by keren ashkenazi
Artwork: קרן אשכנזי
Copyright © 2019
-דרוש מציל בחוף ירושלים-
אני עובד כמו חמור, ראבק, עובד כמו בן–זונה.
מרים שש שבע פלטות על הגב שלי ועולה ארבע קומות ברגל. אני נושך את השפתים כבר בקומה השניה, מת להעיף את הכול מעלי, לשמוע את הפלטות נשברות, לשמוע את המראות מתרסקות אבל אני לא מעז לאבד כיוון. יש לי מטרה. אני מתארגן על החיים שלי כי אני רוצה להקים בית ולמלא אותו במשפחה.
וואלה, לפעמים אני לא בטוח מה אני רוצה יותר, ילדים משלי או שירדו ממני הדודים שלי שמחטטים לי בחיים ושואלים מתי אביא כבר בחורה.
כל החיים שלי עבדתי, מאז שאני זוכר את עצמי עבדתי. אחרי הלימודים עבדתי, גם בצבא עבדתי ומאז שפרשתי מהצבא ועד היום, אני עובד.
בבוקר, בלילה, כל הזמן עובד.
אני לא מתלונן, יש לי מזומן בכיסים וחיסכון בדולרים קאש
מצד שני קצת נשבר לי הזין לעבוד סביב השעון ולהגיע לבית ריק בסוף היום.
הבית שאני גר בו ריק מרהיטים ומאנשים, הוא גם ריק מאוכל. במקרר עומד קשטופ ומחכה שאזמין לו טייקאווי שלא יהיה בודד. שתיהיה לו סיבה להשפריץ את עצמו על משהו.
חברים שלי מסתלבטים עלי שההד במקרר שלי הוא כמו ההד בעמק ההימלאיה, האמת? צודקים.
מה יש לי למלא את המקרר? בשביל מה ובשביל מי?
אני עצמי לא אוהב לאכול ואם כבר אני רעב אני מעדיף לאפה עם שווארמה צ‘יפס בצד וקצת חמוצים, לאכול כמו בן–אדם ולשבוע.
לא להתחיל לשחק עם ירקות ונודלס, אין לי סבלנות לזה.
יש פה במטבח כמה סירים וכלי עבודה לטבחים כי בימים בהם אחי נפקד ממשפחתו הייתי קונה לגיסתי כל מה שחסר לה ומשאיר לה. אז נשאר פה סיר חדש של ג‘חנון, ווק למוקפץ, וכמה כלים שאני לא יודע אפילו איך להשתמש בהם… זה שהופך את החביתה ועוד מערוך לבצקים גדולים וכמה כלי אפייה שבחיים לא ראיתי בבית אצל אמא שלי.
בימים ההם, הייתי קונה לבית של אחי הכל, שלא יחסר לילדים ולאשה כלום, לקחתי על עצמי לשמור עליהם במקומו. לא יכולתי להרשות לעצמי לראות את הילדים שלו סובלים ובמחסור.
נתתי להם את כל מה שהיה לי ויותר.
קניתי להם רהיטים ומשחקים ובגדים, קניתי להם אוכל והייתי לוקח אותם לקניון לבחור מתנות סתם ככה אחרי העבודה, שירגישו טוב, שלא ירגישו שאין להם אבא.
לילדים סיפרנו שאבא גר בקיבוץ בינתיים, תכל‘ס אחי עשה שטויות ושילם עליהן את המחיר וישב כמה שנים.
אני לא יודע מי יותר מטומטם, אחי שלא לקח בחשבון את ההשלכות על המעשים שלו או הדפוקים שקנו ממנו ניירות פקטיבים והעבירו לו מליוני שקלים לחשבון.
עד היום אני שומר להם בצד, שלא יחסר להם, אני לא סומך עליו שישאר בן–אדם ואני יודע שבכל רגע הוא עלול להפתיע את כולם.
לילדים שלי אני דואג פחות, אני יודע שיש להם אמא שתתאבד בשבלהם ואין סיכוי שיחסר להם כלום.
אם אני לא אתן לה, ההורים שלה ייתנו לה. היא חס–וחלילה לא תלך לעבוד הבטטה. שונא אותה. עצלנית ונצלנית.
אף פעם לא עבדה, יום אחד בחיים שלה לא עבדה.
היא כן עבדה בשנה הראשונה כשהכרנו, בעצם היא עבדה מהבוקר ועד הלילה, אני הייתי מחכה לה כמו כלב שתסיים עם הסטודיו שלה ותבוא לפנק אותי קצת.
אבל מה? כסף לא יצא ממנה, לא יודע מה עשתה עם הכסף שלה. בטח קנתה עוד בגדים מכוערים שלא עלו עליה.
בעצם הכרתי אותה רזה דווקא, רק מההריון הראשון הפכה לבטטה ונשארה בטטה עד היום. גוש שומן. איכס.
חשבתי שהיא תביא חצי ואני אביא חצי ונחסוך קצת כסף. כל אחד צריך שיהיה לו קצת דולרים ליום שחור, אבל איפה, זאת יודעת לחסוך? בזבזנית כפייתית. לא עושה כלום עם עצמה, כל היום בקניונים מחפשת מה לקנות במקום החיים שאין לה.
כשהייתי רווק הייתי מגיע הביתה, פותח בירה שקניתי בדרך, מדליק ג‘ויינט ויושב במרפסת תחת כיפת השמיים. אהבתי להסתכל איך העננים זזים ומשנים צורה. אהבתי את הקטע שאתה יכול לראות בהם מה שאתה רוצה.
אני לא טיפוס חולמני, איפה, אני הכי עירני בעולם אבל אחרי העבודה אני חייב שעה להירגע.
אחרי זה, שעה אני נרדם עם הבגדים ואחרי זה, כמה שעות אני בפורנו. זאת התמכרות. אין מצב שאני לא צופה בפורנו כל יום. מה יש לי בחיים? פלטות ומדרגות??? תן להנות קצת.
כשהייתי גר אצל ההורים לא היתה לי פרטיות לעשות כלום. העיפו אותי מהחדר שלי לסלון. לאמא שלי לא היה אכפת ממני. תמיד היתה בעבודה, כל היום מקודדת מוצרים בסופר ובבית מתלוננת שיש לה דלקות גידים בידים. איך לא יהיו לך? תעבדי שמונים שעות עם אקדח מחירים ואל תבכי שיש לך דלקות בידים. אני לא קורא לה אמא. היא לא היתה שם בשבילי אף–פעם. או שהיא היתה בעבודה או שהיא היתה בשביל אחי המלך. הוא היה נכנס מבית–ספר, זורק את התיק והנעליים באמצע הסלון והיא מתלקקת אחריו “מה להכין לך לאכול?” אני ואחותי היינו צריכים לסדר את הבלגן שלו. אמא שלי שנאה בלגן בבית והוא לא ספר אותה ממטר.
מילא זה שהוא היה המלך אבל איך היא הרשתה לו להעיף אותי מהחדר ולהשאיר אותי בלי חדר בלי מיטה ובלי ארון בגדים? זאת אמא נורמלית תגידו לי?? יש לה בית עם שישה חדרים ואין לה חדר אחד פנוי בשבילי? לא הבנתי, אני לא ילד שלה? במקום לפנות לי חדר אחר, היא השאירה את חדר הטלויזיה כמו שהוא, היה אסור לי לישון בו ואותי השאירה ככה, בלי כלום. שנים ישנתי בסלון על הספה.
בבוקר הייתי קם הפוך מעוך כל הגוף כאב לי. הייתי ישן עם הבגדים שלי כי אחי וחברה שלו היו נועלים את החדר שהיה פעם שלי מאחרי הצהרים ועד למחרת בצהרים. לא יכולתי בבוקר לקחת בגדים מהארון שלי, אפילו את התיק של הבית–ספר לא יכולתי לקחת אם לא זכרתי להוציא אותו משם מראש.
כבר הייתי מצליח להעיר את עצמי בבוקר, עם כל העצבים והכאבים, כבר הייתי עם אותם בגדים שישנתי איתם ובסוף החארות לא היו פותחים לי את הדלת להוציא את התיק לבית–ספר. לא הייתי הולך, אחרי שהייתי בוכה ובועט להם בדלת שעה, כבר לא היה לי כוח ללכת לבית–ספר.
הייתי שוטף פנים ונרגע, שותה תה ויורד למטה לסיבוב. כמו דפוק הייתי מסתובב בשכונה, עובר ליד הירקן, המספרה והמכולת, מקווה שאמא שלי תיהיה שם בטעות ותראה אותי ואוכל לספר לה איזה חרא אחי ואיך היא מגנה עליו ואותי שוחכת.
אמא שלי אף פעם לא היתה שם בשבילי. בשעות הבוקר עבדה בסופר, בצהרים באה הביתה עייפה ועצבנית, מכינה משהו לאכול, נחה שעה כל הכורסא בסלון וממהרת למשמרת ערב עד תשע בלילה. כל יום. איזה מזל שאבא שלי הגבר היה בבית כבר בחמש. אמנם הוא לא ידע לעשות הרבה במטבח, רק חביתה צהובה עם כורכום ומלא שמן או שקשוקה שאהבתי מאוד אבל הוא כן ידע בימים של החורף להכין קנקן תה ולדפוק לנו בדלתות של החדרים ולקרוא לכולנו לסלון.
אני כבר הייתי בסלון, כי זה המקום שהיה לי להיות בו. אבל אחי וחברה שלו ואחותי, סוף–סוף היו יוצאים מהחדרים ויושבים איתנו יחד בסלון.
אהבתי להרגיש משפחה.
אהבתי שכולנו היינו שווים כששתינו תה ביחד.
אחותי גדולה ממני בכמה שנים ותמיד היתה חרשנית. לא מענין אותה אוכל, לא מענין אותה בילויים, מענין אותה לימודים ועבודה. אחותי חרוצה, גם היא עובדת מהבוקר עד הערב ואמא שלי מטפלת לה בילדים רוב הזמן.
אמא שלי פראיירית, אין לה אומץ להגיד לאחותי ולבעלה שנמאס לה, שישלמו לה לפחוד על הדלק עד רמת–גן.
יום–יום היא נוסעת אליהם, עומדת שעות בפקקים, מנקה להם, מבשלת להם, וקונה להם דברים. במקום לשלם לה או להגיד לה תודה, גיסי עוד מרשה לעצמו להעיר לה שלא נקי מספיק ושהכביסה לא מקופלת יפה. אני במקומה הייתי טורק לו את הדלת בפנים הולך ולא חוזר לשם.
אמא שלי לא כזאת פראיירית, יש לה פה גדול, היא יודעת לקלל ולאיים אבל ממנו היא מפחדת.
אולי זה בגלל שאחותי פעם ביטלה חתונה ממש רגע לפני המועד. זה קרה בגלל שגילינו מכתבים שהארוס שלה היה שולח לבחורה שבגד איתה. אחותי נטרפה באותו הזמן. השתוללה, צרחה, שברה את הבית. אני ואבא שלי רצינו ללכת לדפוק בו מכות אבל המניאק לא שווה את זה אפילו.
במקום להיות באבל על החתונה שבוטלה, אחותי עבדה יותר שעות וחסכה כסף לטיול בדרום אמריקה. וואללה, עשתה בשכל. איזה דפוק אני שלא חסכתי לטיול של כמה שנים. אם לא חבר שלי שהציע שאבוא אליו לאמריקה לחודשיים, גם את זה לא הייתי עושה. לא היתה לי מטרה בחיים ורק עבדתי וחסכתי דולרים בקאש.
בטיול ההוא לדרום אמריקה אחותי הכירה את בעלה, ואני אומר הכל ענין של מזל, אתה יכול ליפול מנכוס בנישואים כמו שאני נפלתי עם הגרושה שלי ואתה יכול להרוויח כמו שאחותי הרוויחה בעל זהב. אחלה גבר גיסי, עובד, אמנם לא מרוויח כמעט כלום לעומת אחותי אבל הוא אחלה גבר.
בחור חכם ויפה, יש לו מלא ידע בכל התחומים והוא גם אבא גבר לילדים שלו. בגלל זה אמא שלי מחשבנת לו, היא מפחדת לקלקל להם. הם היחדים שלא מקבלים ממנה המלצה להתרגש. אני חולה על הילדים של אחותי וגיסי, איזה ילדים מיוחדים.
הם גדלים להיות גברים, לא כמו שגרושתי מחנכת את הילדים שלנו להיות חנונים. כמו שוטרת הבטטה הזאת. כל היום מחלקת להם פקודות, הכל אסור. הילדים שלי רועדים ממנה.
גם אני רעדתי ממנה פעם, מפחידה. היום אני לא סופר אותה, משתין עליה בקשת. כשהילדים יעברו לגור אצלי, עוד שנה שנתיים שיהיה לי מספיק כסף בצד, אני אשים עליה זין ואחנך את הילדים שלי כמו שאני רוצה. שיהיו גברים.
אני נמוך, ממש נמוך, ואני שונא את זה. אני גם שונא שאני קרח כבר מגיל עשרים וחמש. אני גם מגמגם ויש לי רווח ענקי בשיניים הקדמיות. יכולתי להיות אחרת לגמרי אם לאמא שלי היה אכפת ממני. הרופאים כל הזמן הציעו לה לעשות לי זריקות זירוז גדילה אבל היא סירבה. על חשבוני היא סירבה.
למה מי נשאר נמוך? את?? גם את נמוכה אבל מה זה מענין אותי?? לא חשבת על זה שאני גבר ואני צריך להיות בגובה נורמאלי?? אם היה לך קצת מוח לא היית מסרבת. זה המעט שיכולת לעשות בשבילי אמא.
