הספר שלא

נכתב

מאת: אפרת חיה ווז’ניצה

מה קרה בספריה?

כשהחושך יורד

רחוק, רחוק, בארץ רחוקה ושמה ווינפריף, גרה בנחת משפחת תפוזי.

המשפחה מנתה את: אבא תפוזי, אמא תפוזי וירון תפוזי.

ירון היה ילד יחיד, והיה עצוב עלך כך שאין לו אחים ואחיות לשחק עמם.

הוא מצא את נחמתו בכתוב, וכשקרא נהינה והשכיל. פעם אחת כשגמר אחד, הוא הרגיש צביטה בלבו, כאילו איבד את ההברבר הטוב ביותר יש ישוב עוד.

. הרגשתו משתפרת רק כאשר מכיר חבר טוב חדש, ספר חדש

יום אחד, חגיגי במיוחד, החליטו לפתוח ספריה חדשה.

המונים הגיעו לפתיחה המיוחלת, והריעו בהתרגשות כשראש העיר הכריז: “הספריה פתוחה לקהל הרחב!” וגזר את הסרט הקטיפה האדום.

שני פסלי אבן בירכו לשלום את הנכנסים. פסלי מדענים היו הם. האחד בוחן את ספרו במשקפת אופרה, ואילו האחר מטפטף שיקוי לספר, ופניו מוארות ממה שנראה הצלחת שיקויו.

קירות המבנה היו צחורים כשלג, ומדפי הספרים נעטפו במשי אדום.

תקרתו מצופה כוכבי זהב, ותלבושת לבנה לכל ספרן וספרנית.

עמודים מעוטרים בדמויות מוכרות מיקום מיקום גאים על המרצפות המרטות, וכריכות הספרים כמו קרצו לכל ילד שעבר. הזמן עמד מלכת, אי-שם בספריה. אבל בחוץ,

.כבר ירד ערב, והספריה נסגרה

החוויה עמדה להגיע לקצה.

“צריך לחזור הביתה ירון” אמר אמו.

אני רוצה להישאר כאן, היכן שנמצאים הספרים! “

הוא אמר.

אבל אמו נשארה עיקשת. הספרנית חיכתה רק להם לשאת יכול לחזור לביתה.

חיוך עלה על פניו של ירון.

“אוכל ללכת לטובי! הוא גר שני בניינים מכאן, ויש לו המון ספרים בבית!”

אמר ירון, ואמו, שכבר הייתה מותשת מן הוויכוח, הרשתה לו.

היא יצאה מן הספריה, ובלי משים, סגרה הספרנית את ירון בפנים.

והאמת, זה בדיוק מה שירון רצה שיקרה. בהיחבא חיכה מתחת לאחד המדפים

כאשר ווידא אין איש בספריה, התיישב על כיסא הספרנית וקרא מכל הבא ליד.

ופתאום, קרה דבר מוזר. הוא ראה משהו זז, ומשמיע רעשים.

‘מי זה יכול להיות?’ שאל ירון בליבו

ולפתע ראה להבין ספר הצמיח ידיים, ורגליים, פה יכולת, עיניים אוזניים, הכל!

ספר אחד אזר אומץ ושאלו: “מה אתה?”

“אני אדם”

ענה ירון.

“ומה הוא: אדם?”

שאל הספר בתימהון.

מכאן בא שמנו “אנחנו באים מן האדמה. מכאן בא שמנו”

אם כן, שלום לך אדם. אני ספר “

אמר כבדרך אגב.

“ומה שמך?”

שאל אותו ירון.

טוב, האמת, זה קצת מסובך. השם של כולם כתוב על הכריכתם, אבל לא אצלי. אני” הספר שלא נכתב. לא תוכל למצוא אותי כאן בשעות היום. 

אני ספר ריק. עמודי לא מכילים מילים, אלא רזים. רזי העולם כולו. אני יכול

להיעלם “

אמר ונעלם

“חוזר”

אמר וחזר.

“ועכשיו, אחרי הצצה קטנה בין דפי, אני יודע בדיוק לאן אתה צריך ללכת. אחוז בידי, ואחזיר לך למקום מיוחד מועדון”

 הרגיש את יכולה לעשות ירון. הוא אחז בחוזקה את ידו הקטנה של הספר שלא נכתב. תחילה עצם עיניו, והרגיש את ידו קרה, ישיבה אחרת יכולה לסוף את קרדיט, כמעט קפואה.

הוא פקל עיניו וראה דבר מופלא, טייל הוא בחלל לבן ומוזר. כמין שער ראה מזווית עינו שער לחלל, ומעינו השני נוסחה מתמטית מורכבת, שכנראה האדם עוד לא גילה. כל החלל היה דברים מוזרים. סודות ורזים שלעולם לא נכתבו. מישהו יודע את כל מה שכתוב כאן חשב ירון, והיה בטוח בזה, אבל מאין לו ההוכחה? אין אחת כזאת. וכאן בדיוק הוא טעה. הוא והספר נכנסו לשער שהוביל לפתח ביתו, ובנקודה זו אמר הספר:

“קח אותי איתך. אתה המיועד, ואת הכל אסביר לך כאשר לא יהיה איש לאמת את קיומי. עכשיו היכנס. “

ירון נכנס לביתו בידיעה שהוא עומד להסתבך.

“ירון!”

צעקה אמו בבהלה כשראתה אותו נכנס.

“לאן הלכת? אני דאגתי כל-כך! התקשרתי לאמו של טובי והיא אמרה שלא הגעת אליהם! פחדתי שקרה לך משהו! כאשר יהיו לך ילדים הדבר האחרון שאני מאחלת לך הוא שערב אחד הם יעלמו. אוי, אתה לא מבין כמה הדאגת אותי!”

ירון לא ידע מה להגיד. הילד המסכן עמד שם, אך הספר לקח את העניינים לשליטתו.

הוא דיבר באורח פלא בקולו המדויק של ירון: “אני ממש מצטער אמא, אך זה לא באשמתי! הספרנית נעלה אותי שם בטעות ולא הצלחתי לצאת!”

“אוי יפה שלי! אני ממש מצטערת שנאלצת לעבור דבר מפחיד כל-כך.

אמו חיבקה אותו בחום, וכשירון הלך לחדרו היו לו כל-כך הרבה שאלות, ששכח שהוא מדבר עם ספר שעמודיו ריקים.  ומכאן, חייו של ירון השתנו מן הקצה אל הקצה, בעוד חיי השאר נתונים על הכף. בקיצור, יש מה לקרוא.