יאנקו מן העיר התחתית – PBL

למה בחרנו דווקא באמא?

מגישות: זלטה בלום ועדן סירי

כיתה: ח’6

יום שישי 1948.7.12
עבר כמה שנים מאז כל הטירוף הזה שעברנו, ואפילו שעבר כל כך הרבה זמן אני עדיין לא הצלחתי לעקל את זה- יאנקו כבר בן 14 וזה כל כך מוזר לי, עבר כל כך המון זמן, כאילו רק אתמול חיבקתי ילד קטן שהרגע איבד את אביו שאף פעם לא יחזור. לפני כמה שנים שכל הסיוט הזה הגיע לסופו, לקחנו וארזנו כל מה שנשאר לאחר המלחמה, כמעט וכלום. עלינו לארץ, סוף סוף זכינו להגיע לארץ ישראל הקדושה והמבורכת, הייתי מלאת אושר לדעת שאולי ניהיה בטוחים פה סוף סוף… מה שהיה רק אשליה לפרק זמן קצר.
ובנימה אחרת,אפילו שזה קרה מזמן אך אני עדיין לא ראיתי את יאנקו מתחבר אל ילדים אחרים, ואני מתחילה לדאוג, אני לא רוצה אפילו לחשוב כמה הוא בודד, הוא רק סיפר לי שלמד עוד מהלך חדש בשחמט ואני מתחילה לתהות מה יהיה בעתיד.
לפחות יש לו את התוכי שלו, שמו תיאודור. אני שמחה שלפחות יש משהו, שנמצא שם לצידו. אני לא רוצה שהוא יהיה בודד כמוני שהוא יגדל, במיוחד אחרי שבעלי נספה בשואה. אני רוצה שהוא ישיג חברים חדשים.

יום ראשון 1948.7.14

יומני היקר, לא רשמתי ביום שבת, בגלל שרציתי להרגע מכל השבוע ואפילו התקופה. מלחמת השחרור פורצת, אני כל כך דואגת לגבי יאנקו. למרות הכל-הוא חבר המשפחה היחיד שנותר לי. אני לא אוותר עליו ולא אסכן אותו בשום מצב.

אני לא רוצה לאבד אותו כמו שאיבדתי את בעלי, אני כל כך מתגעגעת אליו.

אני תמיד אזכור את היום שבו נפגשנו, הוא היה כל כך נחמד,אדיב וגם יפה תואר.

הוא כל מה שאי פעם יכולתי לבקש, אני בוכה כל פעם שאני נזכרת בשואה הזאת. בשואה הארורה הזאת שפירקה את כל המשפחה.

אבל בשביל זה באתי לארץ ישראל, להתחיל חיים חדשים, ביחד עם יאנקו. לחיות איתו את החיים הכי טובים שאני יכולה להוציא.

אני לא אתן לזה לשבור אותי, זה לא מה שהוא ויאנקו היו רוצים, אני עובדת בשביל להשיג ליאנקו את מה שמגיע לו, חיים טובים.

יום שלישי 1948.7.16

יומני היקר,היום אני אספר קצת על בני, יאנקו.

ילד בוגר שנון ומחונך היטב, הוא שקט ורגוע מאוד יחיסת לילדים אחרים.

הוא משחק עם התוכי שלו, לצערי אני חושבת שהתוכי הוא החבר היחיד של בני.. הילד לא יוצא מהבית, ואני חוששת שבגלל זה אין לו את ההזדמנות להחבר ולדבר לילדים אחרים, הוא כולו… לבד. האם הוא לא יוצא כי הוא מפחד מהעולם ש”בחוץ”? האם הואמפחד מאנשים ומהעלבות? בגלל שהוא נכה או בגלל המראה השונה שלו? הרי הוא בסך הכל ילד שבגדיו שחורים, חובש את הכובע של אביו ויושב על כיסא גלגלים ומחזיק כלוב ובו תוכי כחול. זה איך שטוב לו, ומגיע לו להרגיש בנוח עם איך שהוא נראה.

