו ההשראה.

הרומן התחיל בטעות. בסך הכל חיפש חברה ידידה ממלאת מקום . אחרי שנים רבות שכל כך היה…כל כך היה ביחד. אחרי כל כך הרבה שנים ביחד .נפרד מהזיכרונות והלך לגור בצד השני של העיר. מכאן הוא האמין הזרות ה..נידחות יביאו לו נחמה . או התחלה. אחרת. המחשבה שהוא לבד עכשיו אחרי שנים. כל כך הרבה שנים . הפילה על נפשו שלווה או כך לפחות היה חושב כשהביט על הגשם שבא לארח לו חברה לפנות בוקר………………………………………………………………….………………………………….………………………………….…..

בימים האחרונים אני ממתין בקוצר רוח לצ’ק מאחד המוסדות המכובדים שהרצאתי בהם במהלך הקיץ. הוא שיעשה ההבדל בין לחיות בסדר לבין לרדת לפת לחמית. סוג של.

החגים. העיכובים. הדואר. לא מגיע. אשת הקשר מודיעה לי היום כי הצק יצא אליי לפני חודש וחצי!
מה עושים? על פי הנוהל של המוסד המכובד רק אחרי 3 חודשים ניתן יהיה לקבל חדש. מה??נזעקתי אל אשת הקשר . תעשי משהו. את חייבת לדבר עם מישהו. האישה מבטיחה לנסות אבל לא נותנת לזה סיכוי ריאלי

אני יורד למטה לתיבת הדואר הנעולה. עכשיו אני רואה שהיא חלק מקונסטרוקציית מתכת שקבועה בקיר. מתכת ישנה. עד כה לא שמתי לב אך כעת אני רואה שיש עומק לתיבה ובעומק מבצבצים ניירות.מכתבים? צ’ק? אי אפשר להגיע אליהם.

עליתי הביתה והבאתי את הכלים שלי. עט. סכין מטבח, ופותחן בקבוקי יין. התחלתי לחצוב.ולנקר.ולחתוך.ולהכניס.ולנער.ולדקור.ולעקם.ולפרוץ את תיבת הדואר האומללה. עד שכעבור שעה של מאמץ גדול -נפתחה. המתינו בה 2 מעטפות. אוסף קופוני סופרפארם ומכתב לדייר הקודם.

עליתי הביתה. הטלפון צילצל. הצ’ק שלך אצלי. אמרה אשת הקשר . מתי אתה בא לקחת?

אמרת משהו?

לא.

אולי בגלל זה לא שמעתי כלום.

הומלס תל אביב נבדל מאחיו לצרה ברחבי הארץ במה שההוגים הגדולים של הפילוסופיה נוהגים לקרוא: סטייל. הנה הבחור הזה. זה שיוצא עכשיו מבניין תעשייתי במרכז . כל כולו . כל הופעתו . החולצה המטונפת ,המכנסיים הגדולים בכמה מידות, השער המקליש ,המבט המטורף למחצה .כל כולו . מבע פיוטי . משיכת מכחול אורבנית לחסר הבית. היית מצפה שישלח לעברך יד. יפשוט יד. יתחנן על נפשו. ימלמל כמה מילות תודה,ברכה מראש, קללה מראש, התנצלות מראש סליחה ומחילה. היית מצפה. אבל האיש הזה. הקלושר הנצחי. הזרוק. השפוף האדיוט למפרע. הדביל הזה. לא מבקש ממך דבר. הוא שולח יד אל כיסו ומושך משם סלולרי עתיק היישר אל האוזן. עכשיו הוא צועק. אימא .אימא .אמרתי לך אלף פעמים לא להתקשר אליי לעבודה.

