אלה פיצג’רלד

אני חושבת שפתיח ראוי לסקירה זו על אלה פיצג’רלד, יהיה סיפור הכרותינו. טוב, לא היכרות הדדית, בשנה שהיא נפטרה, אני רק נולדתי. זהו סיפור ההתאהבות שלי בג’אז, בזכות קולה של אלה.

מאז ומתמיד, ועד היום, אני יושבת אצל סבא וסבתא שלי בבית, בחדר המוזיקה והכיף, או “החדר שלך נופרי”, כמו שסבא שלי אומר. אני יכולה להיבלע בחדר זה. יש בו אורגן (פעם היה בו פסנתר), דיסקים ותקליטים, שולחן עבודה קטן, והרבה מאד ספרי תווים ומנגינות. וכל כך כיף לשבת וללמוד בחדר הזה, כל מקצוע, בכל גיל. כי מוזיקה מחייה את החדר, כמעט בכל רגע נתון. בעת שסבתא מפנקת עם קערת תותים, ואני אל מול מחברת כלשהי, אי שם בגיל 12 או 13, מתנגן לו ברקע דיסק שמערבב מוזיקה מכל מיני שנים ואמנים. כנראה שירי אהבה יפים. זהו דיסק ששמעתי בלופים לאורך שנים, וכנראה אז הייתה הפעם הראשונה.

לא אשכח את הרגעים הללו, בהם החל להתנגן השיר cheek to cheek. לא ידעתי מה שם השיר, ומי הזמרים, אבל המנגינה תפסה אותי, הקצב המרגיע הזה. ובפעם השנייה תפסו אותי המילים, והשילוב של הקולות. ובפעם השלישית כבר הזזתי את הראש לפי הקצב, והרגל הצטרפה, וסבתא הצטרפה ואמרה כמה שהיא אוהבת את השיר הזה.

עד היום כשאני שומעת שיר ומתאהבת, לאו דווקא מעניין אותי באותו הרגע לבדוק מי המבצעים. ואז, כמו היום, לא ידעתי שאני מקשיבה לאחת מהיוצרות הגדולות, לדעתי, בכל הזמנים. התוודעתי לעוד ועוד שירים של אלה, ואז כבר ביררתי מי היא אותה יוצרת מיוחדת. ולכן אני מציגה אותה כאן, כחלק מקורס זה.

ילדות והתבגרות

סיפורה של אלה, כהרבה סיפורי הצלחה מעוררי השראה, מתחיל מחיים פשוטים מאד, עד עניים, בקרב סביבה שבקלות הייתה יכולה לקחת את אלה לכיוון חיים אחר לגמרי.

אלה ג’יין פיצג’רלד נולדה בניופורט ניוז וירג’יניה ב-25 באפריל 1917, פרי נישואים לא רשמיים בין ויליאם וטמפרנס פיצג’רלד.

זמן קצר לאחר הלידה נפרדו בני הזוג, ואלה ואמה עברו ליונקרס, ניו יורק, יחד עם בן הזוג החדש של טמפרנס, ג’וזף דה-סילבה. לפרנסת המשפחה עבדה אמה ככובסת וכטבחית, ודה סילבה עבד כנהג במשרה חלקית וחופר תעלות ניקוז; אלה, אולי מתוך נאיביות, עבדה בעסק להימורים המקושר עם המאפייה.

בילדותה רצתה אלה להיות רקדנית, אף שאהבה להאזין לתקליטי ג’אז של לואי ארמסטרונג, בינג קרוסבי וה-Boswell Sisters (בראיונות שנערכו עמה במהלך חייה, סיפרה אלה שהעריצה את סולנית הלהקה קוני בוסוול וניסתה לחקות את שירתה).

ב-1932, כשאלה הייתה בת 15, נפטרה אמה כתוצאה מתאונת דרכים. אלה נשארה זמן קצר אצל דה-סילבה, ואז עברה לאחות של אמה בהארלם, מנהטן.