בקשר לקרחת קיבלתי את זה, כי גם אבא שלי קירח וזה המצב. חוץ–מזה שהיום אני חושב שזה גברי, מה, לרוב הגברים–גברים יש קרחת וזה סקסי. נשים חולות על זה, בדוק. הבטטה צוחקת על הקרחת שלי, אני צוחק על הגועל של הצורה שלה.
פעם היא היתה יפה ומטופחת, פעם חברים שלי היו עפים עליה. כשהבאתי אותה פעם ראשונה לחבר‘ה כולם נגנבו עליה. יש לה פה, היא יודעת לדבר ולהצחיק, יש לה נוחכות. יש לה עיניים ירוקות גדולות ושיער ארוך. אם היא היתה שומרת על עצמה היא היתה נראית טוב. אבל איזה, היא רק טוחנת ואוכלת כל היום, לא זזה מהספה. שונא אותה, פאדיחה של אשה. פאדיחה שהייתי איתה בכלל. אני לא מבין איך מבחורה יפה ושווה היא הפכה להיות בטטה מסריחה.
למרות שהיא רזתה מלא בשנה האחרונה, היא ניהיתה חצי ממה שהיתה אחרי הלידות, אבל כוסאמא שלה, אני שונא אותה בכל מקרה, יש לה אופי חרא. כל היום עצבנית וצועקת, שוטרת מגעילה. שתלך כבר לעבוד, עצלנית. מספרת לכולם שהיא מעצבת פנים ותכל‘ס לא עיצבה אף בית אף–פעם.
אני בכלל לא מאמין לה שהיא למדה. היא שקרנית, ממציאה דברים ומאמינה להם. לא יודע מי היא בכלל. לא יודע מה נכון מכל מה שסיפרה לי על עצמה כשהכרנו.
כשאני רואה שהיא מדברת עם לקוחות בטלפון או יושבת לשרטט אני נהיה עצבני, כי אני לא מבין מה החארטה הזאת ואיך אנשים מאמינים לה? מי משלם כסף לבטטה כזאת בכלל? גם אם היא עושה כסף, מה שלא נראה לי הגיוני, היא שמה אותו בצד. הלכה ופתחה לה חשבון בנק משלה, פחחח עוד אחת. צוברת גם שם חובות, אם בכלל מישהו ייתן לה אשראי וחושבת שאני אשלם לה אותם. זין אני אשלם לה, בבית–משפט אני אתבע אותה על הכל. אני רק מחכה שיהיה לי מספיק כסף בצד להתארגן על עצמי.
העבודה חלשה בשנה האחרונה ואני לא מפסיק לשלם לה כסף על הבית והילדים. נצלנית, את כל הכסף היא לוקחת לי.
כל היום מטיילת ומגהצת את הויזה. לכי לעבוד כבררררר!!!
שאמא שלך שגם לא עושה כלום כל היום תשמור על הילדים. מה יש? כסף לחתונה היא לא הביאה אז שתטפל בילדים. רק אמא שלי תטפל בילדים של אחותי ואמא שלה המלכה לא יכולה לוותר על החיים שלה? מי ישמע, עוד מלכת אנגליה. חושבות שהשמש זורחת להן מהתחת.
הבטטה היתה מספרת לי שכל הזמן הן מסוכסכות, מקנאות אחת בשניה, נכנסות אחת בשניה. שתיהן אותו דבר, בגלל זה הן לא מסתדרות. מי יכול לסבול את הבטטה הזאת בכלל? כולם שונאים אותה או מפחדים ממנה. האחים שלה ההורים שלה הבני–דודים שלה שהיא משחקת אותה החברה הכי טובה שלהם. אף אחד לא סובל אותה. אני בטח לא סובל אותה. אף–פעם לא סבלתי אותה. אם לא היו חושדים בי שאני הומו לא הייתי מתחתן איתה. אין מצב.
יום אחד בעל–האש עם כל המשפחה שלי, ישבנו כולם ככה אחרי האוכל ודיברנו ופתאום התחיל דיבור על זה שלא הבאתי בחורה למשפחה מעולם. נהייתי ורוד, רציתי למות.
זה נכון שלא הבאתי בחורה זה בגלל שלא היתה לי בחורה רצינית להביא. אבל אלה התחילו עם שאלות וחקירות, לעדה הזאת אין טאקט ואין עצם בלשון, והם התחילו לזרוק לאמא שלי שאני הומו. אמא שלי פתחה עליהם כמו שהיא יודעת והשתיקה אותם אבל אני ידעתי שהפצצה התחילה לתקתק וכדאי שאני אביא להם מישהיא כמה שיותר מהר, שיירדו ממני.
אחרי כמה זמן הכרתי את נופית אבל היא היתה הבלה, כזאת טיפשה שהתביישתי להביא אותה למשפחה או לחברים.
אז רק זיינתי אותה בלילה ושלחתי אותה בבוקר. ככה תשעה חודשים. תקופת הריון עברתי איתה, מזל שלא נכנסה זאת להריון. היו יוצאים לי ילדים אהבלים כמוה.
אין מה להגיד, הבטטה חכמה, והיא מגדלת את הילדים להיות מחוננים, את זה אי אפשר לקחת לה. הילדים שלי מתוקתקים, נקיים ומצטיינים בכל דבר שהם עושים. טוב, יש לה זמן, מה עוד יש לה לעשות חוץ מלהשקיע בילדים. חבל שהיא אובססבית על החינוך שלהם ולא משחררת קצת.
נופית השאירה אצלי מלא דברים בדירה אבל רגשות לא נשארו לי אליה כבר ביום שחתכתי ממנה.
אני אין לי בעיה, מוריד מסך ושוכח ביום. מה שהיה היה. וואללה חיים פעם אחת, חבל להתעכב על כל מטומטמת.
אנשים דפוקים, מחשבנים יותר מידי, אבל אני למדתי מאמא שלי לא לראות אף אחד, רק את עצמי. תכל‘ס אני יודע שהיא לימדה אותי את איך לשרוד רק בגלל שהיא השאירה אותי גמד. רצתה לפצות על זה, אבל אם לא היה לי גם בטחון עצמי היו אוכלים אותי בלי מלח.
יש לי אלה באוטו ובטחון של גבר מטר שמונים, מי יכול לבוא מולי? מי שיוצא עלי אני פותח לו את הפרצוף.
נופית עפה לי מהנוף והבטטה נכנסה חודשיים אחריה לגור בדירה שלי. באה עם טונה של בגדים ודיסקים ונעליים ושטויות של בחורות ואני יש לי דירת שלושה חדרים מההמת, לא בא לי שהיא תמלא לי אותה בחרא שלה. אמרתי לה מותק, את יכולה להביא רק את מה שאת צריכה, אין לי מקום לכל הדברים שלך. ריחמתי עליה כשסגרה את הסטודיו והשאירה ליד חדר האשפה את כל הציורים והצבעים והמכחולים שלה, גם כי היא מציירת ממש יפה וגם כי ראיתי שכאב לה, אבל אסור להראות חולשה לידן כי אחר–כך הן מטפסות לך על הראש. אז דיפדפתי את זה והמשכתי עם הקו הזה, לא נתתי לה להכניס כוס הביתה, יש לה מלא כלי נגינה זה היה חונק לי את הדירה. נתתי לה להביא גיטרה וכמה חזיות ושתגיד תודה. בשנה הראשונה היתה קמה כל בוקר מוקדם, מתקלחת, דופקת שמלה עקבים מתאפרת, נראית מליון דולר. אחרי שנה בערך, פיטרו אותה מהמוזיאון שעבדה בו ואני לחצתי עליה לסגור את הסטודיו שלה שאני עד היום לא מאמין לה שהיו לה בכלל תלמידים שם. רק חובות היא ידעה לעשות והיתה בטוחה שהעשיר יכסה לה אותם. אני כמו דפוק כיסיתי לה מלא חובות. מטומטם, מגיע לי שנשארתי בחובות. בחורה לא שווה שתהיה עני בשבילה. רוצה כסף? שתלך לעבוד. הילדים יכולים להיות בצהרון, מה קרה? אף ילד לא מת מזה. אבל לא, הבטטה מפחדת שיהיו בצהרונים. היא מפחדת שהיא לא תוכל לישון צהרים כל יום ולהשמין עוד קצת, זה מה שהיא מפחדת.
אני יודע שהיא אוהבת את הילדים יותר ממה שהיא אוהבת את עצמה, בגלל זה היא ככה הזניחה את עצמה, אבל מה שמנצח אותה זאת העצלנות שלה. פשוט מעדיפה לאכול ולישון במקום לעבוד. זאת האמת.
כל היום היא במיטה. כל פעם כשאני בא הביתה בשנה האחרונה מאז שעזבתי את הבית אני רואה אותה במיטה, יושבת או שוכבת, עם הטלפון ביד ואוזניות באזניים ומחלקת פקודות. נראה לי שהיא בדכאון, שתלך לטיפול החולת נפש הזאת.
בקיצור, פעם לפני שהיא התחילה להיות בהריונות, היא היתה בחורה שאפשר להביא למשפחה, נראית טוב, חכמה, מצחיקה, בחורה עם נוכחות, היום אני מתפדח לרדת איתה במעלית.
שתלך לטפל בעצמה דחוף.
גם כשהיא מטפלת בעצמה אני שונא אותה, אני שונא שהיא הולכת לאימון כמעט כל יום וקוראת לי להחליף אותה, שונא שהיא הולכת ללמוד משהו מסתורי שאין לי מושג מה הוא, שונא שהיא מדברת בטלפון שיחות סודיות עם כל העולם, שונא שהיא כותבת ספרים פתאום (נהיתה לי סופרת), אני לא סובל את זה שהיא משחקת אותה שיש לה חיים. אין לה חיים וככה אני רגיל. שלא תמציא לי פתאום שיש לה חיים.
בשנה האחרונה היא רזתה איזה עשרים קילו נראה לי והתחילה ללבוש מכנסיים קצרים וג‘קטים מחוייטים, מי ישמע איזו דוגמנית, סבבה רזית אבל את עדיין בטטה.
גם הנשים של החברים שלי נהיו זקנות והתכערו, מה כאילו כל הנשים מתכערות אחרי חתונה? איך זה שאחותי ואמא שלי יודעות לשמור על עצמן ונראות מעולה? טוב, הן שונאות לאכול, מי שלא טוחנת כל היום לא מתכערת.
יש לי קטעים שאני מת להגיד את האמת אבל משהו בי שונא את כולם ואת כל העולם. אני רגיל לריב עם כולם ולתקוף כמו שלימדו אותי, כי בטבע או שאתה אוכל אחרים או שאוכלים אותך.
לאמא שלי ולאחותי יש ריח רע מהפה כי הן לא אוכלות כלום. יש להן גם נשירה מהשיער וזה נראה גרוע. למה אין אמצע? מה הקטע שלכן נשים שאין לכן אמצע?
אין כמו גברים, גבר יודע תמיד להיראות טוב, לשמור על הגוף שלו, לאכול במידה, לקנות במידה, אין לו את הקטע הדפוק הרגשי של נשים.
גבר הוא היצור החזק בטבע ונשים נועדו לפנק אותו.
כל החברים הגברים שלי שומרים על עצמם וכל הנשים שלהם מוצצות להם את הדם. אם זה בכסף, אם במריבות
אם זה עם הילדים, אם זה בחפירות בטלפון.
אני יושב עם חברים שלי לבירה כל יום חמישי ומכולם אני שומע את אותם הסיפורים. למה התחתנו? ומי שלא טוב לו שיחתוך, כמו שאני חתכתי, כמו גבר!
לא מבין את אלה שנשארים לסבול ורק מתלוננים, וואלה, הילדים מסתדרים, מתרגלים, הכל טוב.
נכון בהתחלה הם קצת עצובים קצת קשה להם אבל שטויות, שוחכים הכל. אני גדלתי כמעט בלי אמא ותראו אותי, גבר גבר.
הבטטה לא רוצה להתגרש ממני, נדמה לה שאם היא תשאר ככה עוד מאה שנה אני אחזור אליה. בחיים לא חוזר אליה למכוערת הזאת. שונא אותה.
טוב לי ככה, אני גם ככה כל היום בעבודה, בא הביתה, להורים, מתקלח ושם את הראש. נכון אני שוב ישן על מיטת נוער שלא נוחה לי וזה עושה לי פלאשבקים קשים לעבר, אבל זה זמני. כשהחוזה עם הדייר בדירה שלי ייגמר אני עובר לשם כמו מלך. פעמיים בשבוע הילדים יבואו לישון אצלי ושהיא תזדיין, מה אני צריך יותר מזה. אין לי זמן וסבלנות לגדל אותם כל השבוע. אוהב אותם אבל אין לי סבלנות. היא אוהבת ללכת לספרייה איתם ולקחת אותם איתה לכל מקום, מה יש לה לעשות גם ככה. אני החמור, צריך לעבוד כדי לשלם לבת–זונה מזונות. בינתים אני משלם לה הכל, שכירות, חשבונות של הבית וגן של הילד. גם ויזה היא רוצה החוצפנית. אוכל אני לא משלם להם, גם לא בגדים ובילויים שתלך לעבוד, בזנות מצדי. לא מענין אותי, אני לא פראייר של אף אחד.
כל הזמן היא מספרת לי סיפורים שהיא לא רוצה להכניס את הילדים למסגרות עד חמש בערב ואני לא קונה את השטויות שלה. שתלך לעבוד.