שנה אחת בחיי התגוררתי ביפו. שנה מרופטת. בכביש הראשי חפרו תעלות לרכבת שאף פעם לא הגיעה. בפינת הרחוב פצחו בעבודות תשתית להנחת קו מים חדש בדחיקה ,אפילו בבניין עצמו{בניין עתיק בסגנון אורוות הפחה} פינה בעל הבית הדתי את כל הדיירים בעבור שהחליט לשפץ מן היסוד ורק אותי הסכים להשאיר יען כי לדעתו הייתי פרט. {ולא זוג}שקט {מוסיקה באזניות}וחסר אמביציות מיניות יוצאות דופן{את הרומנים שלי העדפתי תמיד לנהל מאחריי גבי} והנה בערבו של יום הכיפורים יצאתי לתור אחר בית כנסת ידידותי. לא מצאתי. כאן היו חסידים שהתנדנדו כלולב שם עמדו תימנים שמילמלו תפילה בדיאלקט מואבי.ממקום אחר עלה ניגון מוכר אך כשהגעתי למקום התברר שלא הגעתי למקום. כלומר היה בית כנסת אך הציבור הרב שגדש בקושי אפשר מבט צר מן המדרכה על קצה שער הכניסה של החצר החיצונית. בצר לי שבתי על עקבותיי . הרחוב המה. מכוניות נסעו בכביש .קולות של מוסיקה רעמו מכל עבר. תחנות טלויזיה מן העבר השני של נהר הירדן זעקו על דא והא. קיוסק אחד פינתי דפק איחור אפנתי בסגירה. שני ילדים על אפנים צלצלו בפעמונים צועקים וואלק כיפור. כיפור. עשן סמיך עלה מחצרות הבתים הסמוכים וכיסה את השמים בענן גדול של בשר צלוי. טלפונים צלצלו . אנשים זעקו הלו. עצרתי את נשימתי וצעדתי במהירות הביתה. רק בכניסה החשוכה על דלת הכניסה לבניין שחררתי אויר. קול צעדים מאחור .סובבתי את הראש. “סליחה” אמר האיש. קומה ממוצעת מבטא מקומי. ” אתה מעשן”? כן השבתי קצרות. אני מעשן אבל לא היום. “אוה” הוסיף האיש דבר. “אני מצטער. חשבתי אתה מפה”. אני פה כבר כמה חדשים. הפטרתי .אבל אני לא מוצא את עצמי. האיש פרץ בצחוק. “וואלאק אני כבר 35 שנה פה .פה נולדתי ועוד לא מצאתי כלום..” אולי אני אחזור לבואנוס איירס {לא יודע למה אמרתי לו את זה} .אני אפתח בית קפה לישראלים שהולכים לאיבוד בדרום אמריקה. מה אתה אומר? קולו הצוחק רק עלה וגבר. “בשביל זה אל תיסע. תישאר פה {בו}.אתה יודע מה הכי חסר עכשיו בישראל?” -מה? ” ישראלים” קרא בקול ושלח את ידו ללחיצה. “שיהיה לך חג שמח ,אחי..ואל תשכח פה {בו}זה לא המקום הכי גרוע לגור ו..גם רציתי להגיד לך..איך אומרים” הוא עשה מאמץ להיזכר. – לא חשוב. החזרתי את ידי. “לא. לא זה חשוב” התעקש וגרד באזנו ” אה. כן . שיהיה לך צום קל”. זה היה חשוב.