בעקבות הטרגדיות שפקדו את אלה, החלו ציוניה בלימודים לצנוח, והיא נעדרה תכופות מבית הספר. היא עבדה כתצפיתנית נגד פשיטות משטרה בבית בושת. לאחר שנתפסה במסגרת עיסוק זה על ידי המשטרה, נשלחה למוסד לעבריינים צעירים. החיים במוסד היו קשים, ואלה ספגה מכות מהאחראיות עליה. בסופו של דבר נמלטה ממנו והייתה חסרת בית לזמן מה.

פריצת הדרך והשנים הראשונות במוזיקה

רגע הפריצה של אלה התרחש ב-21 בנובמבר 1934, בהיותה בת 17 בלבד, בתיאטרון אפולו בהארלם, ניו יורק.

שמה עלה בהגרלה השבועית של התיאטרון, והיא זכתה בהזדמנות להופיע בערב “כישרונות צעירים” מטעמו. אלה תכננה לרקוד, אבל נרתעה מ”האחיות אדוארדס”, צמד רקדניות מקומי, והחליטה במקום זאת לשיר, בסגנון קוני בוסוול (בעמוד הבא – קישור לשיר של האחיות בוסוול, שהיוו השראה לאלה עוד מילדותה).

היא שרה את “Judy” של הוגאי קארמייקל ואת The Object of My Affection של ה-Boswell Sisters וזכתה בפרס הראשון, בסך 25 דולר.

אלה תיארה את ההופעה הזו כנקודת מפנה בחייה שסימנה את חיבורה עם השירה. כדבריה: “מהרגע שהייתי למעלה על הבמה, הרגשתי את הקהל מקבל ואוהב אותי, וידעתי שאני רוצה לשיר מול קהל למשך שארית חיי”.

עם התזמורת באותו הערב בהארלם הופיע הסקסופוניסט והמוזיקאי בני קרטר (1907-2003; האפרו-אמריקאי הראשון שהלחין פסקול של סרט באופן מלא), שהתרשם מכישרונה הטבעי של אלה. הוא החל להכיר אותה לאנשים שיוכלו לקדם את הקריירה המוזיקלית שלה, ובמהלך הזמן נעשו השניים חברים קרובים ואף הופיעו יחד מספר פעמים.

משולהבת מההצלחה, החלה אלה להופיע – ולזכות – בכל ערב חובבים ששמעה עליו.

בינואר 1935 זכתה פיצג’רלד בהזדמנות להופיע עם התזמורת של טיני ברדשו (1907-1958) בבית האופרה של הארלם. שם היא פגשה את המתופף צ’יק וב (1905-1939), בעת שחיפש זמר להרכב הביג בנד שהקים, והציעה את עצמה. וב כבר היה במגעים מתקדמים עם זמר אחר לביג בנד (צ’רלי לינטון) והתלבט אם להחתים את אלה (תפס אותה כ”יהלום לא מלוטש… זמרת מוכשרת אך גמלונית ומסורבלת”). לבסוף, החליט וב לבחון את פיצג’רלד בהופעה בנשף באוניברסיטת ייל. למרות הקהל הקשה הייתה הצלחה גדולה באותו ערב, ווב שכר אותה לביג בנד, תמורת 12.5 דולר לשבוע. מאותה נקודה ב1935, החלה אלה להופיע בקביעות עם הביג בנד של וב באולם הנשפים “סבוי” בהארלם.

אלה הקליטה עם ההרכב מספר להיטים, ובהם

 Love And Kisses,

(If You Can’t Sing It) You’ll Have To Swing It,

אך הייתה זו הגרסה שלה מ-1938 לשיר הילדים A-Tisket, A-Tasket שהביאה לה הכרה ציבורית נרחבת. התקליט מכר מעל מיליון עותקים ונשאר בצמרת המצעד 17 שבועות.

צ’יק וב נפטר ב-16 ביוני 1939. כתוצאה מכך, אלה לקחה על עצמה את הובלת ההרכב, ושינתה את שם הביג בנד ל”אלה פיצג’רלד והתזמורת המפורסמת שלה”.

בכלל תקופתה בביג בנד (1935-1942) הקליטה אלה קרוב ל-150 שירים שרובם, כדוגמת A-Tisket, A-Tasket, היו לדבריה “שירים מתקתקים לשימוש חד פעמי”.