בקיצור, כשאני אעבור לדירה שלי אני אהיה מלך, קונה רהיטים, לוקח לה את כל מה ששלי ומתחיל חיים חדשים. סוגר את המינוס, מעיף אותה מהחשבון בנק ומתיישר כלכלית. כל הכסף שהיא שרפה לי יחזור אלי בגדול.
אני נותן לה זמן להתארגן על עצמה, גג חצי שנה, אח“כ אני סוגר לה את הברזים, שתלך לגור אצל ההורים שלה, שתמצא עבודה, שתרשום את הילדים לצהרון, אין מה לעשות.
הבכור שלי כבר גדול ואני לא יודע אם בכלל יש צהרון לגיל הזה אבל שיסתדרו, מה אני יכול לעשות, גם אני צריך לחיות. מספיק שנים היא שתתה לי את הכסף.
כל חודש מקבלת ויזה חמש אלף שקל, מה אני עשיר??
שונא אותה.
רק קונה בגדים לילדים, הארונות שלהם כבר מפוצצים, קונה להם משחקים, מתנות. נראה לי גדלה כילדה ענייה והיא מפצה אותם. נראה לי לא קנו לה כלום ובגלל זה היא ככה. אני מרחם עליה בקטע הזה. אבל שתלך לעבוד ותביא כסף לכל הבזבוזים האלה.
אני גם נהנה לראות את הילדים לבושים יפה ומבלים טוב, אבל אני חייב לחסוך בצד. ככה לימדו אותי, ככה גדלתי, מה אני יכול לעשות???
וואלה אצלי הכל שחור, אין לי תיק מסודר של ניירות, ואין לי דוחות שנתיים, עובד מהיד לפה. להורים שלי לא חסר כלום. יש לנו דירות ואדמות, ברוך השם יש הכל, לא חסר. אני יודע שאם אני אתקע יהיה להם מאיפה להביא לי. למרות שאחי שתה להם את רוב הכסף בחובות שצבר לשוק האפור אני לא דואג ויודע שיש עוד הרבה בצד. רק בבניין שלהם יש להם שתי דירות, בן–פורת יוסף. לא חסר להם. פנסיה נכנסת להם ממלא מקומות ואמא שלי עדיין עובדת. לא כמו הבטטה. אמא שלי עובדת כל החיים שלה ומבזבזת רק מהכסף שלה. בכסף של אבא שלי היא לא נוגעת. הוא יאכל אותה אם היא תגע לו. היא מפחדת ממנו, יש לו התפרצויות עצבים שעוד שניה הוא מוריד לה סטירה. טוב היא מעצבנת, לא שומעת כלום, חירשת, לא שומעת גם עם מכשירי שמיעה והיא חופרת בעצמות של כולנו, במיוחד בשל אבא שלי.
אם מגיע איזה דו“ח תנועה היא תהרוג אותו אם ישלם, משגעת אותו שיערער שילך למשפט שייקח עורך–דין ואיזה, אבא שלי כבר מבוגר, בקושי זז, איזה עורך–דין. אבא שלי בקושי יורד לטוטו וחזרה. אבא שלי עייף ממנה כי היא אשה קשה. לפעמים גם אותי היא מטמטמת, רוב הזמן היא עושה את זה. רוב הדואר שלי מגיע אליה, אף–פעם לא סמכתי על זה שהאשה שלי תפתח לי את המכתבים אבל שום מכתב לא נשאר סגור, אמא שלי פותחת לי את כל הדואר הרבה לפני שאני מספיק לקרוא אותו. אלף פעם ביקשתי ממנה שלא תיגע לי בדברים הפרטיים שלי וכל פעם היא חוזרת על אותו דבר. היא לא סומכת עלי בכלום, מתייחסת אלי כמו לילד קטן, חוקרת אותי, בודקת את המכתבים שלי והחשבונות שלי, מתערבת לי בכל דבר. אני מודע לזה שהיא סכסה אותי עם אשתי, שהיתה אשתי. כל יום היא מתקשרת אלי על הבוקר, איך שאני מגיע לנגריה ומתחילה לחפור לי. “אל תתן לה כסף, שתלך לעבוד, אל תספר לה שנתתי לך כסף, תחביא את המסמכים על הבית ועל הירושה של אבא” וממשיכה וממשיכה שעות ולא עוצרת. אני אומר לה “אמא די, שמעתי אותך, לא צריך כל יום לחזור על אותו דבר ואני חייב להתחיל לעבוד” אבל היא לא מפסיקה, היא לא שומעת אפילו מה שאני אומר לה כי היא לא מדליקה את מכשירי השמיעה שלה, זה מצפצף לה באוזן. שתחליף אותם כבר, שנים היא לא שומעת כלום ואי אפשר לדבר איתה. נראה לי שגם אם היא היתה שומעת לא היה אפשר לדבר איתה כי היא עקשנית וחושבת שהיא יודעת הכל. גם הבטטה שהיתה אשתי חושבת שהיא יודעת הכל. הן מאוד דומות באופי, שתיהן חולות נקיון, וחולות נפש. שתיהן עצבניות וצועקות כל היום, שתיהן שתלטניות וחושבות שכל העולם צריך לציית להן. נמאס לי משתיהן. כל החיים נשבעתי לעצמי שלא תיהיה לי אשה כמו אמא שלי ובסוף כמו כולם נפלתי בזה, לקחתי אשה קופי של אמא שלי, רק שמנה אוהבת לאכול.
אמא שלי שונאת אוכל, היא שותה קפה בבוקר ורק בערב אוכלת איזה יוגורט של זקנים. הבטטה קמה בבוקר שותה קפה עם עוגיה, ישר על הבוקר. מאז שהיא רזתה אני לא רואה אותה אוכלת דברים משמינים, אולי היא גם בדיאטה חוץ מזה שהיא עושה ספורט כמעט כל יום, לא יודע, גם אם היא רזתה מלא, בשבילי היא עדיין בטטה מסריחה.
אני שונא לראות שפתאום היא משחקת אותה שמחה ויפה, למה איתי היית מוזנחת יא מסריחה? פתאום כל יום עגילים חדשות קנתה שעון זהב לא יודע מאיזה כסף, מילתה את הארון שלה. יש לה אובססיה עם בגדים כל הזמן היא קונה. נדמה לה שהיא תיהיה יפה בזכות הבגדים, אז זהוא שלא!
לא משנה מה היא תעשה ולא משנה כמה הפנים שלה יפות אני אשנא אותה על זזה שהיא בזבזה לי את כל הכסף. יכולתי להיות מליונר אם הייתי מתחתן עם אשה אחרת נורמאלית שעובדת. שתלך להיות פקידה בביטוח, שתעבוד עם קשישים, מה אכפת לי? שתמצא משהו. מעצבת פנים עלק. כל האמהות בגן עובדות רק זאת כל היום מטיילת. עד שהיא כבר לוקחת בית משלמים לה בקושי אלף שקל.
עוברת מולי אשה יפיפייה, אני לא יכול להתרכז בכתיבה, איזה מושלמת, גבוהה, רזה, יפה, כמו שאני אוהב. חלום.
אני יודע שאחת כזאת לא תלך עם נמוך כמוני, אבל לפנטז מותר לא? איזה אמא דפוקה, אם רק היתה עושה לי את הזריקות האלה הייתי לפחות מטר שבעים, עם עוד עשרה סנטימטר יכולתי לחיות חיים אחרים לגמרי. עולם דפוק, כלום לא כמו שאני רוצה שיהיה. למה, למה למה???
כשהייתי רווק היה לי מנוי לאתרי היכרויות, לקופידון ולאבמי, הייתי משלם כסף וכלום לא היה קורה. הייתי מדבר עם בנות, מגיע לדייטים והן היו מתבאסות על הגובה שלי, מרוב עצבים בקושי היו יוצאות לי המילים והגמגום שלי היה נעשה כבד, הייתי שותק ומתעצבן. הדייטים היו נמשכים עשר דקות והיו חותכות לי בפרצוף. כל אחת חושבת את עצמה מלכה, הנשים חיות בסרט תאמינו לי, כל אשה והסרט שלה. דפוקות.
בדייט האחרון אמרתי לעצמי זאת לא תאכזב אותי, זאת תיהיה נחמדה, רואים עליה שיש לה עינים טובות. זאת נהיתה אשתי. עיניים טובות ירוקות ויפות יש לה אבל היא חרא של בן–אדם. יום אחרי החתונה היא התהפכה, התחילה לקלל לצעוק להשפיל אותי. מה נראה לה? שאני אשתוק לה? אין מצב, לא עשו אותי באצבע. אני לא שותק לאף אחד ובטח שלא לאשה. מותק, לא טוב לך תתגרשי. כל יום הייתי אומר לה שאם לא טוב לה שתתגרש. הייתי אומר לה שאני מתגרש ממנה וזה היה משגע אותה, היא היתה נלחצת ובוכה ורק ככה היא היתה נרגעת ויורדת ממני והיה לי שקט לעוד כמה ימים. חייב, אין ברירה, אם לא תטרוף יטרפו אותך.
כשהיא היתה מגזימה, הייתי לוקח תיק והולך לאמא שלי לכמה ימים. גם שמה היו אוכלים לי את הראש אבל לפחות לא היו אוכלים לי את הכסף.
מהרגע שנולד לנו הבן הבכור היא נהיתה יותר לחוצה ממה שהיא היתה קודם. כל היום כמו קרציה היא מגנה עליו בצמר–גפן, אמא שלי אומרת שיש לה בעיה נפשית, יש מצב שיש לה. היא אמא טובה אבל יותר מידי לחוצה בקשר לילדים. הם חייבים לישון בזמן לאכול בריא לקרוא ספרים להיות נקיים כל הזמן לדבר בנימוס, יאללא תשחררי, מה אנחנו בארמון בקינגהם? אמא שלי נדלקת מזה הכי הרבה, כי אמא שלי משחררת וזאתי תקועה ואובססיבית. כל פעם שהיינו באים להורים שלי לקידוש וחוזרים הביתה, הייתי מקבל טלפון אחרי שעה ואמא שלי רק פותחת עליה. והקרציה קוראת לי מהמיטה, “נו למה אתה לא בא, נו תבוא כבר” ואני רק בא לי להקיא עליה ואמא שלי רק מחממת אותי עליה יותר ויותר.
הייתי מוצא את עצמי כל הזמן בינהן, לא סבלו אחת את השניה. בהתחלה הבטטה עוד עשתה לה כבוד, אבל הכל צביעות, היתה מחבקת ומנשקת אותה ומאחורי הגב לא מפסיקה לרכל עליה. לי אמא שלי טחנה את הראש, כל היום הייתי שומע יציאות על הבטטה. הייתי נהיה עצבני מזה חולה עצבים. אפילו קיבלתי מחלת עצבים במעיים וזה לכל החיים, קולטים?!
כמו איזה זקן אני שותה כל יום כדורים, כשהרופא אמר לי את זה פעם ראשונה הייתי בהלם. רציתי למות, מה כדורים לכל החיים? מה? מה זה נהייתי זקן?
זה עשה לי מה זה רע, זה הוריד אותי למטה, נהייתי פקעת עצבים מזה, אני מודה.
קודם כל זה כאבי בטן חזקים והתכווצויות, ודבר שני זה שלשולים כל הזמן, וגזים, ובחילות וצרבות. בגלל זה אני שונא לאכול ככה סתם במהלך היום, כי ישר אני רץ לשירותים בכאבי בטן מטורפים. אני מעדיף ארוחה אחת טובה משביעה בלאפה, לסבול פעם אחת ביום ולפחות להשאר שבע כל היום. לפעמים אני רעב בערב אז אני אוכל שטויות, הרבה ממתקים וחטיפים. הכי אני אוהב סוכריות גומי, מזכיר לי את הילדות. הייתי חוזר להיות ילד בכיף, הפעם בילדות מתוקנת–
אני בחדר במיטה שלי בדלת נעולה ואחי זרוק בסלון לכמה שנים על הספה בלי בגדים בלי פרטיות בלי כלום.
אמא שלי מנסה לתקן, היא נותת לי הרבה כסף היום כשאני כמעט גרוש. נותת לי כסף לעורכת דין, וכיסתה לי קצת את המינוס שהבטטה עשתה, נתנה לי כסף לכסות הלוואות לרכב שקניתי לעבודה אבל בכיס אין לי שקל. עובד כמו חמור כל היום ואין לי שקל. רק זאתי אשמה במצב שלי.
לא משנה כמה אמא שלי תנסה אני לא סולח לה על כל מה שהיה ואני יודע שביום שהיא תכתוב צוואה לי ישארו פירורים אחרי שאחי ואותי יקבלו את הרוב. כבשה שחורה נשארת כבשה שחורה, לא יעזור לי כלום.
בגלל זה אני מנסה להתכונן ליום שאחרי, ההורים שלי כבר לא צעירים ואני לא יודע מה יהיה מחר. אני שומר על יחסים נורמאלים עם אחי וגיסתי ועם אחותי וגיסי, כמה שאפשר. הם עוזרים לי מלא בגירושים ומעודדים אותי לסיים עם זה כבר. גם הם לא סובלים את הבטטה חוץ מגיסתי שמגנה עליה מידי פעם. טוב היא כמוה, גם גיסתי בטטה וגם היא לא עבדה רוב השנים עד שאמא שלי נכנסה בה. זה קטע שגם אחי וגם אני לקחנו נשים דומות שתכל‘ס שתיהן מזכירות באופי את אמא שלי ושתיהן מתלוננות עלינו כל הזמן. גם לה אמא שלי לא מחשבנת וכשהיא מתלוננת על אחי אמא שלי אומרת לה “לא טוב לך, תתגרשי“. אמא שלי אומרת את זה הרבה, לכולם. גם אבא שלי היה מאיים על אמא שלי כל יום כל יום שהוא ייתגרש ממנה וזה נדבק לי באופי. כל הזמן שמעתי את האיום הזה אבל זה עובד, אני חייב להודות. בסוף אני באמת מתגרש תודה לאל. הילדים יתרגלו, מה לעשות. עדיף לי מלחיות עם אשה לא נורמאלית כמו אמא שלי, עצבנית כמו אמא שלי, שתלטנית כמו אמא שלי והכי גרוע עצלנית ובזבזנית ובטטנית.