לפני כמה שנים זכה פרופסור ישראל אומן בפרס נובל לכלכלה. על מחקרים בתורת המשחקים . שזה נחמד אך לא מסביר כיצד התחמקה הועדה ממועמדותו הבולטת של פרגוסון. לא.לא ד”ר פרגוסון. ולא פרופ פרגוסון. סתם פרגוסון. כריס פרגוסון שהיה אפשר לראות את עיניו הקטנות מתחת למשקפי השמש הכהות את כובע הבוקרים הלבן ואת פניו עטורי הזקן כל קיץ באחת מן החושות הפזורות לחופי סיני שם פגשתי בו. לפני הרבה שנים. כוסית ויסקי , סיגריה מרלבורו ועשן שהיה מסתלסל מבין הרווח שבין הקמיצה לזרת שם היה תופס פומית מוזהבת. טיפוס. אה! וקלפים. שאת זמנו ברוב שעות היממה היה מבלה במרתונים אינסופיים של פוקר. מהבוקר. טכסס הולדם. אומהה הולדם.פייב קארד סטאד.פייב קארד דרו.יו ניים איט ,מאאן! וכמו החלילן מהמלין תמיד נמצאו אנשים סביבו. אמריקאים,ישראלים,גרמניות,שבדיות, או סתם דופקי גמלים. {מי שכתב את זה מתבקש להתנצל מייד בפני כל מנהלי השיירות התמימים אשר אינם גונבים את הגבול אלא בענייני פרנסה דוחקת ואינם מרביצים או חלילה פוגעים בלקוחותיהם האוקריאניות ,או הקייטנים מאריתריאה על אחת כמה וכמה שאת כל מטולי הנ”ט הם מבריחים ברישיון מוסמך } מוקד חברתי.תמיד במעגל.תמיד במשחק.שקט בטוח כמעט ולא מוציא מילה מיותרת מפיו. אך בסוף כל סיבוב לאחר שהיה מרוקן את כיסי האומללים היה מקפיד ללחוץ את ידיהם ומפטיר : “פרגוסון..!האו יו דואינג? ”
באותו הערב התלהט משחק. במעגל שאליו היצטרפתי ישבו נערות חוף פרועות מבט, כמה מוסיקאים ישראלים ובחור מקומי עם פתיל קצר. בשלב הזה נותרו במשחק רק הבדואי וכריס . הבחור הצעיר לקח כמה סיבובים אבל גם עין חובבנית כמו שלי יכלה להבחין שפרגוסון משתעשע . נסיך המדבר שיחק על כבוד . הבחורות מסביב הלהיטו את דמו והוא הלך והגדיל את ההימור . האמריקאי תמרן אותו אל הקיר. “הכל בפנים” הכריז והניח את כל השטרות שבחיקו אל מרכז המערום החולי. הבחור לא היסס וקרא: יס!יס! ודחק באיש לגלות קלפיו. כולם עמדו על הרגלים . הסוף ברור. הצעיר חם המזג החזיק את ראשו בין ידיו ופרץ בבכי. שריר לא נע בפניו של מקצוען הפוקר כריס פרגוסון חמש פעמים אלוף לאס וגאס ושלוש פעמים אלוף הגרנד פרי ובנו של המתמתיקאי הגאון ד”ר תומאס פרגוסון מאוניברסיטת UCLA .הוא הניח את הפומית על ברכו ושלח את ידו לעברו של הצעיר. אשר הרים את עיניו ולחץ את כפו. “תלחומי ” אמר הבדואי ופניו חלושות. “סעיד תלחומי..” “פרגוסון” השיב העבדקן.הסיר את משקפי השמש מגלה עכשיו  עיניים שחורות כעורב .”..ג’יזס פרגוסון… “

איפה כולם” פניתי במרוצה אל האיש שעמד בכניסה לתיאטרון ועישן. “באת לגנרלית?” שאל והביט בסילסולי העשן שהיתמרו בין אצבעותיו
כן.
מאיפה באת?
מתל אביב
מתל אביב הגעת עד כאן בשביל הגנרלית? הרים אצבע פנויה וגירד בצד מצחו
כן.
הבחור זרק הבדל אל הרצפה וקיפד ראשו בדריכה.”אבל אין גנרלית”
אוי
יש ראן.
טוב
זה ראן “טחני”.
מה זה אומר
זה אומר: טכניות , יעני שה..שחקנים על הבמה
טוב
אבל הם לא מדברים
לא טוב
אבל יש מוסיקה
טוב
אבל לא שומעים
טוב תשמע אני הבנתי תמסור דש לבמאי שהזמין אותי.להתראות. סאלאמאת.
הבחור העביר את משקלו מרגל לרגל באי נוחות “אבל הוא כאן .תיכנס . תדבר איתו . מה אני אגיד לו. .?
תגיד שהאורח שלו היה פה, ומחכה לו במזנון בחוץ
אהה. חייך בהקלה ושלף סיגריה מקומטת מכיס החולצה. אתה מחכה לו?
טכנית. טכנית אני מחכה לו.

סוף העולם הגיע ועצר לקפה בפינת בר גיורא  .הוא נראה לחוץ ולא מגולח .

אמרתי לו: עזוב שטויות מחר פורים,אולי גם מתאבדים אוהבים אזני המן. לא אוהבים.חזרתי לתיבה והדלקתי את הרדיו. בשמונים ושמונה ניגנו את solid air  של ג’ון מרטין שחיכה כמונו  למים שיבואו ויטביעו  את שידורי  החג. במחזור הרביעי של השיר, החל הצב לגלות  סימני עצבנות,אז החטפתי לו גערה כזאת  שהכניסה לו את הראש  לשריון. אין לי סבלנות בשבילך  צעקתי ,מחר אני מקצץ לך בחסה.

