כתיבת יומן- יאנקו מן העיר התחתית

שמות: שיר ממן, רון בן דור

?למה בחרתי בדמות זאת

בחרנו בדמות זאת משום שלדעתנו היא מעוררת השראה, המעשים שלה והתייחסותה לחיים היא מאוד לא מובנת מאליו.

יאנקו מספר את הסיפור שלו פשוטו כמשמעו, ולא מחפש דרכים להעניק לו עוד התלהבות.

הדמות מספרת על תקופתה לאחר מלחמת העולם השנייה והסיפור כולו סובב על התקופה

יום שישי 12.11.45

9:00

יומני היקר- לפני כמה ימים שמעתי את אימי מדברת עם אחד השכנים על זה שמעבירים באוניות הגדולות שליד הנמל הרבה אנשים לפה. לעיר התחתית

.בגלל פריצת המלחמה. גם אני הובאתי לא מזמן עם אמי לעיר התחתית

הגענו לפה מגרמניה. ברחנו מהאנשים הרעים. או לפחות איך שאמא מכנה

.אותם

יום שישי 12.11.45

16:00

יומני היקר- עוד מעט נכנסת השבת. הסירות שהועברו לעיר התחתית כבר הגיעו. העיר התמלאה באנשים זרים.

לפני כניסת השבת יצאתי להסתובב בעיר, והגעתי לחצר.

 הגעתי למתחת לעץ הזית עם כיסא הגלגלים שלי.

הקשבתי לצליל הציפורים. אחרי דקות שלמות של שקט שמעתי קולות מתקרבים אלי. מהדהדים בראשי.

לפתע שני ילדים עמדו מולי, האחד נמוך והשני עומת זאת מאוד גבוהה.

הם בהו בי ואני בהיתי בהם.

אחד הנערים שאל אם אני רוצה לשחק שחמט.

אמרתי לו שכן.

בזמן ששיחקנו השתמשתי בשיטות הכי טובות שהכרתי.

אני מניח שהנער לא מכיר את השיטות האלה כל כך.

עמדתי להכריז על משחק חדש אבל אז הילד השני הציע שנשחק דמקה.

אמרתי שגם בדמקה אני טוב ואין לי שום בעיה לשחק איתו.

סידרתי את הלוח לדמקה. שיחקנו כמה משחקים ובכולם הנער ניצח. הילד הזה היה ממש טוב בדמקה!

באנו לשחק עוד משחק, ולפתע הנער הפסיק לשחק, ואמר שדמקה זה לבטלנים.

את האמת שאני אוהב יותר משחקים כמו שוטרים וגנבים או מחבואים הוא אמר.

כנראה שהוא לא שם לב שאני על כיסא גלגלים.

משחקים כאלה אני לא יכול לשחק… אמרתי.

הנער שתק, הסתכל על כיסא הגלגלים שלי ושתק.

אני חושב שהנער קצת מובך מהסיטואציה.

שאני חושב על זה אני לא יודע את השם של הנערים

כדי להעביר את המצב המביך שנוצר שאלתי על שמם.

שמי יאנקו אמרתי. סיפרתי להם את הסיפור שלי ובכלל איך הגעתי לכאן.

סיפרתי לו את הרע, הטוב, השמש ובעיקר החופש.

אחד הנערים שאלו אם אני לומד בבית ספר.

אמרתי את האמת. שכל מה שאני יודע הוא מהספרים שלי.

למה צריך בית ספר? שאלתי אותם.

הם לא ענו אז שאלתי שאלה אחרת, אם הם אוהבים לקרוא ספרים.

אחד מהם אמר שהדבר האחרון שהוא היה עוסק בו זה בקריאה.

אני חושב שספרים זה הדבר היחיד שמחזיק אותי שעות. רציתי להגיד זאת, אך מיד השתפנתי כי פחדתי שהם לא יאהבו אותי.

הנער השני אמר שהוא אוהב ספרי הרפתקאות, אבל שהעיר התחתית הרבה יותר מעניינת מספרים. ושהעיר מלאה בהפתעות ושלמה צריך ספרים שיש דברים יותר מעניינים בעיר.

את האמת שאני חושב שהוא צודק.