בת–דודה שלי התגרשה, אמא שלי עודדה אותה להתגרש וגם אני, ועכשיו טוב לה, הילדה התרגלה, פעמים בשבוע היא הולכת לאבא שלה וכל שבת שניה ולבת–דודה שלי יש זמן לבלות ולחיות טוב, מה רע? מתאים לי פעמיים בשבוע עם הילדים ושאר הימים אני חופשי לעצמי, יכול ללכת לשתות בירה עם חברים ויכול לגלוש בסקייט–בורד כמה שבא לי.
איתה לא יכולתי לעשות כלום. החזיקה אותי בבית כמו בכלא. כל היום טלפונים “איפה אתה? מתי אתה בא?” הייתי מסנן אותה ולא עונה לה בכלל, שתחפש. היא אוהבת להיות בבית עם הילדים לא? זה מה רצית, זה מה קיבלת, סתמי את הפה.
בשביל זה יש לילדים אמא, שתגדל אותם.
הכי הייתי שונא את הטלפונים של תביא מהסופר, הייתי נגנב, פעמיים בשבוע יש לה רשימות קניות, וולאכ כמה את אוכלת?
מה היא עושה עם כל הירקות האלה? עם כל הבשר הזה?
נכון, כל יום בישלה סיר או שניים, והיו ימים שהיה יוצא לה טעים. הכי היא היתה שונאת שהייתי אוכל ומשאיר לה את הסירים פתוחים. יו היא היתה משתוללת מזה ואני הייתי צוחק בסלון. תמותי, תזרקי לפח ותבשלי חדש. תעשי משהו עם עצמך אם את לא עובדת.
יש לה מלא אובססיות למשל להרים כריות מהרצפה, הילדים זורקים, הכריות נופלות כשאני יושב על הספה, מה לעשות? כל היום להרים אותן?
או למשל לסגור ארונות, אני פותח ארון ואני לא זוכר לסגור אותו, מי זוכר? כל פעם היתה צועקת למה לא סגרת את הארון. כי את מגעילה אותי בגלל זה אני לא סוגר ארונות.
או זבל, כל יום יש לה שקית זבל לזרוק, מה נסגר, כל יום מתמלא הפח? הייתי רב איתה על זה מלא והיא היתה אומרת “אני מבשלת כל יום אז כל יום מתמלא הפח” אז תורידי אותו נסיכה.
מלא אובססיות, בעיקר על הילדים, תנקו תאספו תרימו תסדרו, אל תלכלו, שלא יישפך על הרצפה. היתה מסתובבת עם סמרטוט ביד אחרי שטיפה של הבית וכל טיפה שהיתה נוזלת למישהו היתה רצה לנגב. הייתי נהנה לראות אותה זזה ועושה משהו עם עצמה. גירה אותי לראות אותה מתכופפת ומנקה והטוסיק שלה מתנועע מצד לצד. אני אוהב את הנקיון שלה כי הבית מתוקתק אבל שונא את העצבים שלה אחרי שהיא מנקה ומפחדת שילכלו לה. בול אמא שלי. היתה מכריחה אותי כל יום חמישי לעשות לה תריסים ושטיפה, והבית ענק, זה שתי דירות מחוברות כן? והחלון מטורף, ים של תריסים וגבוהים לאללא. היתי מטפס בכסא על כסא להגיע עד למעלה. עד שלא היה מבריק לא היינו יורדים למטה. הייתי מחכה לרגע לברוח למטה, אז הייתי מנקה ועושה מה שהיא מבקשת. אני לא מבין איך היא לא פחדה עלי שאפול מכסא על כסא. לפעמים אני שואל את עצמי איפה האחריות שלך עלי כאמא? אולי זה בגלל שאני הבן זקונים שלה? אולי התעייפה ונגמר לה מילדים? אז למה הבאת ילד אם לא בא לך לגדל אותו??
בגלל זה אני אומר לבטטה, את אמא שלהם תגדלי אותם. וולאכ בהבנה שלי אמהות צריכות לגדל ילדים.
אין מה להגיד, האשה שהייתי נשוי לה היא האמא הכי טובה בעולם. גם אחותי ואמא שלי אומרות עליה אותו דבר. יש לה לב זהב כלפי הילדים ויש לה ים סבלנות. היא מלמדת אותם לצייר קומיקס, מקריאה להם מלא ספרים, לוקחת אותם להצגות ולמוזיאונים, אמא טובה. אבל מה אובססיבית.
אם אמא שלי היתה כמוה איתי אולי הייתי יוצא בן–אדם אחר, לא יודע. אולי היתה לי יותר סבלנות לאשתי אז. יכול להיות שהייתי מבין אותה יותר ויודע לתת לה יותר אהבה. אבל אני לא כזה, מההתחלה אמרתי לה שאני לא טיפוס רומנטי ושלא תצפה ממני לרגשות. זה אני וזה מה יש.
אנשים לא משתנים, אז בעיה שלה, היא ידעה מה היא מקבלת מההתחלה. נכון שבהתחלה הייתי זורם איתה וממלא איתה אמבטיה ושמפניה וכל החארטות האלה, אבל הייתי מת לברוח מזה ושייגמר כבר. לא סובל רומנטיקה וכל השטויות האלה. תן לי תכל‘ס, סקס וזוגיות.
כל אחד והחיים שלו, את תחיי את החיים שלך ותני לי לחיות את החיים שלי, לא צריך דבק כל היום. אבל היא היתה בסרט אמריקאי. היו לה פנטזיות ודמיונות על חיים של נסיכה שכל היום קונים לה פרחים ואומרים לה אני אוהב אותך. אני לא כזה ולא מעונין להיות כזה. שונא גברים הומואים כאלה שמלקקים לאשה שלהם כל היום, לוקחים אותה לחו“ל כל יומיים וקונים לה ג‘יפ בכסף שאין להם. אני רואה את השכנים שלי, קוקסינלים. כל אחד מלקק לאשה שלו ופוחד ממנה, אני אף פעם לא חישבנתי לזאת שהיתה אשתי. טוב לך סבבה, לא טוב לך נתגרש. זה מה יש.
משחקים אותה בעלים טובים ואני רואה אותם בגינה בטינדר משחקים מחפשים ריגושים. כל אחד יותר צבוע מהשני. ולמי יש עצבים להיות עם הילדים כל ערב בגינה, מה אני מטומטם? אני רואה את האבות שיורדים עם הילדים שלהם ומתמרמרים, אני לפחות גבר, כשלא בא לי לעשות את זה אני אומר לה אני בעבודה עד מאוחר ופשוט לא מגיע. הכל טוב, היא מורידה אותם למטה כל יום ודואגת להם יפה מאוד.
כלום לא חסר להם. אני עובד כמו חמור לשלם להם הכל, מותר לה לרדת איתם לגינה כל יום.
בן אדם צריך לדעת מה לבקש מאלוהים, מדוייק.
לפני שהכרתי אותה ישבתי ערב אחד עם חבר שלי במרפסת על הדק, אז עוד לא היו לא רהיטים אפילו, דיברנו על החיים ואמרתי לו “גילי, מה שווים החיים האלה בלי אשה וילדים” מה שווה לי הבית הזה אם הוא ריק?.
הייתי צריך לבקש אשה טובה שעובדת ומביאה כסף הביתה ואז הייתי מקבל אחלה אשה. חודש אחרי זה הכרתי אותה ושנה אחרי זה התחתנו, שנה נוספת אחרי זה נולד לי הבן הבכור, כפרה עליו, ילד יפה, דומה לאחי.
האמת, כשהיא באה לדייט התלהבתי ממנה, בחורה יפה, שיער ארוך, מדברת יפה, נראית טוב, חייכנית, קלילה, זורמת, היה לנו מענין. היא מצאה לנו מקום, היא התיישבה ראשונה על הבר, זרמתי, אהבתי את הראש. הזמנתי ערק אשכוליות והיא שתתה גם, פעמיים, אמרתי אחלה בחורה, מבינה ענין. אפילו הציעה לשלם בסוף, בכלל אהבתי, אמרתי יש לה כסף, לא בחורה תלותית ונצלנית, עוד לא ידעתי אז כמה טעיתי.
זאת היתה הפעם היחידה שהיא הציעה לשלם ועוד פעם אחת בדייט כמה ימים אחר–כך גם היתה לארג‘ית.
האמת שהיא עבדה בשתי עבודות אבל לא יודע מה עשתה עם כל הכסף שלה.
ככה יצאתי איתה שנה וכשהיא ניסתה לעצבן אותי הייתי קם והולך, סוגר עליה את הבית ויוצא. היא היתה מתחננת “אל תלך, אל תנעל אותי בבית” אבל אני למדתי מאבא שלי שעדיף לצאת לסיבוב להרגע לכמה שעות מאשר לתת לאשה לאכול לך את הראש.
לא אהבתי שיכירו אותה, לא אהבתי ללכת איתה למקומות והיא רצתה לבוא איתי לכל מקום בגלל זה היינו רבים מלא. גבר לא צריך את האשה דבוקה לו לתחת כל היום, מצטער.
עם הזמן התחלתי לקחת אותה למקומות כי החברים כבר רצו להכיר אותה והם גם התאהבו בה, היה לי חבר אחד שיותר מדי התלהב ממנה, אכלתי על זה סרט. כל הזמן היה נדבק אליה ואיזה יפה היא ואיזה יפה היא רוקדת ואחי רד ממנה כי אתה כבר נשוי, שחרר.
גם עוד חבר שלי היה אומר לי אחי זכית בפייס וזה היה מרים לי מצד אחד מצד שני לא רציתי שהיא תתלהב ותחזיק מעצמה אז שמרתי על פאסון איתה. החזקתי אותה קצר והיא כמו כלבלב רצה אחרי כל השנים. אחי, אל תראה לאשה לעולם שהיא שווה יותר ממך אחרת תסבול, שמע לי. אשה צריכה תמיד לפחד שתתגרש ממנה, זה מרגיע אותה ואת הפה שלה.
אבא שלי שנים אומר לאמא שלי שהוא יתגרש ממנה ולמרות שיש לו מישהי מהצד כבר שנים ואמא שלי יודעת מזה ומתמרמרת על זה עדיין היא מטפלת בו כמו תינוק. מבשלת לו ולא משאירה אותו הרבה לבד בבית, רק כשהיא יוצאת לקשישים לשעתיים בבוקר. היא כבר בת שבעים אוטוטו ועדיין עובדת שיהיה לה כסף משלה. ככה אשה צריכה להיות, לא מפונקת ונצלנית. בגיל שבעים אמא שלי מטפלת בקשישים, מנקה להם את הבית ועושה להם קניות, מה קרה? למה לא? הבטטה מעצבת פנים היא לא עובדת עם קשישים, איכס עליה, נגעל ממנה.
רק מה, אז, בשנה הראשונה כל החברים שלו ובנות הזוג שלהם עפו עליה, החזיקו ממנה יפה וחכמה. הם לא ידעו איזה עצבנית ועצלית היא, רק אני ידעתי.
אני מבין שאם הייתי מלקק לה כמו שהיא אוהבת היו לנו חיים יותר טובים אבל אני לא כזה, מה לעשות, שונא את זה.
עם הזמן עבדתי והתרחקתי מהבית וממנה, וגם כל הזמן היא היתה בהריון. ילדה את הילד הראשון ותוך חצי שנה נכנסה שוב להריון. בהריון אי אפשר להתקרב אליה, כל פעם שהייתי מנסה לגעת בה היתה מתחמקת ומסתובבת.
טוב כמה גבר יכול למשוך ככה? אז הייתי יוצא לסלון ורואה פורנו. הייתי מעיר לה, אומר לה תשמעי אני גבר אני צריך סיפוק והיא היתה אומרת תחזר אחרי ואני אשמח לשכב איתך. מה תחזר אחרי? חיה בסרט.
מה את עושה ענין מכל דבר, יא דראמה, עושים אהבה והולכים לישון, סתובבי ותורידי תחתונים בלי לנפח לי את המוח.
שנים בקושי נתנה לי וכשכבר נתנה לא היה בא לי עליה, כל הזמן מנופחת ולא כמו שהכרתי אותה. נגעלתי ממנה. אהבתי את התחת שלה אבל ממנה נגעלתי.
היא גם נוחרת כמו נהג משאית ולא נעים לי להגיד אבל מפליצה ואני לא יודע איך לסבול את זה. כאילו מה, כל הנשים מפליצות? תסבירו לי, לא מבין את זה.
היום נראה לי שהיא לא מפליצה ולא נוחרת כי היא כבר לא כזאת בטטה.
הייתי קורא לה נהג משאית בריבים האחרונים והיא היתה מתה מזה, איזה נצחון מתוק. מגיע לה, מנסה לקחת לי את כל הכסף.
הכל אמרתי לה בפרצוף, כל מה שאני חושב עליה, שהיא גוש שומן. שתמות.
לא משנה לי רזתה או לא רזתה בשבילי היא גוש שומן, וזה עדיין מדליק אותה איפה שכואב לה, טוב מאוד שיכאב לה.