משהו אחר. ממש אחר. בדרך חזרה  על רחוב בן יהודה גיליתי חנות חדשה לספרים לא חדשים בעליל . המקום עוצב  בסגנון אנגלי .אפשר לומר עתיק.הנה אני אומר. כורסאות ישיבה ,שטיחי צמר ,ומזנוני כתיבה ישנים  פוזרו מסביב למדפי הספרים והוסיפו רוממות בלבבו של המבקר .דומה היה כי  החלל הפנימי אף הוא מצליח להתעטף  בנימוס קולניאלי   גברת במשקפיים יוקרתיות {אני יודע שהן היו  יוקרתיות!}ישבה  מאחרי מכתבה ועלעלה  בספרי חשבונות.  “לא אני רק מתרשם” צחצחתי קלישאה ולקחתי סיבוב ארוך בין השורות. אחר כך היא קראה לי   הוציאה קנקן תה ממזנון הדובדבן שמאחרי גבה הניחה על המכתבה כוסות וסיפרה שהיא אוהבת שחורים. אספתי הכוס במחווה עמוקת מבע הודיתי על המשקה   והוספתי שאני מצטער שלא נולדתי במוזמביק. היא אמרה אתה חמוד ושלפה מול עיניי תוכניה אומנותית. יצאתי מהחנות כשמתחת למעילי מוסתר ספרו של שפיגל על סוקרטס.

הימים .וגם הלילות. היו ימי וגם לילות מלחמת יום הדין כפי שכונתה לימים ,באלבומי הניצחון בספרים ובכתבות אשר תכליתם להוכיח עיקרון החכמה שלאחר מעשה

עם רדת חשיכה ,הורו השלטונות  להחשיך הבתים ,כי מאז ולתמיד  יהיו {כך הסבירו לעצמם האזרחים} נווטי המפציצים  מסתמכים על אורות הקרקע  ולא על מכשירי ראדאר מתקדמים מתוצרת בריה”מ.

יללות צופרים .ירידה למקלטים. אזעקות הרגעה. עליה תשושה הביתה. ימים ולילות .דאגה ופחד. ואף על פי כן את הקפה יש  לשתות  בנחת.  טרנקילו{!}היו אומרים.מנין שאבו הוריי את  הרעיון? לא יודעים .אולי מסורת של אנוסים. קפה צריך לקחת בטרנקילו{!}. אחת היא אם בשכונת פלורסטה בואנוס איירס  משם עקרו למגינת ליבם  או ברחוב ביאליק 26 על 12 עיר הקודש טבריה .ויהי כן. נס קפה.בקופסת פח קטנה.עלית. אחד סוכר בלי חלב. וסיגריות, הקופסה מעל המקרר אל תבקש מהילד הוא לא מגיע . הם יושבים במרפסת פעורת התריסים הבהובי השאיפות  מאירים בהם לרגעים .  זו הקומה הרביעית .בחוץ שומעים את  השכנים שרים שירי סוכות. אלו הגיעו לפני חודש מגרוזיה ושמחת המהגרים טרם קנתה לה שביתה   . אולי חשבו שנפתחה האופציה לשוב  מצרימה  או שבאמת חגגו , אין מספיק נתונים. ובינתיים עולה הרוסית מהסוכה עד לספרדית המרפסת ועימה מתמזגות  ללשון אחת,עם אחד שפה אחת .עד שאלוהים יודע מה גורם לאימא להטיל שארית הקפה אל מעבר למעקה הבטון…

הלו! מתפשטת הקריאה באוויר הלילה .מי זה זורק פה מים חמים! הלו! מה זה פה?מים חמים על הראש. הלו!

מייד רחקו השותים ממעקה המרפסת  והשתופפו אפים ארצה עד יעבור הזעם הטטרי .ואף המתינו בדאגה לנקישה חרישית בדלת .הפחדנים.אמנם ניתן  לתהות שאם הייתה באה  חרישי ,כיצד  הייתה נשמעת בכלל .ובכן, באותם ימים גם השמיעה הייתה חרישית.

