סיפור עליה של סבתא ענה וסבא דוב מאת עמרי ניב

 דב קולר נולד בוינה שבאוסטריה בשנת 1927.המסע לארץ ישראל היה ארוך.

זה התחיל בשנת 1946 ברומניה לאחר מלחמת העולם השנייה בעיר הנמל קונסטנצה שליד הים השחור. סבא דב חשב שהקרבה לנמל תעזור לו לעלות על אוניה ולהפליג לפלסטינה, אבל לא כך היה.

לאחר תקופה סבא דב לקח רכבת ונסע צפונה לקבל הכשרה בתנועת “הנוער הציוני”. החיים בהכשרה התנהלו כמו בקיבוץ. זו היתה תקופה טובה אבל סבא ידע שהמצב הזה הוא זמני ושהוא ברשימת המועמדים לעלייה. ואכן, באוגוסט נודע לו שבתוך חודש יעלה ארצה. עד אז, ניתנה לו חופשה על מנת להיפרד מחבריו. במהלך החופשה סבא דב פגש את רעיה, סבתא רבא שלי, וביום האחרון לחופשה לפני החזרה להכשרה ביקש סבא מהוריה של סבתא רעיה רשות לחזור איתה להכשרה ומשם לעלות ביחד איתה לארץ.

אחרי שהמטוסים גילו אותנו, התקרבו אל האונייה שתי משחתות בריטיות משני הצדדים ובקשו רשות לעלות ולבדוק. את הרשות הם לא קיבלו, וכתגובה הונף דגל התנועה הציונית (דגל ישראל) על התורן.
מלווה במשחתות נכנסה האונייה לנמל חיפה, ושם החליטו הבריטים לעלות בכוח על האונייה ולגרש אותנו לקפריסין.לפני שהועברנו לאוניית הגירוש חיטו אותנו באבקה לבנה.

בקפריסין מחנה הפליטים היה דומה למחנה נופש. גרנו באוהלים טובים והיה אוכל בשפע, ארגנו הרצאות וקיימו שיעורי עברית, ידיעת הארץ והתעמלות.
בקיץ נערכה הגרלה לקבלת  אישור כניסה לארץ. סבא דב עלה חודשיים לפני סבתא רעיה, כשהוא ללא כל רכוש. תחילה הוא היה במחנה מעצר בריטי שבעתלית ואחר כך הועבר לדוד שלו בתל אביב. סבתא רעיה הצטרפה אליו  כעבור כמה חודשים.