גם לי כואב הגב מאוד לישון על מיטת נוער אצל ההורים שלי ולסחוב פלטות עץ על הגב. כואב לי לקבל ויזה ארבעת אלפים שקל כל חודש והיא לא מוצאת עבודה. כואב לי שהיא מעיפה אותי מהבית כל פעם שאני בא לראות את הילדים אבל כשהיא צריכה כסף היא יודעת להתקשר אלי. אז שיכאב גם לה, שתלמד לשלוט בפה שלה. ושתלך לעבוד.
אם היא היתה עובדת לא היינו מתגרשים, עם כל השומן שלה. הייתי מעודד אותה והיא היתה מרזה, כל הזמן היא מרזה ומשמינה מחדש בהריון. אני לא דואג מזה. אבל להוציא אותה לעבוד ולהשים את הילדים בצהרונים, זה לא הצלחתי.
יש לה סרט על זה, ואני כבר לא יודע מה אני חושב על זה. מצד אחד אני חולה על הילדים שלי ואני רגוע שהם איתה בבית מהצהרים, אני יודע שהם מקבלים אוכל חם ובריא והיא מכינה איתם שיעורים ומשכיבה את הקטן שלנו לישון במיטה נקייה ומתוקתקת, מצד שני הנסיכה חייבת לישון צהרים ואני עובד כמו מניאק. זה מרגיז אותי ואמא שלי אוכלת את הראש על זה.
כאילו, אני יודע שהיא אמא טובה לילדים ושהילדים שלי מקבלים את הטיפול הכי טוב בעולם שהלוואי והייתי מקבל חצי ממנו כשהייתי ילד אבל מצד שני את לא יכולה לא לעבוד יום אחד בחיים שלך וגם האכילת ראש של אמא שלי.
נהיה לי כבר סלט בראש, לא יודע מה אני רוצה ממני, ממנה ומהחיים. הייתי צריך להתחתן ולהגר לחו“ל, הכי טוב, רחוק מתוק. היה לי שקט מהכל. היינו קונים אחלה חווה בכסף שהייתי מקבל את הייתי מוכר את הדירה שלי והיינו חיים בשלווה בלי שכולם מתערבים לי ומפעילים עלי לחץ כל היום.
כשהתחתנתי התערבו לי בהכל, איזה צלם כמה יעלה האולם והמנה ואמא שלי אפילו לא רצתה מוזמנים מהצד שלי. לא יודע למה היא לא אוהבת אירועים אמא שלי. גם כשעשינו בריתות לבנים היה אותו דבר, הייתי צריך להתחנן שתזמין את המשפחה מהצד שלי.
טוב, זאת משפחה לא נורמאלית שמסוכסכת כל הזמן, כולם ברוגז עם כולם, ואין לה את מי להזמין כשיש אירוע. זה בגלל שהיא מתערבת בכל דבר כל הזמן. אם היתה שומעת מה מדברים עוד מילא, אבל היא גם לא שומעת על מה מדובר וגם מתערבת וזה עושה בלאגן בין כולם עם כולם. חולת נפש האמא הזאת.
הזהרתי את מי שהיתה אשתי מהיום הראשון לא ליפול בפה שלה, אמרתי לה שהיא לא נורמאלית ואם היא לא אוהבת מישהו היא שורפת אותו חי, אבל אשתי לא הקשיבה לי. בהתחלה כן, חמש שנים ראשונות היא ניסתה, האמת שהיא ניסתה להתנהג הכי יפה עם אמא שלי, אבל אמא שלי לא סבלה אותה מההתחלה, אני לא יודע למה. בשבילי כבר היה מאוחר מידי, כבר הייתי עמוק נשוי עם שלושה ילדים.
ככה מצאתי את עצמי כל הזמן בלחץ באמצע בין שתיהן. אשתי לא רבה, היא לא מדברת מילה, אבל את כל העצבים היתה מוציאה עלי וכל היום הייתי שומע אמא שלך ואמא שלך, עד שנשבר לי ועזבתי.
לא בדיוק עזבתי, היא העזיבה אותי ולא פעם אחת, כל כמה זמן. כשהיתה חוטפת קריזה היתה מעיפה אותי מהבית ואחרי יומים גם מוציאה לי את כל הבגדים. אני יודע שהייתי חרא של בעל ובן–זוג אבל מי שעובד כמו חמור ולא נשאר לו שקל, וחי כמו מסכן כגבר נשוי וחי כמו מסכן כנער מתבגר, כבר אין לו עצבים לכלום בטח שלא לרומנטיקה. היה עדיף שהייתי נשאר לבד בדירה שלי ומעביר את החיים ככה. מה אני צריך את כל זה? גדול עלי.
אני אוהב את הילדים שלי, יותר מכל דבר בעולם אבל אני יודע שהרבה פעמים אני גם אבא חרא, אני לא משקיע כמו אשתי ואני לא מסוגל להיות סבלני כמוה אליהם. אין לי את הסבלנות הזאת אחרי יום עבודה.
אני רק שונא שהיא נותת לי להרגיש שהיא יותר טובה ממני. שחצנית מגעילה. את יכולה לבוא להגיד לי יפה תעשה ככה ותעשה ככה אבל לא, היא אוהבת לצעוק ליד כולם, שכולם יראו שהיא הגבר בבית.
כשעפים טילים על המרכז ויש אזעקות אני לא דואג לה, היא כמו גבר, היא מסתדרת יפה מאוד עם הילדים. אפילו לא מתקשרת אלי לבקש ממני לבוא לישון בבית. אני לא יודע, אולי יש לה גבר שישן איתה, אני כבר לא יודע. בסבב האחרון של האזעקות והנפילות מרוב שהיא לא התקשרה אני התחלתי להתקשר אליה ואמרתי לה שאם תהיה אזעקה אני עוזב הכל ובא הביתה להיות עם הילדים. לא איתה, היא שתמות מצדי.
לא היו עוד אזעקות אחרי השיחה הזאת ולא באתי לישון בבית, גם אם היא תתחנן אני לא אשן בבית. נכון, כואב לי על הילדים כשאני הולך ועוזב אותם כמעט כל ערב אבל אין מצב שאני חוזר אליה להשפלות שלה.
סבלתי יותר מדי זמן את החרא הזה ומגיע לי יותר טוב מזה.
אין אף אשה שבחיים שלי כרגע, זה לא הזמן, אני מלא חובות ותפרן, אין לי שקל בכיס ולא בא לי עוד קרציה שתמצוץ ממני כסף. אשתי נתפסה באיזה אמא אחת מהגן של הילד שנתנה לי טלפון של העורכת דין שלה. גם היא גרושה, פעמים. התכתבתי איתה תקופה והתאים לי שהיא נותת לי אומץ לעשות את הצעד. בתור אחת שעשתה את זה פעמים, היא לא מתרגשת מגירושים ואין לה סנטימנטים לילדים כשהם הולכים לבית השני של הגרושים שלה. זה נתן לי כוח לעשות את הצעד כי אשתי כל הזמן היתה מפמפמת לי שהילדים יסבלו אם ייקרעו לשני בתים. ילדים מתרגלים להכל, מה לא ככה?
בהתחלה יהיה גם לי קשה, לא לעבוד יומיים בשבוע, לטפל בהם ארבעים ושמונה שעות רצוף וככה לכל החיים, אני לא רגיל לזה. אני שעתיים עם הילדים ומתקשר לאשתי שתחזור הביתה. לא אוהב את הבכי שלהם כשהיא לא נמצאת. הם קשורים אליה מאוד וכל הזמן רוצים רק אותה. קרנית נתנה לי את האומץ להתגרש. כל יום הייתי מדבר איתה בוואטצאפ, והייתי מספר לה כמה אני סובל בבית וכמה מגעילה אשתי והיא היתה מעודדת אותי להיפרד ממנה ולסיים את החרא הזה. ידעתי שלמרות שהיא פנויה אין שום מצב שהיא תיהיה בזוגיות איתי, היא גבוהה ממני בשתי ראשים והיא אשה יפה ברמות, היא גם עובדת ומסודרת ויש לה ג‘יפ, היא מקבלת מלא מזונות משני גברים שהתגרשה מהם, לא פראיירית. יש לה אחלה עורכת דין שהוציאה לה אחלה הסכמים ואת העורכת דין הזאת היא הביאה לי מול אשתי. אני הולך להוציא הסכם גירושים של החיים, חמש אלף שקל זה מה שאני הולך לשלם לה ושתגיד תודה גם על זה. גם אני צריך לחיות, אין מצב שאני משלם לה שקל יותר.
אני לא יודע איך היא תצליח להחזיק את הבית והילדים וזה כואב לי אבל אני חייב לחיות כמו בן–אדם, אני לא כלב שלה.
אני אשלים לה מהצד בהתחלה מה שהיא תצטרך, עד שיימאס לי. ביום שיימאס לי שתלך להורים שלה לבקש עזרה. אבא שלה חי על חשבון המדינה, נכה צה“ל, מקבל ים כסף, שתלך אליו שיעזור לה.
עכשיו אני לא יכול להסתכל להורים שלה בעניים, אנשים טובים אבל הבת שלהם מגעילה.
גם את אחים שלה אני אוהב, אחלה גברים, בחורים טובים, אני אתגעגע אליהם, אבל מה לעשות, אליה אני לא חוזר בשום מצב.
אחים שלה מפחדים ממנה, היא חושבת שהיא יודעת הכל וכל הזמן מסתכסכת איתם. הם מוותרים לה ועוזרים לה בכל דבר
אני לא יודע למה, אם היא היתה אחותי הייתי בועט אותה שתלך לחפש את החברים שלה.
יש לה משפחה טובה, הם מגובשים, כל הבני–דודים יחד, כל הדודים יחד, אני לא בקשר עם המשפחה שלי, אין לי זמן ואין לי חשק.
לא יכול לשמוע את השאלות שלהם בתקופה הזאת של הגירושים, הם אוהבים להתערב בכל דבר, רוצים לדעת הכל ויש להם מה להגיד על כל דבר. אז אני הולך כמה שפחות לאירועים ולארוחות שישי.
ההורים שלי לא עושים קידוש כל שישי ומאז שזאת שהיתה אשתי והילדים שלי לא באים, הם בקושי עושים ארוחות שישי.
אבא שלי מכין חביתה ויוגורט עם מלפפונים ואמא שלי מכינה בורקס עגול, זה מספיק לנו. אנחנו יושבים בשולחן במטבח אוכלים וכל אחד עובר למיטה מול הטלויזיה, אלה השעות הכי קשות שלי. אני חושב הרבה על הבית והילדים ולא מבין איך התפרקו לי החיים.
אמא של הילדים שלי לא אהבה לארח, אף–פעם לא הזמינה אלינו לקידוש. בשישי בבוקר היתה מסתובבת בקניונים בחורף והולכת לשרוץ בים בקיץ. היא רק היתה מבשלת לילדים משהו לצהרים והולכת לטייל.
מגעילה, לא הזמינה פעם אחת את המשפחה שלי לארוחה כמו שצריך. כאילו, כשההורים שלי היו באים לבקר היא ישר היתה קמה להכין לאכול ופותחת שולחן, אבל אף פעם היא לא הציעה ביוזמתה להזמין גם את אחים שלי. הם בכלל לא היו בבית שעברנו אליו מהדירה שלי.
שנאתי את הבית החדש, שונא את השכונה הזאת שהוא נמצא בה. היא התעקשה לעבור אליו כיא זה קרוב לאמא שלה.
מפונקת, כל דבר היא מבקשת מאמא שלה, חושבת שהיא נסיכה שכולם חייבים לה.
אמא שלה כל היום עם הילדים שלי, לכל מקום שהבטטה רוצה ללכת היא קוראת לאמא שלה כי אני לא סופר אותה ולא בא כשהיא קוראת לי. אני בא לילדים שלי רק כשבא לי.
כשעברנו לבית הזה התחלתי להיות בדכאון, הרגשתי שאני לא במקום שמתאים לי. אומנם הבית יותר גדול ומרווח ויש בו חדר נוסף וחניה פרטית ומרפסת שמש יפה שפונה לים אבל אני שונא אותו.
אני לא סובל שהיא מחליטה דברים ומכריחה אותי גם, בגלל זה אני שונא את הבית.
מהרגע שעברנו אליו ידעתי שאעזוב אותו. סתם נשארתי איתה, ריחמתי עליה בגלל שהילדים קטנים ושלושתם היו תינוקות יחד. היא ילדה אותם אחד אחרי השני בגלל זה היא נעשתה בטטה.
הכי בדיחה שכל בוקר היא היתה קמה לעשות ספורט, הולכת שעה בבגדי ספורט, חוזרת אדומה כמו עגבניה ונשארת שמנה.
אני אומר לכם, שאני לא מבין מה יש לי איתה, אני יודע שהיא משתדלת ושומרת על עצמה אבל מרוב שאני שונא אותה קשה לי לראות את זה.
היא היתה צריכה לחשוב על זה מההתחלה כשהחליטה להשתלט לי על החיים. גברים שונאים שמשתלטים עליהם.
מרוב שעמום כל היום חיפשה לריב איתי, אם היתה עסוקה בעבודה לא היה לה זמן למריבות.
יש ילדים ששמים אותם בגן מגיל שלושה חודשים, היא מתעקשת להשאיר כל ילד בבית עד גיל שנה וחצי, פשוט מתעצלת ללכת לעבוד אני יודע.
בסרט של החיים שלי אני כבשה שחורה, פועל שחור, לא יודע איך לקרוא לזה. לא משנה מה אני עושה, תמיד אני עובד הכי קשה ותמיד אני בחובות.