געגועיי לגשם שווים לתחת פחות או יותר מפני שכל השבוע הוא יורד ללא הפסקה לו יכולתי להתגעגע ל ל..קיסינגר אזי הייתי יכול לקרוא לעצמי סופר.איזה סופר? סופר בינלאומי . ז’אן ריקרדו. זה שהמצאתי את שמו עוד לפני שהמצאתי אותו. קצת קשה להסביר אולי כבר  סיפרתי עליו.  אני לא בטוח עכשיו . רק שאחרי שסיימנו להתנשק  גררתי  רגליים אל קפה אינטרנט ,קינג ג’ורג’  ליד הסנטר .את פניי קיבלו תריסר מסכים  וכאותו מספר אזרחים אשר בהו בם מבטים רבי משמעות .רעש הקלידים הנורא  סיחרר את הראש בסיחרורים מסוחררים  תתק..תקקק…תקקת.תקתקתק.. ממבט ראשון היה נידמה כי כל העמדות תפוסות  .גם ממבט שני  אך השלישי חשף  דלפק שקוף ,ראש מקורזל, ומסך פלזמה 17 אינטש. התקרבתי וקראתי שלום .הצעיר הרים את ראשו ועל פניו מין הבעה ,אפשר להגיד שהייתה זו  הבעה של חיוך. כן .אפשר להגיד. מבט רביעי הפציע והשתהה  לאורך חולצת טריקו שחורה ובמרכזה  הדפס כחול   .”רובוטריקים?” שאלתי באדיבות
“שקרניקים !”תיקן הבחור ומשך בחולצתו  .”חמש מאות שקל אבל אי אפשר להשיג בשום מקום  ,היית מאמין?

לא הייתי מאמין
אי אפשר להאמין

אי אפשר להבין.

“בדיוק!” פסק . העביר   יד מנחמת על החזה  ושב להקליד{זה נחמד מאוד, באמת נחמד מאוד אבל איך מוצאים פה מקום }”איך   מוצאים פה…”

המקורזל המשיך לרחף ידיו על המכונה  “מצאתי אותה בחנות של הדיסקים למטה   יושבת על המוכר .שאלתי אותו מאיפה ,והוא אמר שהחולצה  שווה חמש מאות אבל אי אפשר להשיג בשום מקום ” התיקתוק פסק לפתע. “היית מאמין?”

לא הייתי מאמין

זה בדיוק מה שאמרתי אבל הוא אמר..”סבבה. מה אתה רוצה?”

מקום.

לא.

לא?

“את החולצה”

אהה!

אז הצעתי לו חמש מאות

חמש מאות שקל על  חולצה..

רוצה גם?

אני לא מחזיק סכומים כאלו

זה מה שאמרתי לו

[מה אתה  מבלבל את המוח },אמרת שקנית ..

לא אמרתי שקניתי. אמרתי  שהצעתי

והוא הסכים?

לא ,אז הייתי חייב להעלות  את הסכום

כן?

אבל הוא לא הסכים.

אני מבין

אז חזרנו  לשולחן המו”מ ,כמו שאומרים ,והצעתי לו אלף
אבל הוא לא הסכים ..
לא.
אפשר  לגשת  ישר אל הסוף?
כן בסוף הוא הסכים ב1200

יפה ואז אמרת לו…

“אני לא מחזיק סכומים כאלו!”

והחולצה?

מהכרמל .20 ₪  היית מאמין?

לא

אף אחד לא מאמין . אין לך מקום?.

לא.

הוא הישיר מבט  אל פניי ומצמץ  .שוב מצמץ .  “לא לדאוג “.  הפטיר ושב אל המסך  בתוך כמה שניות עלתה  צווחה   מאחת העמדות. הרובוטריק  מיהר אל הקורא העצבני   לחץ פה נגע שם הזיז את זה ניסה את זה ולבסוף מילמל: “ממממ..אני מצטער תחזור עוד שעה .” האיש קם על רגליו אסף את תיקו ובארשת זועפת עבר על מפתן היציאה:”  פעם שניה שזה קורה לי פה  השבוע!זה ממש בלתי נסבל ” . כמה ראשים ניתקו לרגע מבין  המסכים אך מייד  חזרו לעיסוקם הקדחתני . האחמ”ש  עקב במבטו אחר גבו של העוזב ונע בזריזות  לכיוון  המטבחון שבצד הנגדי  .התעכב שעה קלה ושב בפנים חתומות.”אל תתרגש ” מצמץ והניח  כוס קלקר לבנה על הדלפק   ” קח את זה לשם אבל תיזהר זה חם ” .

ניגשתי אל התא הפנוי . הקפה היה טוב אין מה להגיד. הידלקתי סיגריה  ובאותה היד  החלקתי כמה טפיחות  ידידותיות   על כתפי העכבר שגלש אל אתר השח מט שם אספתי  ניצחון מרב אומן פזיז  שהפקיר מלכה חשופה ללא רצים בלי אף פרש אציל שיעמוד לרשותה . אחר כך נכנסה  הודעה ממך  .הודעה חדשה ממך .איך אני יודע ? כי פתחתי  את המייל.זה היה ממש ממש מזמן אני זוכר .

