שוקה מן העיר התחתית

בימי מלחמת העצמאות פינו את הנערים מן הקיבוצים המופצצים, שהיו קרובים לגבול לחיפה. מכל קיבוצי הגליל הוציאו ילדים עד גיל 14 והעבירו אל פנים הארץ. הבתים שהיו מעבירים אותם אליהם היו נטושים כי הערבים עזבו אותם ולכן הכל היה שם חדש ויפה.

אני הייתי ילד חוץ ובאתי לקיבוץ לאחר שאמי נפרדה מאבי, אני הייתי מכונה פה ילד מ”משפחה הרוסה”, למרות זאת אני חושב שלא הייתי ממשפחה הרוסה ועדיין יש לי אמא ואבא אבל פשוט בנפרד, מוזר שאנשים קוראים לזה כך לפעמים זה קצת מעליב אבל אני אף פעם לא נעלב וגם לא עולב.

לא רחוק ממני היה גר ילד בן גילי שקראו לו אבי הצעתי לו להיות חברים ולטייל כי לא היה לי חברים אז בגלל שעברתי למקום חדש. הייתי מספר לו את כל מה שידעתי על החיים לבד, עם הזמן נהינו חברים ממש טובים.

אמנם שהיינו חברים מאוד טובים אף פעם לא סיפרתי לו על אמי אני לא נוטה לדבר עליה אבל אני מאוד אוהב אותה, אני לא אוהב לדבר עליה כי אני מרגיש אשמה בזה שהוריי התגרשו. פעם אחת אבי קילל את אמא שלי בערבית (אני מקווה שבטעות) אני התנפלתי עליו בכעס, והפלתי אותו על הרצפה עד שביקש סליחה נכנעת. אני ואבי היינו מרבים ללכת לנמל שלא היה רחוק מאיתנו, היינו גם אוהבים לקנות שלגונים בטעם מנטה ולבוא להצגות יומיות בקולנוע מאי.

יום אחד אני ואבי רצנו דרך החצרות, מקפצים מעל גדרות אבן, עוברים בין פרצות ופתאום מצאנו את עצמנו בחצר רחבה, שעפרה מגורף ועץ זית ענף צומח בה. בצל העץ ישב נער על כיסא גלגלים. רזה מאוד, בגדיו כהים ועל ראשו המחודד חבושה כומתה שחורה, שכיסתה את שערותיו וצנחה על אוזנו הימנית. על ענף לידו היה תלוי כלוב גדול ובו תוכי ירוק שמקורו צהוב. אנחנו התנשמנו ואז התפוצצנו מצחוק. הוא פנה אלינו במבטא קשה ואמר שהתוכי שלו תיאודור אמר לנו שלום ואז ביקש אם אחד מאיתנו יכול להביא לו את התוכי שלו אני באתי אל העץ והורדתי את התוכי אל הנער, הוא שם זרעונים בכלוב וביקש אותי לתלות את הכלוב חזרה התוכי הוציא מילה מהפה והנער אמר שזה היה תודה.  הוא שאל אם אנחנו יודעים לשחק שח אבל אני ידעתי לשחק רק דמקה הוא חיפש מישהו לשחק איתו אבי אמר שהוא יכול לשחק איתו והם ישבו לשחק שח. שאלתי אותו אם אפשר לשחק דמקה כי אני הייתי טוב בזה, לפחות כך חשבתי עד אז, הוא ניצח אותי פעם אחר פעם! הוא היה כל כך טוב, סתם משחק של בטלנים עדיף שוטרים וגנבים או מחבואים. הוא הציג את עצמו ושמו היה יאנקו הסתבר שהוא בא מפולין והוא לא הרבה זמן פה זה הסביר את המבטא הכבד שלו. הוא אמר שהוא לא רגיל לפה אבל יש פה חופש ואת זה הוא אוהב, הוא אמר שהוא לא הולך לבית ספר ולומד הכל מספרים אני הייתי בוחר בקריאת ספר כדבר אחרון לעסוק בו

הם התחילו לדבר על שח פילוסופיה וספרים אני אמרתי להם להפסיק עם השעמום הזה והצעתי במקום זה ללכת לים יאנקו אמר שלא יכל לבוא כי אמו לא מרשה לו לבוא אפילו אם נדחוף אותו עד לשם עם הכיסא. שאלתי אם יש לו רק אמא והוא אמר שהיה לו אבא והוא מת במלחמה כי הגרמנים לקחו לו את אבא והוא לא חזר. מאותו היום שפגשנו אותו היינו באים לבקר אצלו כל יום, היינו מדברים על ספרים, חיים ועל יאנקו הוא היה מספר לנ ו כל מיני דברים שחווה היינו מציעים לו לבוא עמנו לסרטים או טיולים בעיר, אבל אמו לא שחררה אותו כי פחדה שיקרה לו משהו רע ורצתה שישאר שם כל היום. הוא אמר שיום אחד נלח אל הים בבוקר מוקדם שאמו לא תדע ותהיה בעבודה

בוקר אחד הקדמנו לבוא אל חצר ביתו של יאנקו. הוא ציפה לנו בכיסא גלגלים שלו. הוא היה לבוש מעיל שחור מכופתר עד צווארו על אף שהיה יום חם מאוד וחבש כומתה שחורה תיאודור לא היה על ענף העץ כמו תמיד היא היה על הברך של יאנקו, אבי פתח את השער ואני התחלתי לדחוף את הכיסא גלגלים לעבר הים. אני ואבי דחפנו את הכיסא גלגלים של יאנקו תור תור עד הים. כאשר באנו לשם הוא ראה את הנמל לראשונה והוא היה נראה שמח שראה אותו, אני ואבי הלכנו להתרחץ כאשר יאנקו חיכה על היבשה ליד הים. כאשר סיימנו להתרחץ הלכנו בחזרה ודחפנו את יאנקו חזרה בזמן שהלכנו, נשמעה יללה מחרישת אוזניים של צופרי אזעקה ובאו מטוסי האויב להפציץ את הנמל, נפלו מהם 4 פצצות, ישר רצנו למחבוא הראשון שמצאנו, המקלט

ההפצצות נמשכו שעה ארוכה כאשר זה הסתיים יצאנו החוצה והמשכנו בדרכנו ואז ראינו מישהי גבוהה שרצה אלינו, זו הייתה אמו של יאנקו היא צעקה משהו בשפה מוזרה ואז היא החלה לצעוק עליי ועל אבי בזעם, היא נתנה לי סטירה מצלצלת זה היה מאוד כואב ונשאר לי סימן לוהט. אמנם שאני לא נעלב ותמיד מנסה להשיב למי שמנסה לפגוע בי הפעם פשוט הלכתי בצעד קצוב משם