בקצת זמן שאני יושב פה אני חושב שהעיר באמת מעניינית. שאלתי אותו איזה ספרים הוא קרא. הוא אמר המון שמות של ספרים שאני לא מכיר… הנער הזה נראה ונשמע ילד מעניין חשבתי לעצמי. שאלתי אותו אם הוא מכיר את הספרים שאני אוהב. הוא אמר שכן! סוף סוף מישהו לדבר איתו על הספרים שאני קורא.

שאלתי אם הוא מכיר גם את הספרים של שרלוק הולמס. הוא לא הכיר אותם…

דיברנו על המון סוגים של ספרים, מסתבר שיש לנו המון במשותף.

תוך כדי שדיברנו החבר שלו אמר שהנושא הזה ממש משעמם.

אחר כך הוא הציע ללכת לים. אני לא מבין אותו, הוא לא רואה שאני על כיסא גלגלים?!

אני לא יכול ללכת לים, אמרתי. הנערים ניסו לשכנע אותי לבוא.

אבל לא רציתי, אולי פעם אחרת, ניסיתי להעביר נושא.

למרות שאני יודע שאני לא אלך לים, אמא לא תסכים לי בחיים.

יש לך אמא? אחד מהנערים שאל. סיפרתי להם את כל הסיפור על אבא שלי, על איך הגרמנים לקחו אותו והוא לא חזר אף פעם.

השתררה שתיקה. הסתכלתי לשמיים, ראיתי בשעון שלי שבעוד 10 דקות נכנסת דקות. התקדמתי לכיוון השער ופניתי לביתי. שאלתי אותם אם יבואו עוד.

בטח. אחד הנערים הגיב במהירות.

נפרדנו לשלום וגם תיאדור צווח לשלום. אני חושב שהוא אוהב אותם…

יום חמישי 15.11.45

מאז הפגישה האחרונה עם החברים החדשים שלי, הם באו לבקר כמעט כל יום.

נפגשנו מתחת לעץ הזית וגם תיאדור בא איתי. ממש כיף לנו ביחד. אנחנו משוחחים, מדברים על ספרים שקראנו, הולכים לטיולים בעיר, אמרתי שהם יכולים לדחוף את הכיסא במורד הרחוב על העיר העליונה

הלכנו לראות סרט רוסי בשם אדמירל נחימוב. אמרתי שאני שונא את הרוסים.

סיפרתי להם איך בזמן המלחמה אני ואמא שלי ברחנו לרוסים וסבלנו שם המון.

הנער סיפר לי איך הרוסים ניצחו את הגרמנים ואיך הטנקים שלהם פרצו בהסתערות לברלין. הוא סיפר לי כמה הם אהבו את השירים של הרוסים ואת השיוויון והחופש.

אמרתי לו שהכל תעמולה. הרוסים האלה הרסו לי ולאמא שלי את החיים.

ראיתי אותם מקרוב ותאמינו לי שאין שם שום חירות ושום שיוויון.

אמרתי להם. ונזכרתי במה שהם עשו לנו. הם המשיכו להתווכח והחרשתי…

התעצבנתי ותפסתי אומץ. אולי פעם אבוא אתכם לים.

אמרתי פתאום. לא יודע למה ואיך, אבל ממש רציתי לראות את הנמל מקרוב.

הנערים שאלו עם אמי מסכימה, היא לא, אמרתי והם שאלו למה וסיפרתי להם שהיא מפחדת שיקרה לי משהו רע, שהיא רוצה שאהיה קרוב אליה.

בלי קשר לכלום, פתאום גילו לי את שמותיהם, שוקה והילד השני החליט שלא לספר לי.

אני לא מבין אמהות אמר שוקה פעם חשבתי שכל אמא יודעת מה טוב לילד שלה.

היום לא כל כך בטוח.

סיפרתי להם על הסבל שאמא עברה עם הגרמנים ועל כמה היה עלייה לדאוג לי וזה קשה מאוד.

ולאט לאט נצרבו לי זכרונות מהתקופה הזאת. לא נותר לאמי דבר מלבדי.