קריירת סולו – המעבר מסווינג לבי-בופ

ב-1942 עזבה פיצג’רלד את התזמורת על מנת לפתוח בקריירת סולו. היא חתמה חוזה עם חברת ההקלטות דקה רקורדס (Decca) והוציאה מספר להיטי סווינג פופולריים עם אמנים כגון לואי ג’ורדן (1908-1975), Ink Spot (הרכב ג’אז שפעל בין 1934-1954) ובנפרד עם סולן ההרכב ביל קני (1914-1978), וה-Delta Rhythm Boys (הרכב שפעל בין 1934-1987).

במקביל, פיצג’רלד הופיעה בסדרת הקונצרטים “ג’אז בפילהרמונית” (Jazz at the Philharmonic) של נורמן גרנץ (1918-2002; אמרגן ג’אז יהודי מצליח שהתפרסם גם בשל מאבקו בגזענות והתעקשותו על הופעות עם קהל מעורב של שחורים ולבנים). יחסי העבודה בין השניים התהדקו ובאמצע שנות ה-40 הוא הפך למנהל האישי של אלה.

שנות ה-40 סימנו את שקיעת עידן הסווינג והיעלמות סיבובי ההופעות של הביג בנד, והביאו לשינויים משמעותיים במוזיקת הג’אז ובעבודתה של אלה פיצג’רלד.

עליית הבי-בופ ועבודתה עם התזמורת של דיזי גילספי (1917-1993; זמר וחצוצרן, ממובילי סגנון הבי-בופ והמוזיקה האפרו-קובנית בארה”ב), גרמו לשינוי בסגנון הקולי של פיצג’רלד. בתקופה זו החלה פיצג’רלד לשלב שירת סקאט ברפרטואר ההופעות שלה. באחד מראיונותיה, הסבירה: “פשוט ניסיתי לעשות [עם הקול שלי] מה שהחצוצרות בביג-בנד עושות”.

הקלטת הסקאט של Flying Home מ-1945 תוארה על ידי הניו יורק טיימס כ”אחת מהקלטות הג’אז המשפיעות של העשור…זמרים אחרים, ובהם לואי ארמסטרונג, אלתרו על הקטע, אבל אף אחד, לפני מיס פיצג’רלד, לא הכניס כזו חדשנות מטלטלת לטכניקה שלו”.

הקלטות הבי-בופ של Oh, Lady be Good! ו-How High the Moon ב-1947 היו פופולריים במידה דומה, והעלו את קרנה כאחת מזמרות הג’אז המובילות של התקופה.

תחת לחץ מגרנץ (שהרגיש שבתקופה זו ביצעה פיצג’רלד שירים שלא מתאימים לה), בשנים האחרונות בהם עבדה עם דקה רקורדס הקליטה פיצג’רלד מספר דואטים עם הפסנתרן אליס לארקינס, שיצאו ב-1950.

שיתופי פעולה מגוונים; השתלבות בסגנונות מוזיקה נוספים

ב-1955 עזבה פיצג’רלד את חברת ההקלטות דקה, וגרנץ, מנהלה האישי, הקים סביבה את חברת ההקלטות ורב רקורדס (Verve; כאיחוד של שתי חברות קודמות של גרנץ).

בניהולו של גרנץ הוציאה פיצג’רלד את מרבית אלבומיה ובראשם את סדרת ה Song Books (בתוכם – אלבומים משירי הגרשווינים, דיוק אלינגטון, ועוד) ואת האלבומים המשותפים עם לואי ארמסטרונג.

פיצג’רלד תיארה את התקופה הזו כמכריעה: “הגעתי למצב ששרתי רק בי-בופ. חשבתי שבי-בופ הוא “הדבר” ושכל מה שאני צריכה לעשות זה ללכת למקומות ולשיר בופ. אבל בסופו של דבר זה הגיע לנקודה שלא היה לי איפה לשיר. הבנתי שיש עוד במוזיקה חוץ מבי-בופ. נורמן [גרנץ] … הרגיש שאני צריכה לעשות דברים אחרים, אז הוא הפיק איתי את “ספר השירים של קול פורטר”. זו הייתה נקודת מפנה בחיים שלי”.

