לעוף עם כנף אחת

עָפָה לָהּ צִפּוֹר גְּדוֹלָה וְיָפָהּ מֵהַיָּם לְכִוּוּן כפר ששכן ליד יער. 

ראתה באחת החצרות דג תלוי לו בתוך כלוב שדלתו פתוחה.

חמדה אותו וחשבה:

“אמממ, אולי זה פיתיון?

אבל במהירות אכנס! 

טְעִימָה אַחַת וְאָעוּף לִי לְדַרְכִּי.”

אבל אבוי, הצפור נכנסה.

דלת הכלוב נסגרה.

נתפסה הכנף ונתלשה.

שכבה הצפור בקצה הכלוב – בוכיה.

התבוננה ילדה קטנה מהחצר הסמוכה בנעשה,

וצוחה בחדות: ״אוי לא!״

רצה במהירות לעבר הכלוב, פתחה את הדלת.

לקחה את הצפור עטפה אותה בזהירות בידיה,

והמשיכה לרוץ לעבר היער.

״הלוואי והייתי יכולה לעוף בשמיפ״ לחשה לצפור.

כשהגיעו לקרחת יער, הניחה הילדה את הציפור וליטפה אותה: 

״כאן בטוח. אאסוף זרדים ואבנה לך קן לנוח בו.״

צייצה חזרה הצפור בקול חלש:

״האם אוכל שוב לעוף?״ ודמעה התגלגלה לה על המקור.

חככה הילדה את ראשה באצבעותיה ושתקה במבוכה.

התאספו חיות סביבן בסקרנות, לצפות במראה המוזר.

צעד איל לתוך קרחת היער,

מסתכל לראות מי שם לב לכניסתו המרשימה.

פנתה אליו הילדה בקול מהוסס:

״איך איך אפשר לעזור לצפור?״

הביט בצפור ופסק: ״עליה להתר להתמתח.״

הסתובבה הילדה לעבר הצפור שבקן…

אבל היא –

פערה את מקורה והתמרמרה:

״מה הטעם? גהכנף לא תגדל חזרה! אז איך אפשר לעוף?״

נזכרה הילדה במעוף הצפור המופלא ואמרה לה: ״כדאי לנסות.״

הסנאי שאסף אגוזים ליד העץ ראה את הצפור עם כנף אחת

ונשמטו האגוזים מידיו.

הביט בה וגנח: ״הלב מרפא.״

השעינה הצפור את ראשה על הילדה ושאלה: ״מה אפשר לעשות?״

הסביר להן הסנאי שעליהן להתנסות בכל מיני חוויות:

ישבו ודברו, עצמו עיניים, דמיינו דמיונות ואפילו החזיקו ידיים.

אחרי כל החוויות, קמטה הצפור את מקורה ונאנחה:

״אכן אני קופצת ומנתרת והפלא ופלא אני אפילו כבר לא בוכה,

אבל עדיין… אינני יכולה לעוף.״

חבקה הילדה את הצפור בעדינות ולחשה: ״לא נתייאש!״

נשארו מחובקות שתיהן בשקט ולא ידעו מה לעשות.

עפה לְיָדָן שפירית, מנופפת בכנפיה ומהמהמת לה בעליזות:

״הממ… ילדה קטנה… וגם… צפור ללא כנף?!?״  

קפצה הצפור מחוץ לקן ועצמה עיניים בחוזקה כמו בתפילה:

״אני  כל  כך  רוצה  לעוף. האם תוכלי לעזור?״

״אם כך״ הודיעה לה השפירית:

“לְכִי בְּעִקְבוֹת הָרוּחַ דֶּרֶךְ שְׂדֵה הַפְּרָחִים אֶל הַצּוּק.

אוּלַי שָׁם תְּגַלִּי אֶת הַסּוֹד – אֵיךְ אֶפְשָׁר בְּכָל זֹאת לָעוּף.”

הושיטה הצפור את הכנף האחת לילדה:

״תבואי איתי? ב ב ק ש ה ! ״

הנהנה הילדה בראשה להסכמה.

מִיָּד לְמַסָּע יָצְאוּ בַּשְּׁבִיל הַמּוֹלִיךְ אֶל מֵעֵבֶר לַיַּעַר.

עברו את העיקול האחרון לפני שדה הפרחים,

ואז…עצרו

שַׁפְשְׁפוּ עֵינַיִם וְצָבְטוּ לְעַצְמָן בַּיָּדַיִם לְמַרְאֵה הַשָּׂדֶה הַקָּסוּם.

רָצוּ שְׁתֵּיהֶן לְעֵבֶר הַפְּרָחִים וְהִתְגַּלְגְּלוּ בֵּינֵיהֶם.

שָׁרוּ לָהֶן הַפְּרָחִים:

“רוֹקֶדֶת הָרוּחַ, נוֹשֶׁפֶת: אֱמוּנָה הִיא מַפְתֵּחַ.”

וְהַצִּפּוֹר גַּם הִיא שָׁרְקָה לָהֶם שִׁיר:

“בִּכְנָפֶיהָ תִּקְוָה וְגַם אַהֲבָה בִּמְקוֹם פַּחַד.”

צָחֲקוּ וְצָחֲקוּ …

עַד שֶׁהִתְגַּלְגְּלָה הַצִּפּוֹר מֵרֹב שִׂמְחָה אֶל מֵעֵבֶר לַצּוּק

…

וְ

…

וְ

…

הֶחֱלִיקָה עַל גַּבֵּי מַשַּׁב הָרוּחַ מִבְּלִי לְהָנִיד כָּנָף,

וְ… הִתְחִילָה לְרַחֵף עַל זִרְמֵי הָרוּחַ!

חָזְרָה וְתָפְסָה אֶת הַיַּלְדָּה בִּמְקוֹרָהּ,

שָׂמָה אוֹתָהּ עַל גַּבָּהּ וְאָמְרָה:

“בּוֹאִי נְשַׂחֵק בַּשָּׁמַיִם, עַכְשָׁו אֲנִי כְּבָר יְכוֹלָה לָעוּף.”