“היה כיף“,

וזהו שום קובץ לא צורף שום הסבר לו היה אחד הרי שחמק בתוך המילים: היה כיף כ”כ כיף עד שיכולתי להישאר כך לנצח בוהה במרקע המטופש. נצח כיף.יכולתי כך לנצח כיף. בוהה כיף.מקליד כיף.יושב כיף . צוחק כיף.מביט   במקלדות בראשים הרכונים . עוד כמה שנים נשכח שהיו מקומות כאלו . חשבתי עוד כמה שנים ואשכח שהייתי כאן בכיסא הזה מול המסך הצוחק.

היום החלטתי לשטוף את קופסת הגפרורים. בדרך כלל  אני שוטף אותה

מיד כשחוזר מהביקור החד חודשי אצל בעל הבית ,שמחזיק גם חנות

לצרכי אמבטיה כאן ממול. לא האמבטיה. החנות. מזומן אני נותן ומחליף

איתו הלצות פשוטות שרכשתי בזול מסוחר אחר  . הוא סופר במין להט

לאה כל שטר בנפרד ופוטר אותי בנהמת הסכמה. יכולנו להיות חברים

טובים לו הייתי אני{כן.כן.אני} זה שמשכיר  פה את הנכס. אני משכיר את

ידידותי בזול. אספרסו קטן, חיוך לצד ,עיניים טובות, סיגריה מקומטת וזה

כל הסיפור. הנה סיפור אחר :רוברט אופנהיימר הוזמן בדחיפות לפגישה

אצל הנשיא. השישה עשר במאי אלף תשע מאות ארבעים וחמש בשעה

אחת בצהרים בדיוק. על סף דלת הלשכה הסגלגלה תפס אותו המזכיר

הראשי : ” נגמר?”.שאל האיש הגבוה והוריד מבט הישר אל

תוך משקפיו. אופנהיימר הסיט ראשו הצידה שלף מתיקו החום דפדפת

עבה והנהן בחיוב.

המזכיר פתח את הדלת וקרא בשמו של הנכנס . טרומן התרומם מאחרי

מכתבת עץ כבדה וניגש אל האורח בידיים פתוחות ובסנטר מורם . בידו

הימנית ,לחץ לברכה .בשמאלית אסף את הקלסר ,ובתנועה קלה של

הסנטר הורה לישב על ספת ההסבה. לא לפני שאסף סיגר מהתיבה

שבעומק השולחן. עכשיו הוא קורא ומעשן. יושב על קצה המכתבה רגליו

נדות באוויר קורא ומעשן. אף קול אינו נשמע מכיוון הספה. לאחר כשבע

דקות פוגשים פני המחברת את משטח עץ הדובדבן ,בחבטה.

דוד הארי פונה אל המדען שקם מייד על רגליו ולוחץ בכבוד. שוב

לוחץ .הדלת נפתחת אופנהיימר נע לכיוונה  אך ניתקל בגופו של המזכיר

האוחז בידית. “כל הכבוד” קורא הטיפוס הגבוה . ” האומה חבה לך חוב

שלעולם לא יפרע.,כל הכבוד” וטופח אחת רצינית על כתפו .הגאון עוצר

ומיישר משקפיו על גשר אפו. ” רק תיזהרו עם זה “הוא מסנן “תיזהרו ,

שלא ישרוף לכם את התחת”.

כשאישה רוצה גבר. או ההפך. לא משנה.

הדמויות: א- אישה . ג-גבר. מ-מחליף .  ר-רופא מרדים משעמום

פרק ראשון

ג: ראיתי אותה בשופרסל בארלוזורוב. יום רביעי הסניף פתוח 24 שעות ביממה ומושך אליו בשעות הקטנות טיפוסים משונים.

א: כמוך למשל ..

ג: { היא עמדה ליד מדפי הלחם . לא יפה במיוחד. לא צעירה במיוחד. פנים חזקות. זה מה שאני זוכר. פנים חזקות ותסרוקת משונה.

א: וחזה גדול במיוחד

ג: וחזה גדול במיוחד. נפגשנו ליד הקופה.  יצאתי ראשון והמתנתי לה בחוץ. היו לה המון שקיות. הצעתי לה עזרה. היא ענתה במבטא צרפתי

א: {במבטא צרפתי} בסדר אבל בלי אתה מדברת.

