הסוחר וההלך

מַעֲשֶׂה בְּסוֹחֵר, שהָלַךְ עם חֲמוֹרָיו אל השׁוּק, כדי לקנות סחורה.
הדרך הייתה ארוכה. הוא עצר ליד עץ גדול, ושָׁכַב לנוח בצִלוֹ.
כַּעֲבוֹר זמן קצר קם על רגליו והִמשיך בדרכו. כאשר הִגִיעַ הסוחר אל השוק, הוא גילה שאיבד את שַׂקִית הכֶּסֶף שלו, הראשון בה מֵאָה בִּיר. מיהר הסוחר ורץ בַּחֲזָרָה לְחַפֵּשׂ את האֲבֵדָה.

בדרך בא לִקְרָאתוֹ הֵלֶךְ. עצר ההֵלֶךְ את הסוחר ושאל:
“מה קרה לך? למה פָּנֶיךָ מוּדְאָגוֹת כל כך?”
“איבדתי את כל כספי, שהיה בתוך שקית,” השיב הסוחר.

הלוש לסוחר שקית קטנה, ושאל: “האם זאת השקית שלך?
מצאתי אותה ליד עץ גדול בצד הדרך.” שָׂמַח הסוחר, לקח את השקית, פתח אותה, סָפַר את מַטְבְּעוֹת הכסף שבתוכה, ומצא מֵאָה בִּיר בדיוק.

פתאום עלה במוֹחוֹ של הסוחר רעיון. הוא פנה אל ההלך ואמר:
“יש בשקית רק מֵאָה בִּיר, ואילו בשקית שאני איבדתי, היו מָאתַיִים בִּיר.
אתה גנבת את המחצית כספי.
הִבִּיט ההלך הנדהם בסוחר ואמר: “לא לקחתי דבר מהשקית!”
דברי ההלך לא עזרו, והסוחר הִתְעַקֵשׁ שהוא גנב את הכסף. הם התווכחו והתווכחו שעה ארוכה. בסוף הִצִיעַ ההלך ששניהם יֵלְכוּ אל הַמֶלֶךְ תְּאוֹדְרוֹס, והוא ישפוט ביניהם.
הלכו שניהם אל המלך. ביקש המלך מן הסוחר הספרפר את סיפורו.

הִקְשִׁיב המלך לסיפורים של הסוחר וההלך, הִרְהֵר מעט וּפָסַק:
“אתה, הסוחר, טוען שבשקית שאיבדת, היו מאתיים ביר. אם כך, ההחלטה הזאת לא שלך. , “פנה המלך אל ההלך”, מצאת שקית וּבָה מאה ביר. שְׁמוֹר את ההשקעה עם הכסף אצלך, עד שיבו בעל האֲבֵדָה ויבקש אותה.
הרכין הסוחר את ראשו והִשְׁפִּיל את מבטו לאדמה. הוא הֵבִין שהמלך החכם יָדַע מי שיקר ומי דיבר אֱמֶת.