היא איבדה את כולם במלחמה, הנאצים ימח שמם הרגו את כל משפחתה או שהם מתו ממחלות ברוסיה. היא הייתה צריכה לעבוד ימים ולילות כדי להביא לנו אוכל.

שיתפתי אותם ושתקנו שלושתנו. תיאדור שוב שבר את השתיקה וצווח בקול.

שוקה הוריד את תיאדור אלי שאמלא לו אוכל, תוך כדי שתיאדור פיצח גרעינים בפיו. שוקה אמר לי שהם יכולים לבוא לקחת אותי לסיבוב בים לפני שאמא שלי תספיק לחזור מהעבודה. את האמת שעוד לא יצאתי מפתח ביתי מהיום שהגענו לכאן.

יום חמישי 17.11.45

היום הנערים באים אלי ונצא לים. אני מאוד מפחד, אם אמי תגלה? אבל אני מאוד רוצה לצאת ולראות את הנמל של חיפה. הנערים הקדימו לבוא לחצרי. אף שהיה קיץ והיה ממש חם בחוץ, לבשתי מעיל שחור עד צווארי.

וכמו תמיד חבשתי על ראשי את הכומתה השחורה שלי. תיאדור ישב על הברכיים שלי, ולא בתוך הכלוב שלו. ראיתי שתיאדור התרגש לצאת, גם אני קצת התרגשתי, זו פעם ראשונה שלי פה מחוץ לשער ביתי.

שוקה אחז בידיות של הכיסא שלי ודחף אותו קדימה על עבר הנמל.

התחלנו להתקדם ביחד, כל זמן שעובר היה בי פחד וחשש שאמי תגלה על יצאתי מהבית ללא הסכמתה. הרגיש לי מאוד מוזר לנסוע איתם. דמיינו זאת אתם, אתם מחזה זה, שני נערים לבושים במכנסיים קצרים וסנדלים וחולצה לבנה פשוטה, דוחפים כיסא גלגלים ממתכת נער נכה, חובש כומתה שחורה. ועוד עם תיאודור על הברכיים שלי. מחזה מאוד מוזר לדעתי. כל הדרך לנמל בחיפה היה תיאודור שקט, וכל אחד מאיתנו התעסק במחשבותיו שלו.

הגענו לנמל, שוקה והנער השני נכנסו למים, קפצו ונהנו. לאחר שעה שהם יצאו הם רצו לרכול שגוני מנטה. קניתי לכולנו שלגונים ולתיאודור שקית בוטנים.

התחלנו לחזור לכיוון הבית. לפתע נשמעה אזעקה מחרישת אוזניים.

נזכרתי בכל מה שהנאצים עשו לנו באותה תקופה. נכנסו למקלט האנשים היו מפוחדים ומבוהלים.

לאחר שעה יצאנו מהמקלט וכל הספינות שבנמל היו מפוצצות ושרופות.

אמרתי לנערים שאני חייב לחזור הביתה ובטח אמא שלי כבר הבינה שהלכתי.

הנערים התחילו לדחוף את הכיסא שלי במהירות, רחוב אחרי רחוב.

לפתע ראיתי את אמא שלי והיא הבחינה בי.

היא רצה עלי בדמעות וסטרה לשוקה. הנערים הבינו את הרמז והלכו לביתם. אמי חיבקה אותי חיבוק של אושר. מאז לא ראיתי את הנערים. אבל אני מודה להם שהראו לי את העולם האמיתי שבחוץ.

רפלקציות- רון

העבודה הייתה מאוד מהנה, את רוב העבודה עשינו בבית של שיר, כך שיצא לנו גם להתקרב מבחינה חברית. כל פרט בהוראות היה מאוד ברור.

מהעבודה יצא לי ללמוד את תקופת השואה ועל ילדים עם מוגבלויות והשתלבותם בחברה. אני ושיר חילקנו את העבודה בינינו כך שכל אחד עשה את החלק שלו

במלואו.

רפלקציות- שיר

מאוד נהנתי לעשות את העבודה עם רון, העבודה הייתה  מאוד מהנה ואני ורון למדנו ביחד על תקופת השואה ועל הסיפורים המזעזים.

הסיפור היה מאוד מעניין והדמות מאוד ריגשה אותנו.