ג: שתקתי איתה כל הדרך עד שלמה המלך.

א: {במבטא צרפתי} הוא ביקש לעזור לי אבל אני מכירה את הסוטים האלה. קו‘נר. אתה נותנת להם אצבע הם רוצים את כל הרגל

ג: היא הלכה לפניי

א: הוא הולכת מאחריי חושב עצמו מה אני הולך עושה עם הלה בלה פאם בעוד כמה מינוט.

ג: חשבתי לעצמי מה אני עושה פה עם הפסיכית הזאת

א: הגענו לה-מזון אמרתי לו תשאיר שקיות אלו כאן. הוא אמרה

ג: לא אמרתי כלום.

א: הוא לא אמרה כלום ונכנס הביתה כמו כלום ושם שקיות במטבח.

ג: סידרתי לה את המיצרכים במטבח. יין בחוץ. גבינות במקרר. הבגט ..

א: הבגט נשאר פה.

ג: הבטתי בעיניה השחורות והנהנתי

א: הוא הסתכלה בי כמו אימבסיל ועשתה בראש כמו כלב

ג: היא הלכה לאחד החדרים וחזרה עם כיסא ביד. היא העמידה אותו במרכז הסלון

א: אמרתי לו שב.

ג: ישבתי

א: הלכתי חדר

ג: היא חזרה עם סרט שחור

א: שמתי  אמביינט מיוזיק { מוסיקה. נורת סטאר של רוברט פריג} א-לה רוברט פריג

ג: אני חושב שזה היה נורת סטאר. כן נורת סטאר של רוברט פריג. היא שבה מהחדר עם סרט שחור ו..

{א שולפת אזיקים} אמרתי : כן

א: בלי אתה מדברת!

חושך.

א: הסתובבתי לידו. הרחתי אותו. נ שמתי אותו  ואמרתי לו : {צעקה{  פה! . אחר כך הלכתי אוזן אחרת ואמרתי: פה!

אור.

ג: אחרי כמה צעקות היא החליפה דיסק במערכת{מוסיקה} שחררה אותי מהכיסא וסימנה לי את הדרך החוצה .

א: {בקול רגיל} למחרת הוא אפילו לא התקשר! גברים. סה נה פה פוסיבל!

פרק שני

 ג: זאן בודריאר אומר שהחיים הפכו לסימולציה של שום דבר

 א: מהנמל?

 ג: סליחה?

 א: מהמסעדה הצרפתית בנמל

ל ג: מי

 א: זאן

 ג: בודיריאר?

 א: הוא הציג את עצמו כזאן

 ג: מתי

 א: שבוע שעבר במסעדה הצרפתית שבנמל

 ג: זאן בודריאר מת כבר כמה שנים

 א: אתה טוען ששכבתי עם אדם מת?

 ג: בוודאי נפלה כאן איזו טעות מה אמרת שהוא עושה הזאן הזה שלך

 א:  פילוסוף

 ג: פילוסוף? את רוצה לומר שהוא זה שהוציא את הספר סימולציות ו…..

 א: הוא הוציא המון ספרים.

 ג: אני מבין ופגשת אותו בנמל.

 א:  במסעדה הצרפתית  שבנמל.

 ג:  הוא בטח ישב בשולחן שממול ושלח לך פרחים

 א: הוא הגיש את האוכל ..הוא עבר על המנות במבטא צרפתי הורס ואני הזמנתי את כל מה שהמליץ

 ג:  ואיך היה

 א: זוועה. אז הוא אמר לי תשמעי סיבופלה אני פילוסוף לא מלצר. הוצאתי בשנים האחרונות כמה ספרים

 ג: לאור

 א: מהבוידעם וקראתי אותם טוב טוב ואני רוצה להגיד לך החיים זה כבר לא סיבופלה

 ג: אפשר להדליק כבר את האור ?

 א: {בחרמנות} תגיד  סיבופלה

פרק שלישי

[קול נשיקות ומזמוטים .רעש . המחליף  בא}

מחליף: סליחה. .סליחה ,סליחה.

א: מה אתה רוצה.

מחליף : כלום.  אני רק המחליף  .קראו  לי לבא ולהחליף. אמרו שיש סצינה אחת שאני צריך לבא ולהחליף

ג: מי זה,..?מאמי

א: דונט מאמי מי.

מחליף: נעים מאוד. אני המחליף

 א: את מי באת להחליף ,מאמי?

 ג: דונט מאמי הים.