ועדיין, תמיד יש לי את המחשבות, שאולי באמת עדיף שישאר רק בבית, מלחמת השחרור בפתח, כל הזמן יש לי פחדים שוב ושוב שאם יאנקו יצא, יקרה לו משהו, יפצע, יחטפו אותו או.. אני לא רוצה אפילו לחשוב על זה.

אבל אני לא יכולה להפסיק. זה תמיד עולה לי לראש, הפחדים והחששות.

אולי.. אולי זה עדיף שהוא ישאר בבית?

יום רביעי 1948.7.17

יומני היקר, היום ראיתי את יאנקו מדבר עם עוד שני ילדים שיצאתי לעבודה, לא יכולתי שלא להסתכל עליהם קצת לפני שהלכתי.

אני כל כך שמחה בשביל יאנקו!

ראיתי שהוא שיחק עם אחד מהילדים שחמט והם דיברו ושוחחו בינהם.

אני מאושרת כל כך שיש ילדים שמדברים איתו, למרות שהוא נכה, והם לא יורדים עליו. אכן יש עדיין ילדים טובים פה ואני שמחה שיאנקו הכיר שניים מהם.

עדיין למרות זאת איך שהוא חששות תמיד עולות לי, אולי הם יהיו השפעה רעה?

לא.. אין מצב. הם נראים כמו ילדים טובים, הם אפילו התנהגו יפה לתוכי!

אני צריכה להרגע, אני בטוחה שהכל יהיה בסדר. אני ויאנקו, כולנו נעבור את זה וסוף סוף נחייה את החיים הטובים שתמיד רצינו.

יום שישי 1948.7.19

אתמול בארוחת שישי שאלתי את יאנקו על הילדים שהוא מדבר איתם ביומיים האחרונים, הוא אמר שהם נחמדים מאוד ושאחד מהם אפילו יודע לשחק שח.

הוא גם אמר שהם יבואו ביום יום וישחקו איתו, זה היה כל כך טוב לשמוע את זה!

הוא סיפר לי קצת עליהם, הראשון היה ילד שידע לשחק גם שח וגם דמקה, הוא היה רגוע וקצת הזכיר ליאנקו אפילו את עצמו, לעומת זאת השני ידע שחק רק דמקה, ואמר לי שהוא לא אוהב לקרוא, ושהוא יותר אוהב להשתולל ולשחק משחקים פעילים יותר.

למרות זאת עדיין הצליח להתחבר אליהם קצת, והייתי מאוד מאושרת לשמוע את זה! אני מקווה שיצא להם להתחבר עוד ועוד, ושהם יהיו חברים טובים.

הכל בנתיים הולך מצויין, יותר ויותר קרוב לחיים טובים כמו שדמיינתי.

יום ראשון 1948.7.19 

יומני היקר, מחשבות כל הזמן עולות לי לראש שוב ושוב

לפני כארבע שנים רק יצאתי מהאסון הנוראי הזה, מהמלחמה הארורה, ועדיין שעליתי לארץ באותו הזמן, הכל היה קסום והכל היה נראה נפלא, אבל זה היה רק אשליה לפרק זמן קצר. הנה עכשיו מתחילה עוד מלחמה, יש בתים נטושים בכל פינה, התקפות ועשן ופיצוצים ו.. ו.. אני לא יכולה לקחת את זה.

למה? למה הכל מחזיר אותי אחורה.

אני רק רוצה שהסיוט הזה יגמר, אני רק רוצה לחיות בשלום

הפחד המחניק הזה, החששות שלא עפות לי מהראש

הלוואי והיה רק שלום, שהיה הרמוניה בין כולם

אבל לצערנו זה לא אפשרי

לצערנו אנו בני האדם מחולקים ואף פעם לא מגיעים להסכמות

פשוט עצוב לי על הלב זה העולם שאנחנו חיים בו.

