עבודה בספרות- יאנקו מן העיר התחתית : יומנו של שוקה. מגישות: אווה שרמן לין פצ’ה ורותם אנטמן

שוקה הוא ילד חוץ שהוריו פרודים מה שלא היה מקובל באותה תקופה ואפילו זה נחשב כפסול,
למרות זאת הוא היה מקובל ונחשב “כמנהיג חברתי”
שוקה הוא ילד שובב היודע לרתק מאוד בעזרת סיפוריו.
אימו של שוקה מתגוררת בחולון והוא בקשר הדוק איתה , הוא מאוד רגיש לאימו ולכן מגיב באלימות בכל שמנסה לפגוע באימו.

אז למה בחרנו בשוקה?
בחרנו לכתוב את הסיפור מנקודת מבטו של שוקה מכיוון

ששוקה סיקרן אותנו ובנוסף, חלקנו לא כל כך התחברנו לדמות זו, ולכן רצינו לאתגר את עצמנו ולהתמודד דווקא עם דמות שאנחנו לא הכי מחבבות.
אין עליו כל כך הרבה מידע וכך יהיה לנו יותר מקום לדמיון ונוכל לתת לו קצת יותר במה, כי הסיפור מתמקד בעיקר ביאנקו.

4/1/1949
יומני היקר,
שמי הוא שוקה, אני בן להורים גרושים , חי בקיבוץ כילד חוץ.
החלטתי להתחיל לכתוב יומן כדי לשמור את זכרונותיי כאן.
אתחיל לכתוב ממחר.

5/1/1949
יומני היקר,
היום אני וגדי שוטטנו בחוץ, כמו תמיד.
רצנו וטיילנו בעיר.
אני לא זוכר כל כך איך הגענו לשם אך הגענו למצב שאנו מביטים בילד על כיסא גלגלים שישב מתחת לעץ זית ולידו מונח כלוב עם תוכי ירוק שמקורו צהוב, הוא היה רזה מאוד, בגדיו היו כהים ועל ראשו המחודד חבושה כומתה שחורה, שכיסתה את כל שערותיו וצנחה על אוזנו הימנית, עיניו היו כחולות ובולטות, מאוד יפות וגדולות.

השיחה ביננו התחילה כשהוא אמר “תיאדור, מותר לך להגיד להם שלום” לתוכי שלו, שהיה בתוך כלוב ממתכת.
הוא סיפר לנו שאמא שלו מאוד רגישה כלפיו והיא לא מסכימה לו לצאת מהגינה ושהיא מפחדת שיקרה לו משהו.
שיחקנו דמקה ושחמט, והיה די נחמד למרות שהוא ממש טוב והוא ניצח אותי.
התחברנו אליו מהר מאוד.
נלך לבקר אותו גם מחר.

8/1/1949
יומני היקר,
אני וגדי הבטחנו ליאנקו שנבוא לבקר הרבה, אז באנו אליו גם היום, דיברנו על כל מיני נושאים והוא סיפר לנו סיפורים מעניינים.
נורא התחברנו אליו, ואני נורא מעריך אותו,
כי אני רגיל להיות חופשי ולהתנהג בקלילות ולעשות מה שבאלי והוא לא יכול , הוא משותק ומחובר לכיסא גלגלים,
אבל שמתי לב שזה לא מציק לו.

6/3/1949
יומני היקר
בערך כמה שבועות שאני וגדי מבקרים אצל יאנקו כל יום.
היום החלטתי לעשות משהו קצת שונה.
מלהיב יותר.
הצעתי ליאנקו שאנחנו ניקח אותו איתנו לים עם כסא הגלגלים ונחזיר אותו לפני שאמא שלו תספיק להגיע, אחריי שיחה קצרה הוא השתכנע והסכים.
התקדמנו לכיוון היום, סוחבים את כיסא הגלגלים עם יאנקו שלא הפסיק להסתכל על כל דבר שראה בפליאה ובהתרגשות.

מבטו הוסט לכל מקום ולכל עבר, מעולם לא ראיתי אותו שמח כלכך.
כשהגענו, אני וגדי נכנסנו למים ויאנקו לבוש במעיל שחור נשאר בחוץ והמשיך להתלהב מכל הדברים החדשים מסביבו.
ראיתי איך הוא היה מאושר לצאת קצת מהגינה מגבולות הבית.

שיחקנו כמה שעות בים ואחר כך יאנקו הציע לנו לאכול שלגונים בטעם מנטה.
בדיוק בזמן שהתחלנו להתקדם לכיוון ביתו של יאנקו נשמתנו נאתקה, פרצה אזעקה! רצנו מהר לממ”ד הקרוב, הכי מהר שהצלחנו לרוץ עם כיסא הגלגלים.
יאנקו טמן את ראשו בתוך ידיו, ריחמתי עליו, הוא סיפר לנו על המלחמה שנמצא בה בעבר.
הגענו בזמן!

ישבנו שם כפרק זמן שהרגיש כמו שעה לכל היותר והתחלנו להתקדם מהר לכיוון הבית של יאנקו כדי להגיע לפני אמא שלו, למרות שהיה לנו ברור שהיא כבר כנראה הגיעה, אבל בכל זאת הייתה תקווה קטנה בליבי שאוליי בדרך כלשהי היא מתעכבת.
בכל זאת, אם היא תתפוס אותנו ותכעס, אני ארגיש את כל האשמה, הרי אני זה שהציע בכלל את הרעיון לצאת מגבולות ביתו של יאנקו מלכתחילה.
כשהגענו הרגשתי שליבי נעצר.
היא הייתה שם.