 מחליף: אני לא בטוח.  קיבלתי טלפון. שאלו אם זה אני ..ו..

ג: וזה היית אתה?

מחליף:  אז מי זה היה

ג: מי זה יכול היה להיות?

מחליף: לא יודע אני לא מכיר המון אנשים

ג:  ..הוא לא מזכיר לך את רמבו?

א: רמבו…?

 מחליף: מהסרטים ?

ביחד: בטח

מחליף: מוזר אף פעם לא היה לי כינוי . תמיד קראו לי רמבו. יש לכם מושג כמה משלמים ?כמה אני אקבל

 ג:  יותר ממינימום

 מ: זה המון

א:   אבל הוא יכול לקבל גם טיפים

ג: תני  לו טיפ

א: תמיד תעמוד בפרופיל . יש לך פרופיל יפה.

מחליף: תודה.

א: רוצה טיפ אחר?

המחליף: רוצה פרופיל אחר.

 א: אל תתחצף תלמד טוב את הטכסט ואל תתקל ברהיטים על הבמה  ,מאמי

מחליף: תודה על הטיפ .מאמי {חושך}

ג: כן אבל זה התחת שלי

פרק רביעי

{אור}

א: תינוקות?

ג: לא קונה

א: {בשידול}אפילו לא  אחד קטן . במבצע

ג: מה המבצע

א:. הכל כלול.

ג: הבכי?החרדה? השינה הטרופה?

א: הכל כלול

ג: השיניים.הזחילות . הטיטולים

א: הכל בחבילה

ג: המיצמוצים. הגרגורים. הנשיקות. השמחה. האור שבעיניים

א: החיבוקים הליטופים הגאווה הצחוק המהות והמשמעות

ג: מה עם אחריות

א: יש אחריות  יצרן.

ג: יופי אבל אם יש בעיה  אפשר להשיג אותו?

א: אפשר להתפלל

ג: כמה זמן  אספקה?

א: תשעה חודשים.

ג: זה המון זמן אין לכם במלאי?

א: רק בהזמנה .למה ,היית מעדיף יד שניה?

ג:   יש מישהו שמזמין רק יד אחת?

א:  מה עם הצבע.

ג: לא יודע .מה האופנה עכשיו

א: שחור.

ג: שחור זה מיעוט . אפשר בהיר יותר

א: צהוב?

ג: יש יותר מידי  מזה ..לבן. כן. לבן הולך עם כל דבר. {א. מפשיטה את ג.} מה את עושה.

א: אמרת תינוק ,לא?

ג:  מה זה ?רגע..רגע אחד..מה עם החסידות ?מה קרה לעניין עם החסידות.

א: אכלנו את כולן. בישלנו את כל החסידות במים

ג:  …במים ??

א: במים {מושכת אותו אליה}  ובעלי כרוב.

פרק חמישי

רופא רוסי מרדים : מה שאפשר לראות כאן זה מין הזדווגות. אני מעביר  פרטים בצורה של תרבות כדי לא תחשבו אותי .אני פורנוגרף. כי אני באתי מקום של תרבות. מוסקבה .רח צ‘לאביסקאיה 48 ממש ליד הדואר איפה אצל אבא של צ‘רנייקו קטן יש  התקף לב. זה סיפור עצוב קורע  לב.  אני בטוח מעדיפים לשמוע מה קורה  בהזדווגות ולא סיפור נוגע לב על חבר שלי צ‘וצ‘וט ממזרים! מצד של אנושות אין שום תועלת בהתמזמזות זאת.  מין הנאה זאת של פוף וזהו. מי יזכור זה. מי אכפת לו זה . גם היה יוצא זה ילד. היה יוצא ילד מטומטם. מצד  של היסטוריה עדיף  יוולד עוד סטאלין ,עוד איואן גרוזני עוד גינגס חאן ולא טמבל ז‘ופה  זה. אבל מצד של אומנות – הזדווגות זאת . זיון זה. משגל נסוג זה .מבחינה של אומנות יש צדקה.

 ג: הצדקה

רופא רוסי מרדים : אין שום צדקה לברבריות זה. לא אוכלים ומדברים בת אחת

 א: בבת אחת.

רופא רוסי מרדים {בלי מבטא}: אתם יודעים מה?

א+ג: מה

רופא : לכו תזדיינו.

א+ג: מה קרה למבטא שלך?

רופא: לא יודע לא התלבש לי טוב הפעם.