יום רביעי 1948.7.22

יומני היקר, אתמול קרה לי אחד מהדברים, שהכי הבהילו אותי בארבע השנים האחרונות. הייתי כל כך מבוהלת, קשה לי אפילו להסביר במילים.

הכל התחיל ביום רגיל,יצאתי לעבודה ואחר כך, שמעתי צליל שלא רציתי לשמוע כבר שנים. אזעקה. הגוף שלי קפא במקום, אבל לאחר כמה שניות רצתי בריצה החוצה, ראיתי עשן והחזרתי במהירות הביתה לבדוק על יאנקו. הידיים שלי רעדו,הכל רעד. והחלק הכי גרוע? שהגעתי הביתה – לא יכולתי להאמין. יאנקו, בני האהוב לא היה שם. הרגשתי כאילו שהלב שלי עצר.

הייתי מפוחדת, כולי רועדת ונרתעת לא ידעתי מה לעשות, כל הזכרונות רדפו ואותי, ובשנייה הפכו למציאות. השאלה היחידה שרדפה אותי הייתה איפה יאנקו?

לא ראיתי אותו בשום מקום, אף אחד לא יכל לעזור לי הרגשתי כל כך קטנה, בעולם כל כך גדול. ואם אך אחד לא יכל לעזור לי, מי יעזור לבני?

לאחר כמה דקות, ראיתי את יאנקו וישר רצתי אליו וצעקתי לעבריו, בנוסף ראיתי את שני הבנים שתמיד דיבר אליהם, כל הרגשות שלי יצאו משליטה, פשוט צעקתי עליהם בזעם, הייתי כל כך כועסת, כל כך מפוחדת.

יום חמישי 1948.7.23

אני יותר רגועה עכשיו. אני בסדר, ובני בסדר, איתי, תחת כנפי. אם לסיכום אתמול עמדתי בחצר ביתי עם עוד כמה אנשים שניסו לעזור , אני עדיין זוכרת איך ראיתי מרחוק חבורת ילדים מתקרבת לעברי, שניים הלובשים בגדי חלוצים ביום קיצי שכזה ונראים חוששים..יכולתי להבין את רגשותיהם, הם נראו חלשים ועייפים, ואז ראיתי שהובילו עימם נער לבוש שחור,  היושב על כיסא גלגלים! ״זה יאנקו!!״ רצתי עליו בזמן שדמעות עלו על עיניי ורוב סערת הרגשות זעמתי על כל העולם והרמתי יד על הילד שהוביל את הכיסא, כמובן שהצטערתי בפניו לאחר המהומה.

כמו שכתבתי, עכשיו ברוך השם הכל בסדר ואני שמחה עם יאנקו פה איתי.

רפלקציה אישית/זלטה

בעבודה התמקדנו בדמות שאין עליה הרבה פרטים בגלל זה היה צריך ״להפעיל את המוח״ ולדמיין את משך העלילה, ואת הקודם אליה..העבודה עצמה היתה מורכבת כי לא בדיוק הבתי את כל הסיפור אז נאלצתי לקרוא אותו שוב ולחזור על פסקאות עד שבסוף נפלה ההחלטה לעשות יומן אישי לאמא, ובגלל זה הסיפור היה החלק הפחות דומיננטי ולא היינו צריכות להתמדק בפרטים אלא להמציא ולהוסיף, לדעתי העבודה היתה מעניינת וצירתית

רפלקציה אישיתעדן

בעבודה הזאת הייתי צריכה יותר להתמקד על החוש ה”יצירתי”, יותר להכניס דמיון לכתיבה ולדמיין סיטואציות שלא סיפרו בסיפור, לדמיין רגשות ומקרים לספר עליהם.

דמות האמא היא דמות משנית בסיפור, לא נתנו עליה יותר מדי פרטים וזה הסיבה שהייתי צריכה להפעיל יותר דמיון בעבודה הזאת