“ספר השירים של קול פורטר” מ-1956 הוא הראשון מבין שמונה Song Books שהקליטה פיצג’רלד במרווחי זמן לא קבועים לאורך השנים 1956 עד 1964, ובהם ביצעה יצירות בהלחנת מלחינים ספציפיים. מבחר השירים של פיצג’רלד נע משירי הג’אז המוכרים (סטנדרטים) ועד קטעים נדירים שבקושי בוצעו טרם לכן. ממגוון השירים הרחב ניתן ללמוד על ניסיונה של פיצג’רלד לפרוץ מעבר לחובבי הג’אז לתודעת הקהל הרחב – תוך עירוב מלחינים מרקעים שונים (לבנים, פרוטסטנטים, שחורים) ומסגנונות מוזיקליים שונים.

“ספר השירים של דיוק אלינגטון” היה התקליט היחיד בסדרת ה Song Books שבו התערב המחבר בביצועי האלבום. דיוק אלינגטון (1899-1974; פסנתרן ומוביל הרכבי ג’אז מצליח) ניגן בתקליט, ויחד עם שותפו להרכב בילי סטרייהורן (1915-1967; פסנתרן, מלחין ומעבד שעבד עם אלינגטון במשך כשלושה עשורים; הומוסקסואל גלוי – נדיר לאותה תקופה – ופעיל בולט בתנועה לשוויון זכויות לשחורים) כתב שני קטעים חדשים (The E and D Blues) לאלבום, וחיבר “פורטרט מוזיקלי” בן ארבע מערכות של אלה פיצג’רלד.

סדרת ה Song Books הפכה להיות עבודתה המוערכת ביותר של פיצג’רלד, ונחשבת כתרומתה הגדולה ביותר לתרבות האמריקאית. אלבומים אלו תוארו כ”חקירה מוזיקלית מעמיקה” וכמייצגים של מיזוג תרבויות יוצא דופן

(“אישה שחורה, מביאה עדנה מחודשת לשירים כפריים שנכתבו על ידי מהגרים יהודיים, לקהל שומעים שרובו נוצרים לבנים”…).

פיצג’רלד הקליטה בהמשך הדרך אלבומים נוספים המוקדשים למלחין בודד, ממגוון סגנונות: Ella Loves Cole ב-1972, שוב לקול פורטר (1891-1964),

 Ella Abraça Jobim ב-1981 לאנטוניו קרלוס ג’ובים (1927-1994; מלחין ברזילאי הידוע כאחד מיוצרי סגנון ה“בוסה נובה”),

ו-Nice Work If You Can Get It ב-1983 לג’ורג’ גרשווין (1898-1937) ואיירה גרשווין (1896-1983).

לצד שיתופי הפעולה עם מלחינים בולטים, אלה שיתפה פעולה בהקלטות ובהופעות גם עם זמרים ונגנים מרכזיים. הדוגמה הבולטת ביותר היא שיתוף הפעולה עם החצוצרן וזמר הג’אז האגדי לואי ארמסטרונג (1901-1971), עמו הקליטה אלה 3 אלבומים לחברת Verve, מספר קטעים מוזיקליים לחברת Decca, ושיתפה פעולה פעמים רבות בהופעות חיות.

שיתופי פעולה בולטים נוספים של אלה היו עם הזמר קאונט בייסי (1904-1984) והביג בנד המצליח שהוביל, ועם הגיטריסט ג’ו פאס (1929-1994).

שיתוף פעולה פורה נוסף שניהלה פיצג’רלד היה עם הזמר והשחקן פרנק סינטרה (1915-1998), שהתבטא בהופעות חיות משותפות (תוכניות אירוח וקונצרטים). היחסים בין השניים תוארו כחמים ולבביים, ונטען כי סדרת הופעות משותפת של סינטרה עם פיצג’רלד וקאונט בייסי ב-1974 שימשה כתמריץ מרכזי לחזרה של סינטרה מפרישתו בתחילת שנות ה70′.