היא עמדה שם בוכה ומתייפחת על בנה שנעלם.
פגשנו לראשונה את אמו של יאנקו,
חבל שהפעם הראשונה נעשתה כך ולא הייתה לנו הזדמנות להשאיר רושם טוב.
היא כעסה מאוד,
היא בכתה ודאגה מאוד.
ולפתע היא סטרה לי בלחי.
הכאב לא עניין אותי יותר מידיי, כמעט לא הרגשתי אותו.
אך לא ידעתי כיצד להגיב למצב.
הדבר היחיד שעלה לי בראש באותו הרגע להתקדם לכיוון היציאה.
גדי הניח את תיאודור והלכנו משם.
מהר.

כמה שיותר רחוק, הייתי כל כך מובך, הרגשתי אשם.
מסכן יאנקו.
אני ממש מקווה שהוא יהיה בסדר.
גדי ניסה לדבר איתי ולשמח אותי אבל הייתי עסוק יותר בעצמי,
לא ידעתי מה לעשות במצב כזה…
כשהתרוקנתי מהעצב התמלאתי בכעס, ודאגה ליאנקו.
הוא לא סתם מישהו בשבילי ובשביל גדי, אנחנו צריכים לדעת שהוא בסדר ואי אפשר לוותר עליו, הוא חבר שלנו!

13/4/1949
יומני היקר,
וואו המון זמן שלא יצא לי לכתוב כאן, הדבר האחרון שכתבתי היה על המקרה עם יאנקו.
מאותו היום הגענו כל יום לחצר של יאנקו, וחיכינו שהוא יצא לחצר.
אך הוא אף פעם לא יצא, כאילו מאז אותו היום הוא נבלע באדמה.
לכן… עשינו משהו לא כלכך מוסרי.
נכנסו לתוך הבית.
הוא היה פתוח.
זאת הפעם הראשונה שהיינו בביתו. היה אפשר לראות שגם להם לא היה הרבה כסף, וגם הם בקושי הסתדרו כאן.
חיפשנו בכל הבית, לא הייתה שום רוח חיה!

אפילו לא היו בגדים או אוכל.
הדבר היחידי שנשאר זה הכלוב של תיאודור שהיה בחדר קטן על שולחן עץ קטן.
הכלוב היה מלא באוכל ומים, תיאודור השתולל בתוך הכלוב, התיז את אוכל ונוצות יפות לכל עבר בחדר הקטן, גדי רץ אליו ולמזלנו אחריי דקה הוא נרגע ולא היה נראה שהוא פצע את עצמו.
ישבנו קצת ושיחקנו עם תיאודור, לא אמרנו כלום למורות שידענו שמשהו כאן מאוד מוזר.
אחריי זמן שהרגיש כמו נצח,
גדי לחש “היי, יש בתוך האוכל של תיאודור פתק קטן”
אמר, ללא הבעת פנים. גם הוא בטח לא ידע איך להגיב בדיוק כמוני.

הפתק היה מאוד קטן, הוצאתי אותו בזהירות, ופתחתי אותו.
לא התמצאנו בקריאה במיוחד, ויאנקו לא בכתיבה, מה שהקשה על קריאת הפתק שהשאיר, אבל הצלחנו לבסוף להבין מה כתוב.
“אני לא יודע לאן אני ואמי הולכים. אני רק יודע שכנראה לא אוכל לראות אתכם שוב. תשמרו על תיאודור, אני רוצה שהוא יחווה איתכם את כל ההרפתקאות שלכם והמקומות שאותם אתם חוקרים, ושתמשיכו להראות לו מקומות חדשים כמו שהראתם לי.
הרבה זמן שלא שמחתי כך, וסוף סוף אני יודע מה היא חוזקה של חברות אמיתית, וכמה דברים היא יכולה לעשות.
אני שמח שהכרתי אתכם,
יאנקו.”

הכל היה כתוב בכתב קטן ומסודר, הוא ניסה לדחוף כמה שיותר לחתיכת הדף הקטנה.
כבר באותו הרגע, הבנו שההרפתקה הראשונה שנחווה עם תיאודור, היא מציאת יאנקו.

רפלקציה אישית:

לין: נהניתי להכין את העבודה, למרות שלא כל כך התחברתי לשוקה, בזכות העבודה הצלחתי להבין ולאהוב אותו יותר.
התחלקנו שווה בכתיבת העבודה וכל אחת מילתה את חלקה כמו שצריך.

רותם: היה לי ממש כיף לעשות את העבודה ביחד עם הבנות ובהתחלה היו לי חששות לגבי הדמות ואם אני התחבר אליה או לא אבל בסופו של דבר הכל הסתדר היה שיתוף פעולה בין הבנות. וכל אחת עשתה את החלק שלה.

אווה: נהנתי לעשות את העבודה, הדמות נורא עניינה אותי ודווקא רציתי לכתוב את הסיפור מנקודת מבטו של שוקה בגלל שהסיפור מתמקד בעיקר ביאנקו, ורציתי להתרכז קצת יותר בו כדיי להבין אותו יותר. התחלקנו בעבודה בצורה שווה וכולן עבדו. בנוסף, אני נורא אוהבת לכתוב סיפורים אז נהנתי בעיקר בסוף כשהייתה לי אפשרות להמשיך את הסיפור קצת ולהוסיף לו יותר ‘מהטעם שלי’ .