פעם הייתי עצמאי, היתה לי נגריה, לא הלך לי טוב, פשטתי רגל וסגרתי.
פעם למדתי עיצוב מטבחים וכשהגיע הקטע של המבחנים פרשתי, לא היה לי עצבים שיבחנו אותי.
גם כשלמדתי יזמות נדל“ן פרשתי שניה לפני המבחנים, זה לא בשבילי לעמוד למבחן. זה עושה לי עצבים.
אני קצת מצטער על זה כי יכלו להיות לי שתי תעודות מאוד שימושיות ויכולתי לעבוד פחות קשה אבל צריך מזל לתפוס את הקשרים הנכונים בנדל“ן וצריך שותף טוב בשביל להיות עצמאי מצליח.
אבא שלי היה יזם נדל“ן, היה בונה בניינים ומקבל קרקע או דירות. אם הוא היה תומך בי ועוזר לי יכולתי להתעשר בכוחות עצמי, אבל אין לו סבלנות לכלום. בכל פעם שביקשתי עזרה עם דירה שרציתי לקנות ולהשביח היה מבאס אותי ומוריד אותי מזה. כל המשפחה שלי היתה מבאסת אותי בכל דבר שעשיתי, זה על הפנים. זה גומר לך את החשק לעשות משהו עם החיים שלך. מרוב שאני מכיר את התגובות שלהם הייתי מוותר על כל דבר מראש ואשתי אז היתה מתעצבנת ורבה איתי. לך תסביר לה שקוטלים אותך בבית וכבר אין לך חשק לעשות כלום. לה יש חלומות מהסרטים. כל הזמן היא מחפשת פרוייקטים בלתי אפשריים, אני לא כזה. אני אוהב תכל‘ס לעבוד ולקבל יומית. מזומן, אני חי על מזומן.
שמתי לי מספיק כסף השנה בצד שאוכל לסגור את המינוסים וההלוואות. בספטמבר כשתתחיל שנת הלימודים אני מעיף את הדייר מהדירה שלי ונכנס במקומו, ממלא את הבית ברהיטים חדשים ומביא את הילדים לישון אצלי לפחות פעמים בשבוע. על נשים אני לא חושב עכשיו, אין לי חשק לזה. אני עייף מידי ועצבני מידי בשביל להתחיל לחזר אחרי נשים. אני גם לא מכיר את כל האפליקציות החדשות בשוק ווואללה אין לי כוחות לזה, אני כבר עייף. בגיל שלושים עוד היה לי כוח לדייטים אבל היום בגיל ארבעים ושתיים ואחרי כל מה שעברתי, תן לי את השקט שלי והבירה שלי והילדים שלי ואני לא צריך יותר כלום.
היא לא כזאת, היא דבק. כל היום היא מחפשת תשומת לב ואהבה. אני בטוח שיש לה כבר מישהו ולא מהיום, ממזמן.
גם כשהיינו נשואים היתה מתעוררת באמצע הלילה וישר מדליקה את הטלפון, כל הלילה היו שולחים לה הודעות, ולי היא היתה מספרת שאין לה מושג מי זה.
גם אם יש לה, זה לא מזיז לי כי אני אליה לא חוזר בחיים!!!
היא לוקחת אותי כאילו אני בייביסיטר שלה, דופקת הופעות ויוצאת בערב מהבית. מספרת שהיא הולכת ללימודים, מדברת עם ידידים בטלפון, אני לא קונה את זה. לא יודע לאן היא הולכת ומה היא עושה. ביום חמישי האחרון היא חזרה בחיוכים ושריקות, ככה לא חוזרים מלימודים, בטוח היתה עם מישהו.
אני לא יודע למה אני בא לשמור כשהיא מבקשת ממני, אבל זה זמני, עד שיהיו לי הסדרי ראייה איתה. ברגע שהשופט יחליט מתי הילדים אצלי, אני לא דורך בבית שלה.
התחננה אלי שלא ניפרד, כל פעם היתה מבקשת שאחזור הביתה, עלק בשביל הילדים, היא חולה עלי, לא משנה כמה אני מניאק אליה היא חולה עלי.
ככה זה נשים, הן אוהבות מניאקים.
עד שיום אחד נשבר לי ואמרתי לה אני לא אוהב אותך, מאז היא הפסיקה להתחנן ונהיתה יותר רעה ממה שהיא תמיד.
אני שונא איך שהיא חושבת שהיא חכמה ומסובבת את כולם לפי החליל שלה.
בחיים לא אמרתי לה סליחה על כלום, גם כשטעיתי, שלא יעלה לה השתן לראש. הייתי מסובב כל מריבה ככה שהיא היתה מבקשת ממני סליחה. טפשה, אין לה טיפת כבוד עצמי.
אשה שמחזיקה מעצמה לא נשארת בקשר כזה אבל היא נשארה בשביל הכסף שלי, חשבה שאני כספומט. ניצלה אותי, אני לא חושב שהיא באמת אהבה אותי אי–פעם.
גם כשהכרנו בערב הראשון אמרה לי שאין לה יותר כוח לדייטים ואם זה לא זורם אז נוותר. לא הבנתי אותה, מה עלית לאוטו אם לא זורם לך? היא רצתה שנחזור אליה ואוריד אותה בבית אבל אני לא התייחסתי ונסעתי לפאב שהציעה קודם. אמרתי יהיה מה שיהיה, נראה אם זה זורם אחרי ערק אשכוליות. וזה זרם, אז התקשרתי אליה למחרת, למרות שהיא לא נתנה לי נשיקה כשהלכה הביתה ולא אמרה שנדבר, רק אמרה תודה על הדייט ובהצלחה. אמרתי לעצמי שזה הצ‘אנס שלי, אני חושב שאנחנו מתאימים ואני לא מתייחס לזה שהיא לא רוצה, לאט לאט היא תרצה. אחרי שבוע היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. אני לא הרגשתי ככה, רק אולי אחרי הרבה הרבה זמן. היא גם היתה רוצה שנתחבק ונתנשק ברחוב ואני שונא את זה, מתבייש, לא נעים לי.
בהתחלה הסקס היה פיצוץ, כל יום פעמיים ביום, על השטיח על הספה מול המראה ובאמבטיה. מההריון הראשון היא הפסיקה לתת לי. הייתי מתבאס, אוכל את הלב ושותק.
לאט לאט התחלתי לשנוא אותה עוד ועוד ועוד.
כל פעם הייתי מת לעזוב אותה וריחמתי עליה כי ידעתי שהיא לא תסתדר בלעדי. אין לה עבודה ואין לה שקל אם אני לא איתה.
גם הילדים היו הרבה יותר קטנים ולא יכולתי להשאיר אותה עם שלושה תינוקות. רק כשהיתה עולה לי על העצבים הייתי משאיר אותה לבד עם שלושתם לשבוע ככה שתלמד לקח טוב טוב.
אני הולך בערב אחרי העבודה לגלוש בסקייט–בורד, זה הדבר היחיד שמרגיע אותי בתקופה הזאת. אני רואה בנות אבל הן ילדות, אולי בתיכון או משהו. הייתי מתחיל איתן אבל לא ייצא מזה כלום. אני כבר לא יודע מה אני רוצה, אשה מתוסבכת שתאכל לי את הכיס והראש או ילדה לזיין אותה רק מידי פעם ככה לכיף שלי.
גם הילדות הקומפקטיות האלה הן מתאימות לי בגודל. נשים נהיות ענקיות עם השנים, לא יודע, כולן גדולות לעומתי.
אני לא מדבר על ילדות ילדות, נו, עשרים ומשהו כזה, אלה שמימלא עושות מה שהן רוצות עם מי שהן רוצות.
אחת כזאת באה לי בטוב, שתפנק אותי מידי פעם כשמשעמם לי. אתה קונה לה פיצה וקולה ועשית אותה מאושרת.
יש לי המון זמן פנוי לאחרונה ואני גולש שעות בסקייט–בורד, אין הרבה עבודה ואני גם לא מחפש עבודה אחרת, שתלך היא לעבוד. בקרוב אלך גם לייבש לה את חשבון הבנק, אין יותר ויזות והוראות קבע של ארנונה מים וחשמל, תמותי. אמרתי לה כבר לפני שבוע שתצא מהחשבון והיא לא רוצה, קרציה, דבק, מוצצת דם.
לא רוצה לצאת? סבבה, החשבון מוגבל, בהצלחה עם המעקלים שיהיה לך.
אני לא באמת אתן להם להשאר בלי כלום, אני לא כזה רע, אבל בוא נראה אם היא תלך לבקש כסף מההורים שלה, פראייר אני בטח לא.
גנבה, גנבה ממני ים של כסף. הייתי מכניס אותה לבית–סוהר נשבע לכם.
את הילדים אני בקושי רואה, לא יוצא, למרות שאני מסיים כל יום מוקדם, אני מודה שאין לי כוח. אני נשאר לבירה בשכונה, והולך למלא לוטו ונהיה כבר ערב ולא יוצא לי ללכת לשם.
אני אומר אולי אביא מכה בלוטו, יירדו ממני קצת הצרות שלי, אם אני זוכה אגורה היא לא תראה מזה.
כשאני עוצר לחשוב על החיים ניהיה לי רע, לא יודע מה יהיה מחר, אני לא הופך לצעיר יותר והעבודה שלי היא פיזית וקשה.
אין לי מקצוע אחר ביד כרגע ואני לא בטוח אם אני אראה כסף, דירות או אדמות מההורים שלי.
אבא שלי גם חולה מאוד והפך להיות כמעט סיעודי ואם אני עוזב אצל ההורים שלי אין מי שירים אותו ויטפל בו.
מה שאני לא עושה, אני מסתבך, לעזזל!!!
הכל הולך לי חרא, אני לא רואה את עצמי משקם את החיים שלי מחדש.
לפעמים בא לי לנסוע עם האוטו ישר לתוך קיר. יש לי מסחרית ענקית והעוצמה שלה מטורפת, זה יגמור אותי בטוח.
אני מסביר לה אלף פעם שאין לי כסף לעצמי אבל היא לא מרפה ממני, מוצצת אותי כמו עלוקה.
השנה קניתי לעצמי מלא בגדים נעלים משקפיים, פינקתי את עצמי. מה שלא קניתי לעצמי כל החיים קניתי השנה.
תמיד לבשתי בגדים שאמא שלי היתה מביאה לי וקונה לי לא יודע מאיפה, כל מיני בגדים מגעילים שהתפדחתי ללבוש.
כשהייתי נשוי וחי בבית (גם עכשיו אני נשוי על הניירות) אשתי היתה קונה לי אבל לפי הטעם שלה. בשנתיים האחרונות גם את זה היא הפסיקה לעשות, הגעתי למצב שאני מוזמן לאירוע ואין לי חולצה אחת נורמאלית בארון. זרקתי את כל הבגדים שהבאתי איתי להורים מהבית שהיה שלנו, אין מקום אצל אמא שלי, הארונות שלה עמוסים בדברים שהיא שומרת לכל העולם. לי יש שם שני מדפים ואני צריך להסתדר איתם, אז זרקתי הכל וקניתי לי חדש. מגיע לי.
אני מוצא את עצמי משוטט ברחובות בצהרים, מחכה שתיפול עלי מזוודה עם כסף מהשמיים. אין לי מטרה ואין לי כיוון. אני רוצה להתקשר להגיד לה שאני בא להיות עם הילדים אבל אני לא יכול לראות אותה, היא עושה לי עצבים בגוף.
במקום זה אני קונה בירה ויורד לשבת מול הים, אם אני במצב רוח טוב אני נכנס למים עם בוקסר או עם מכנס ים שיש לי זרוק באוטו. גם הסקייטבורד והקסדה שלי תמיד זרוקים באוטו.
יש לי המון זמן פנוי ואני ממלא אותו ספונטנית.
הייתי רוצה להיות הרבה יותר זמן עם הילדים, אני מתגעגע אליהם ובא לי לבכות.
אין לי מושג מה עובר עליהם ואיך היה להם היום בגן ובבית–הספר וזה עושה לי רע.
הבן הקטן שלי כל הזמן בוכה ודופק את הראש בדלת ומבקש אותי, “אבא, אבא“..היא מצלמת אותו בוידאו ושולחת לי.
זה אוכל אותי. אני רוצה להרוג אותה קומי תטפלי בילד מה את מצלמת ושולחת אבל אני יודע שזאת הדרך שלה לנסות להחזיר אותי הביתה.
הייתי חוזר אם היא היתה מתחננת כמו שצריך, אבל היא לא ביקשה סליחה אפילו על זה שזרקה אותי מהבית, מי היא בכלל.
לפני שנה ישבתי עם דוד שלה ואמא שלה ואיתה לשיחה, הם ניסו לגשר ביננו, הוא אמר לי שהילדים ידרדרו לכלא ולסמים אם הבית יתפרק להם וזה נשאר לי בלב, אני מודה.
אני יודע שיש מליון זוגות שמתגרשים והחיים נמשכים כרגיל ובמשפחה שלה מכל דבר עושים דראמה אבל זה עדיין מציק לי ויושב לי עמוק בזכרון.
אני מצטער שבכלל ישבתי לדבר איתו.
הייתי צריך לזרוק אותה מההתחלה, מהחתונה, דפוק אני שלא עשיתי את זה.
אני מתכנן לנסוע לעשות טיול בחו“ל, שמתי כסף בצד וברגע המתאים אני חותך לכמה חודשים.
אני חייב תקופה של שקט ורגיעה. אני צריך למלא את עצמי.
אני מרגיש שנעשיתי זקן עצבני ואני לא אוהב את זה.