במקביל, בשנות ה-50′-60′, אלה בילתה בסיבובי הופעות 40-45 שבועות בשנה, תחת חסותו של נורמן גרנץ. גרנץ עזר לבסס את מעמדה של פיצג’רלד כאחת מאמני הג’אז המובילים בכלל ובהופעות מול קהל בפרט. במסגרת זאת, ב-1958 הקליטה פיצג’רלד את הקונצרט Ella at the Opera House בלוס אנג’לס. היה זה למעשה המשך לסדרת “ג’אז בפילהרמונית” (Jazz at the Philharmonic) של גרנץ.

שנותיה האחרונות

ב-1963 נמכרה חברת ההקלטות Verve ל MGM, תמורת 3 מיליון דולר. ב-1967 נפרדה פיצג’רלד גם מ MGM. בחמש השנים הבאות היא נדדה בין חברות תקליטים שונות, והאלבומים שלה מאותה תקופה מעידים על התרחקות מהג’אז.

ב-1967 הקליטה אלה את Brighten the Corner, אלבום של שירי עם נוצריים, ואת Ella Fitzgerald’s Christmas, אוסף של שירי חג המולד. ב-1968 הקליטה את Misty Blue, שרובו גרסאות כיסוי ללהיטי קאנטרי, ואת 30by Ella, שמורכב משש מחרוזות שירים פופולריים.

ב-1972 יצא האלבום Jazz at Santa Monica ’72, הקלטה של הופעה חיה של פיצג’רלד עם נגנים נוספים שהוזמנו לאירוע על ידי גרנץ, ובהם סטן גץ (1927-1991; נגן סקסופון בולט בג’אז) וריי בראון (1926-2002; נגן קונטרה-באס מפורסם). הצלחתו המפתיעה של האלבום הובילה את גרנץ להקים את “Pablo Records“, חברת ההקלטות בה הקליטה פיצג’רלד כ-20 אלבומים בשנותיה האחרונות.

שנותיה ב “Pablo Records” מתעדים את ההתדרדרות בקולה. כך, היא השתמשה יותר ויותר במשפטים מוזיקליים קצרים, הקול שלה נהיה קשה והופיע בו ויברטו רחב.

ב-1986 עברה אלה ניתוח מעקפים מחומש שלאחריו שבה להופיע, למרות מחאות משפחתה. ב-1991 אובחנה אצלה סוכרת שגרמה לעיוורון, ובאותה שנה הקליטה פיצג’רלד את אלבומה האחרון. את הופעתה האחרונה בציבור ערכה אלה ב-1993, ובהמשך אותה שנה נכרתו שתי רגליה בניתוח. לאחריו, פרשה אלה פיצג’רלד ממוזיקה ובילתה את שנותיה האחרונות עם בתה ונכדתה בלוס אנג’לס. בשנת 1996, בגיל 79, נפטרה פיצג’רלד ונקברה בקליפורניה.

אדגיש כי סקירה זו נעשתה במטרה לגלול את סיפור חייה המקצועי של אלה, ולא נכנסתי לסיפורה האישי והמשפחתי, חוץ מאשר סיפור ילדותה, אשר נראה לי המשמעותי ביותר. אלה הובילה את אהבתי הגדולה לג’אז, ועל כך אני מודה לה.

ארצה לחתום בכמה אנקטודות מיוחדות על אלה, וסרטון אחרון (מרגש במיוחד, בדגש על תגובות הקהל הדומע למראה דמותה הנצחית של אלה..).

האנקטודות המיוחדות:

-את הדחיפה הגדולה ביותר לקריירה שלה קיבלה פיצג’רלד ממרילין מונרו, שטלפנה לבעלי המועדון הניו יורקי “מוקמבו” והבטיחה לו שאם ייתן לכוכבת הג’אז להופיע אצלו (אלה היו, לא לשכוח, שנות ה־50 שתססו במאבק לשוויון זכויות לשחורים), היא תגיע בכל ערב למועדון שלו. מונרו קיימה את הבטחתה, ואלה פיצג’רלד כבשה את ארצות הברית סופית.

–“לא ידעתי כמה השירים שלנו טובים עד ששמעתי אותה שרה אותם”
(איירה גרשווין על אלה פיצג’רלד)

-ציטוט קסום של אלה עצמה:

just don’t give up trying to do what you really want to do.

where there’s love and inspiration, i don’t think you can go wrong.