הייתי רוצה לחזור לנקודה בה הפסקתי בגיל 33 כשהכרתי אותה, את הארורה הזאת.
אני אסע כמו אחותי, אטייל ואכיר מישהי לענין. אם היא תרצה לעשות ילדים קודם כל היא תחתום על הסכם ממון, אותי לא דופקים.
אני מת לעשות טיול אופנועי שטח וטיול בהרים, וללכת לאתרי צלילה רציניים. אני זקוק לריגושים.
אני נראה מעולה, הכל חדש אצלי ואני זורם עם עצמי מצוין.
לרגעים, בא לי לחיות. לרגעים, בא לי לטרוף את העולם.
אבל אחרי שניה אני מקבל ממנה איזה טלפון שהיא צריכה כסף או שאני מקבל מאמא שלי טלפון שאבא שלי קיבל התקף לב.
איזה חיים מסריחים, כולם נופלים עלי.
תמיד נפלו עלי. כשהייתי עצמאי לא היה לי זמן לעבוד ולייצר כסף. כל היום הייתי מקבל טלפונים מדודים שלי לבוא לתקן ולהרכיב להם דברים בבית. הייתי עובד יותר שעות בלעשות טובות לכל העולם מאשר השעות בהן עבדתי למען העסק שלי. בגלל זה פשטתי רגל.
בכלל, אכלתי כל–כך הרבה עקיצות בכסף בחיים, יש לי קארמה כזאת שמוצצים ממני כסף כל הזמן.
פעם אחת שכרתי דירה בדיזינגוף, צמוד לסנטר, מאיזה מתווך. שילמתי לו עשר אלף שקל במזומן והוא נעלם עם הכסף. אין דירה ואין כסף ואני עומד כמו דפוק ברחוב עם המובילים. שלחתי הכל למכולה לאיחסון וחזרתי להורים. אחרי חודשיים שכרתי דירה מרוהטת באותו בנין. היו שם שכנים דפוקים.
בכל בנין שאני גר בו יש שכנים דפוקים. זה נאכס כזה שרודף אותי.
עשו לי גם עקיצה של כסף עם תאונה שעשיתי ותבעתי ולא שילמו לי הכל ועוד ועוד מקרים. אמא שלי עד היום משגעת אותי שאתבע את כולם. כל יומיים היא מביאה לי מכתב מעורך דין, שיגעה אותי.
למה יש לי זמן וכוח לבתי–משפט?
תני לי קודם לגמור את הגירושים שלי.
הבטטה לא רוצה להתגרש בהסכם בגישור ומאלצת אותי ללכת איתה לבית–משפט.
אני ממש לא רוצה שזה יקרה. יש לי בעיות עם מס הכנסה ובכלל, לא רוצה לדבר ולהעיד מול שופט.
זה לא הצד החזק שלי לעמוד ולדבר והיא אלופה בזה. יש לה פה שחבל על הזמן. יש לה מלא בטחון עצמי בחוכמה שלה.
תן לה לעמוד לנאום שעה מול כל העולם וזה לא מזיז לה.
כל היום היא נואמת לכולם כמה היא מסכנה.
אני בקושי יכול לדרוך בשכונה של הילדים שלי. כולם בגינה מתסכלים עלי עקום בגללה.
לא יודע מה היא מספרת להם אבל כולם תומכים בה.
סבבה, שיתמכו, שיכניסו יד לכיס וגם יעזרו לה.
אני לא צריך תמיכה מאף אחד, יש לי את עצמי.
אני יודע שאני צודק וגם אם אני טועה, אני בחיים לא מבקש סליחה, ככה אני. לא תשנו אותי אני כבר בן ארבעים ושתים.
אני מתקלח בערב ונשכב בלי חולצה על המיטה ומפנטז שיושבת עלי יפייפיה, אבל מה, אין לה פנים ואין לה פה. יפייפיה אילמת שלא תבלבל את המוח בבקשות.
אם אמא שלי לא באה לחדר כל עשר דקות לשאול את אותה שאלה עוד פעם ועוד פעם אני יכול לפנטז ככה עד הבוקר.
אבל אין לי שקט בבית של ההורים, כל היום משגעים אותי. אותן שאלות ואותם דיבורים ואין לי כבר כוח לענות ולהסביר והיא גם לא שומעת, חירשת מאה אחוז.
בא לי לעזוב הכל ולהיעלם. נשבע לכם, אם אבא שלי לא היה כזה חולה הייתי דופק היעלמות לכמה שנים וחוזר כשהילדים כבר גדולים ומשלים איתם פערים.
הילדים יבינו ויסלחו כשישמעו איזה רע היה לי בחיים.
בינתיים היא מסיתה אותם נגדי וממלאת להם את הראש אבל אני אספר להם את כל האמת עליה כשיגדלו והם יבינו מי הרעה ומי הטוב פה.
אני אשלח לה כסף כל חודש עם מישהו, העיקר שתרד ממני ומהילדים, שלא תעשה לי אותם מסכנים.
הלוואי והייתי יושב בכלא, היה לי שקט, לא באים אלי ולא פונים אלי. היו יורדים ממני כולם, כווווווולם.
לפני שנה הייתי בטיפול אצל מישהי חמודה דווקא. הייתי מספר לה הכל עלי והיא היתה מזדהה איתי, נראה לי אפילו שנדלקה עלי.
הייתי מספר לה איזה רעה אשתי והיא היתה אומרת שאני צריך להיפתח לאשתי ולשתף אותה כמה רע לי.
לא היה עם מי לדבר בבית, אשתי כל הזמן היתה עצבנית ובדכאון, והיא בעצמה זאת שהפניתה אותי לטיפול הזה.
נראה לי גם שהן נהיו חברות והתחילו לדבר מאחורי הגב שלי, אז חתכתי גם מהטיפול הזה.
באסה כי זה עשה לי ממש טוב, הייתי חוזר הביתה באופוריה. חזרתי לסקייטבורד בזכות הטיפול.
יכולתי להתאהב במטפלת הזאת אם היא לא היתה נשואה עם תינוק וגרה אצל ההורים שלה.
כל הבחורות מתוסבכות תאמינו לי.
כשממש רע לי אני נזכר באופוריה שהייתי מרגיש ומנסה להרגיש שוב כך.
הבטטה עושה לעצמה הרבה טיפולים והולכת למלא מטפלים, כבר שנתיים שהיא בכל מיני טיפולים. אני רואה שזה דווקא משפיע עליה.
היא כבר ממש לא בדכאון והיא רגועה רוב הזמן.
כשהיא לא צריכה ממני כסף היא רגועה ומחייכת.
היא גם הוציאה ספר בזמן הזה מאז שעזבתי את הבית.
היא גם עושה מלא ספורט ומדיטציות כל מיני, לא יודע.
פתאום הבית מלא אוכל בריא וכל הזמן הוא מצוחצח.
או שהטיפולים הרגשיים עשו לה טוב או שמישהו עושה לה טוב. הייתי שמח להידבק בטוב הזה. רק נהיה לי בחילה כשאני רואה אותה וקשה לי לחשוב על המילה טוב ולחשוב על הפנים שלה באותה נשימה.
אם אני אדע שהיא בזוגיות באותו רגע אני סוגר את כל התשלומים ולא משלם לה שקל חוץ ממזונות לפי החוק.
שהגבר שלה יתמוך בה כלכלית.
אם אני אראה שהיא הולכת לגור אצל ההורים שלה עם הילדים, או שאני אאלץ לשלם להם שכירות וחשבונות או שאני אקח לה את הילדים.
יכאב לי לעשות להם את זה כי הם הכי קשורים אליה בעולם אבל אם היא לא תשאיר לי ברירה זה מה שאני הולך לעשות.
אמא שלי תבוא אלי ותגדל אותם בשעות שאני בעבודה, מה יש? גידלה את כל הנכדים שלה שתגדל גם את הילדים שלי.
אני לא יודע איך אני ארגיש כשאני אראה אותה עם גבר, בחיים לא ראיתי אותה עושה טזינג עם גברים.
חוץ מאחד שהוא חבר שלי. אבל אני סומך עליו בעינים עצומות אז אין מצב לכלום מבחינתי. אני מרגיש שיש בינהם מתח מיני.
היה לנו עוד זוג חברים והוא היה מחזר אחריה בפנים שלי, לא הראתי לו שאני קולט אותו אבל זה היה מבאס אותי.
היא לא זרמה איתו בקטע של טיזינג אבל הם הפכו לידידים טובים. היא שמרנית, אשה של גבר אחד. בגלל זה לא דאגתי לרגע בנישואים, היא לא תלך עם אף אחד וגם אף אחד לא ירצה לגעת בה.
יום אחד רבתי איתה והיא אמרה לי שכשאני אצא מהבית היא תביא לפה גבר אחר שיגדל את הילדים שלי, התחרפנתי מזה. אמרתי לה אני ארצח אותך ואותו אם תעשי כזה דבר.
הלכה והגישה עלי תלונה במשטרה שנה אחרי.
איזו דפוקה.
צחקו עליה במשטרה, כאילו מה את באה שנה אחרי.
אבל הכניסו אותי למעצר הזונות לכמה שעות. כמו כלב ישבתי בערב שישי עם ערבים ואריתראים בתא מעצר עם אזיקים. בת–זונה.
אחרי זה עוד חזרתי הביתה לעוד שנה אבל לא יכולתי כבר בכלל להסתכל עליה.
עשיתי הכל להרים לה לוולה, הייתי מת שהיא תעיף אותי כבר מהבית. לא היה לי אומץ לעזוב לבד.
היא גם יכלה לטעון נגדי ברבנות על כזה דבר. היא העיפה אותי אז היא לא יכולה להגיד עכשיו מילה.
חשבתי על הכל. כל השנים איתה חשבתי על כל צעד וההשלכות שלו.
אני יוצא מהגירושים האלה נקי, משאיר את הבית לעצמי את הרכבים את הכל. היא תקבל מזונות מה שגיע לה לפי החוק, את המינימום, שקל לא יותר.
אבא שלי עבד כשהיה ילד ונתן לאמא שלו את כל הכסף שלו, עבד במקום אבא שלו שנפטר. אני רואה שהיא מנסה לעשות לבן הבכור שלי אותו דבר, להפוך אותו לעבד שלה.
אני לא אתן לה.
הבכור שלי הופך לאט לאט להיות שמן כמוה, הוא ילד יפה וחבל לי עליו. היום הוא לא שמן אבל אם הוא ימשיך לאכול את כל מה שהיא דוחפת לו הוא יהיה בדיוק כמוה.
אני מרחם עליו, לא הייתי רוצה שאבא שלי יעזוב את הבית ואני מתאר לעצמי איך הוא מרגיש. כואב לי על הבן שלי, על שלושת הבנים שלי אבל אין מה לעשות. אני חייב לדאוג לעצמי.
כשיגדלו אני אקח אותם לטיולים ונעשה כיף, בינתיים אני לא יכול לגדל אותם. זה תפקיד של אמא שלהם.
אם היא היתה אשה נורמאלית שהולכת לעבוד ולא מזיינת את המוח כל היום היו יכולים להיות לנו חיים נורמאליים כמו כל זוג.
פעם בשנה אילת, פעם בשנה צימר ללילה ושלום על ישראל.
אבל זאת, אי אפשר לבנות איתה כלום.
הכל היא הורסת.
יש לה פה שהורס אותך מהשורש.
היא יכולה להגיד לך דברים שלא ייצאו לך מהראש בחיים.
כמה אני שונא אותה על ההשפלות שסבלתי איתה.
כל היום תביא לי מוצץ, תחזיק את הילד, תכין בקבוק, תחליף לו קקי, תוריד אותם לגינה, תביא מהמכולת קניות.
מה נסגר? מה אני נראה לך עבד שלך?
קומי ותזיזי את עצמך. היא היתה מזיזה את עצמה כל הזמן, גם שהיא חולה היא מנקה ויורדת איתם לגינה אבל היתה לי בעיה לשמוע את הקול הציפציף שלה כשהיא היתה מבקשת ממני דברים. לא יודע להסביר את זה, ידעתי שהיא צריכה את העזרה שלי כי שלושת הילדים קטנים אבל שנאתי שהיא היתה מבקשת ממני כי היא מרגיזה.
היא פשוט בן אדם מרגיז.
אם היא היתה רזה אולי היה לי סבבה לעזור לה.
אבל היא בטטה, שנאתי לעזור לה ושנאתי אותה.
בקיצור, אני מתחיל לחשוב על כל מיני כיוונים חדשים. אולי אני אמכור את הבית שלי ואקנה איזה נכס בחו“ל, אכניס ממנו כסף וגם אסע כל הזמן לסופי שבוע להיות בו. אחלה סגנון חיים, מתאים לי.
גם ככה היא לא נותת לי אותם בסופי שבוע, לא סומכת עלי בכלום. שוטרת לא אשה, שוטרת.
אני יכול לקנות שלושה בתים ביוון בכסף שאקבל על הדירה שלי. אני יכול לקנות בפורטוגל או בקפריסין, שמעתי על מלא ישראלים שעושים את המוב הזה.
אני רק צריך להוריד את כל המשפחה שלי ממני ומהדירה הזאת. כולם יושבים עליה. אחי מעורב בזה כי הדירה היתה פעם שלו, אחותי מתערבת בכל דבר כי זה הטבע שלה בדיוק כמו אמא שלי וההורים שלי פתאום עושים לי פוזות על הדירה כי היא רשומה על שמם. השארנו את זה ככה למקרה שאני אתחתן ואתגרש. משאני ילד אמא שלי מכינה אותי ליום שבו אני אתגרש. זה כנראה נכנס לי חזק לראש.
אני לא יודע איך אבל אמצא את הדרך למכור את הדירה הזאת ולשחרר את כולם מהצוואר שלי.
אטוס קצת להשתחרר ואחפש לי נכסים מתאימים לקניה.
המחשבות האלה עושות לי טוב ועושות לי חשק להמשיך קדימה.
אני גם מרגיש יותר טוב באופן כללי, עולה לי קצת המצב–רוח.
נראה לי שאני נדבק במדיטציות שלה.
כשהייתי גר בבית היא היתה מנסה כל הזמן לתת לי לשמוע שטיפות מוח מהיוטיוב. כל מיני מדיטציות מרגיעות ורבנים שמדברים על התורה.
לא הייתי מקשיב לשטויות האלה. נראה לי אבל כמו וירוס נדבקתי בזה. סבבה, אם זה מרגיע אז מתאים לי.
באלוהים אני כבר לא מאמין מאז שהתחתנתי.
לא נראה לי שיש אלוהים שנותן לבן אדם ככה לסבול עצבים עשר שנים.
מגיל שלוש עשרה מהבר–מצווה הנחתי תפילין כל בוקר. הפעם האחרונה שעשיתי את זה היתה בוקר אחרי שהיא עברה לגור אצלי.
לא יודע, משהו אצלי בלב נסגר לאמונה.
למרות שביקשתי מאלוהים להקים משפחה לא יודע איך, כשזה התחיל לקרות הפסקתי להאמין.
היא היתה אוכלת שרצים והיום היא משחקת לי אותה רבנית.
נהיתה לי צדיקה. כל יום ראשון היא הולכת לשיעור תורה וקוראת לי לשמור על הילדים.
אני מת להגיד לה חפשי את החברים שלך, אבל נשאר בי פחד מאלוהים אז אני בא כל יום ראשון ושומר לה על הילדים.
אם הוא רואה אותנו, לפחות שיראה שנתתי לה ללכת לשיעור תורה.
כל הזמן היא גם כותבת לי שאלוהים עוזר לה והיא לא דואגת.
יופי, מצויין, תבקשי כסף מאלוהים לא ממני.
בימי חמישי היא הולכת לשיעור אחר, לא יודע מה בדיוק היא לומדת, כששאלתי אותה מאיפה הכסף ללימודים חירטטה לי שזה בחינם, ממש. חושבת שאני ילד, מה זה בחינם, למה יש דבר כזה?
אמרה שבתמורה ללימודים היא התחייבה לשעות אימון ללקוחות מסויימים. אני כבר לא יודע למה להאמין לה.
בימי חמישי אני הולך לבירה קבוע אחרי העבודה ואם אני בא לשמור לה על הילדים אני מגיע ממש מאוחר. גם היא מגיעה מאוחר. אני לא אומר לה כלום על זה.
אני עושה את החשבון שאם זה באמת נכון והיא הלכה ללמוד עוד מקצוע, אז שתסיים ותמצא עבודה ויהיה לה כבר כסף משלה. בגלל זה אני סותם ומגיע.
ביום חמישי האחרון משהו היה נראה לי מסריח כי כמו שכבר כתבתי מקודם היא חזרה לבושה מחוייט, מאופרת וכולה שמחה ושרה לעצמה.
לא יודע מאיזה לימודים חוזרים ככה אבל אני שוקל להירשם אליהם גם. סתם, בדיחה.
אני ללמודים כבר לא ארשם בחיים, לא היה לי סבלנות ללמוד בשום שלב בחיים שלי. שונא לימודים שונא מורות ושונא הכי הרבה מבחנים. אני נכנס ללחץ במבחנים ומוציא אפס. כל פעם אותו דבר ובכל מבחן שעשיתי בחיי. אז לא בא לי לקבל אפס ולא בא לי ללמוד.
גבר צריך לדעת לעשות כסף גם בלי לימודים. הנה אבא שלי לא גמר כיתה דל“ד ועשה ים כסף בחיים שלו.
עזבו שהוא נתן המון לאמא שלו, אבל עכשיו הוא במשפטים על הירושה ממנה. מגיע לו הרבה יותר מלאחים שלו המנוולים שלא עשו כלום כל החיים שלהם.
סבתא שלי היתה אשה רעה, לא אהבה את אבא שלי ולא אהבה אותי. היינו באים לבקר אותה לפני שנגמרה והיתה מגרשת אותנו. במיוחד על אבא שלי כאב לי, הייתי רואה שהוא מנגב דמעות מהעינים שלו כשהיינו יוצאים משם.
לא יודע למה היא לא אהבה אותו, הוא היה היחיד שעזר לה.
אמא שלי גם לא הסתדרה איתה, אבל אמא שלי לא מסדרת כמעט עם אף אחד, אשה קשה ביותר.
לפני החתונה אשתי שכנעה אותי להתקשר לסבתא שלי להזמין אותה אישית וסבתא שלי אמרה לי בפנים שהיא לא תבוא לחתונה שלי וניתקה. לא אשכח את זה לעולם.
נפגעתי ממש, עמוק בלב. התבאסתי רצח. איך סבתא יכולה לשנוא את הנכד שלה, מה עשיתי לה אני לא מבין.
לקח לי הרב זמן להוציא את זה מהראש שלי.
את סבתא של אשתי אהבתי כמו סבתא, האמת גם את אמא שלה אהבתי כמו אמא ואפילו יותר מאת אמא שלי.
יש לה סבתא ואמא מקסימות, נשים טובות יפות וחכמות.
סבתא שלה התייחסה אלי כאילו אני נכד שלה ואיתה פעם ראשונה הרגשתי איך זה כשיש סבתא. היא היתה מנשקת אותי ומברכת אותי ומספרת לי בדיחות כשהיינו מדברים במפגשים של שישי בערב. הרבה פעמים היא ניסתה לסדר את הדברים ביני לבין אשתי והיתה אומרת לי באוזן יהיה בסדר, תיהיה סבלני. הרגשתי טוב, האמנתי לה שהכל יהיה בסדר.
היא גם היתה פותחת בקפה וכל פעם היתה אומרת לי דברים ממש טובים, שכל הצרות יילכו לים ושנגור במגדל ממש גבוה.
לא יודע אם היא באמת ראתה דברים בקפה אבל אני יודע שככה סבתא אוהבת מבטיחה לנכד שלה דברים טובים.
היא נפטרה השנה ולא הלכתי אפילו להלוויה וזה אכל אותי אז הלכתי לשבעה. לא משנה כמה אני שונא את אשתי, אהבתי את הסבתא שלה.
אמא של אשתי גם התייחסה אלי מאוד יפה, הרבה פעמים היתה מדברת איתי ומנסה לעזור אבל היא מכירה את הבת העקשנית שלה ויודעת כמה קשה להסתדר איתה. היא בעצמה מודה שלבת שלה יש פה גדול.
כואב לי שגם איתה איבדתי קשר כי היא נתנה לי סוג של בטחון ויציבות של אמא. היא אדם שקול ומלומד מאוד וכיף לדבר איתה. היא גם פינקה אותי מאוד כל השנים ותמיד היתה מכינה לי מה שאני אוהב וגם כיסתה עלי הרבה פעמים שלא אריב עם אשתי. אין מה להגיד, יש לה משפחה טובה. הלוואי ואני הייתי גדל בבית נורמאלי כזה, הייתי יוצא אדם אחר, ללא ספק.
אבל אשתי לא ידעה לנצל את זה כמו שצריך. היא חושבת שהיא יודעת הכל וכל הזמן היא מסתכסכת עם המשפחה שלה. אצלהם אין ברוגז, הם מדברים המון וזה דבר טוב.
אני שם לב שגם אשתי מחנכת את הילדים שלנו להיות מלוכדים ולדבר על הרגשות שלהם. בקשר לחינוך שלהם אני ממש לא דואג, אני יודע בטוח שהם מקבלים את החינוך הכי טוב שיש. בכל זאת כשאני מתעצבן על אשתי אני אומר לה שאביא לה עובדת סוציאלית כי אני יודע שהיא מתה מפחד מזה. טוב מאוד, שתפחד.
להורים שלה אין כסף, כאילו, לא כמו להורים שלי. אין להם נכסים ואדמות, יש להם בית קטן, פיצי, שישים מטר בקושי.
כשהיינו באים כולם לקידוש היה ממש צפוף. אני חושב שאם היו יותר מבוססים הבת שלהם לא היתה מוצצת כסף ממני.
יכולנו להסתדר טוב יותר ביננו, אבל אני לא לשכת הסעד ולא בנק. האמת היא שהיא אמרה לי את הדברים כמו שהם מההתחלה, אבל היא גם הבטיחה שהיא לא עצלנית ושהיא תעבוד. בשנה הראשונה ראיתי שהיא ממש חרוצה ועובדת בשתי עבודות אז הלכתי על זה והתחתנתי איתה. אבל זה נמשך רק שנה, איך שנכנסה להריון, אחרי כמה חודשים התחילה לשבת בבית עד היום הזה.
אני יורד במדרגות ריק, אחרי שעליתי עם שמונה פלטות על הגב, אני יורד ורואה מלא עגלות קשורות בחדר מדרגות מסריח וחושב איך אנשים מביאים ככה ילדים לעולם בעוני כזה? איך הם מסוגלים לגדל ככה ילדים? וכמו שאני חושב את זה אני מבטיח לעצמי שלילדים שלי לא יהיה חסר כלום. גם אם היא לא תעבוד אני אשלח לה כסף. קשה לי לחשוב שייחסר להם, לא מגיע להם, ילדים טובים.
כשאני ריק ואין לי סבלות על הגב אני מרגיש בן אדם. כשאני כפוף מזיע ועושה סבלות אני מרגיש חמור. חמור עבודה.
בדרך לאוטו אני נתקל בפקח ובאינסטינקט שלי בא לי להוציא את האלה שלי מהאוטו ולדפוק לו אותה בראש. הוא לא מחכה יותר מידי מדביק לי דו“ח לשמשה ונעלם. יש לו מזל, הייתי גומר אותו אם היה עומד שם עוד רגע.
פעם כשהייתי צעיר עצרה אותי שוטרת שמנה ומכוערת, דפקתי לה מכות ועצרו אותי.
אני שונא אנשים רעים ושונא שוטרים.
אני לוקח את הדו“ח מועך אותו ודוחף בכיס של הדגמ“ח, ברור לי שהלכה היומית של היום.
מזל של כלב יש לי.
עכשיו אני עולה מלא, עם הדלתות הכבדות עם המראות על הגב שלי ואני יודע שכרגע אני עובד על ריק, זה כסף שיילך לדו“ח.
כמה דו“חות שלימתי בחיים שלי, יש לי סיוט מזה, אבל תמיד אני נופל בזה ומעמיד את האוטו איפה שאני מוצא. אין לי סבלנות לחפש חניה, אני חולה עצבים מזה.
חצי מהמשכורת שלי הולכת על דוחות ואגרת נסיעה בכביש שש.
תכלס אני לא מרוויח עשרים אלף כמו שנדמה לאשתי, אני מרוויח חצי מזה אחרי הוצאות דלק, אוכל, דוחות ואגרות נסיעה.
היו זמנים שאשתי ניסתה לעשות מעקב הוצאות והכנסות בקלסרים. מצחיקה, נראה לה שגבר מספר הכל לאישתו?
הייתי מראה לה חצי יומית וחצי הייתי משאיר באוטו. פעם בשבוע הייתי קונה דולרים ומעביר לבית של אמא שלי לחסכון. אמא שלי לא תגע לי בכסף, אשתי מסוגלת לגנוב לי.
אני מסיים לעבוד והולך לשתות משהו בחוץ והראש שלי לא נח ממחשבות. בא לי חיים טובים, בא לי להיות שמח, בא לי להיות בשלום עם אשתי, נגמר לי הכוח למלחמות איתה ועם כל העולם.
אני יושב מול הים ומסתכל על השמש שעושה את השמיים סגולים כתומים ואני נרגע.
השקיעות האלה עושות לי טוב. בבית שהייתי גר בו עם אשתי יש מרפסת שמש שפונה לים ורואים ממנה שקיעות מדהימות וכתומות.
על זה אני מתבאס, שהפסדתי את זה.
ככל שאני חושב על זה אני לא יודע על מה אני מתגרש ממנה. אני רק יודע שהלחץ שהופעל עלי מכל הכיוונים היה כבר בלתי אפשרי.
גם אמא שלי חופרת ומסכסכת, גם אחים שלי רוצים ממני את הדירה שלי, גם אשתי רוצה ממני עזרה עם הילדים, גם הלקוחות מתקשרים כל היום שיש פגם פה ופגם שם בעבודה שלי ואין לי כבר כוח לאף–אחד.
במצב הזה לא היתה לי ברירה אלה להתגרש, קודם כל לקבל שקט מהאשה והילדים. ללקוחות אני אפילו לא עונה לטלפון, שיחפשו אותי. היחידה שעדין מטמטמת אותי זאת אמא שלי שלא מרפה וכל היום מתקשרת וחופרת ומציקה לי נפשית. אני כבר עייף ממנה. לא זכיתי לילדות נורמאלית איתה ואין לי ממנה שקט עכשיו. שתעזוב אותי כבר, אני עייף.
כשאני עושה חשבון נפש אני יודע שיכולתי לתקן את הזוגיות שלי אם לא היו מתערבים לי אבל הדבר הזה מסובך. הדירה לא על שמי ובבית לא יניחו לי עד שלא אתגרש כדי שהיא אף פעם לא תקח את הדירה לעצמה. זה נשמע גרוע אני יודע אבל זה המצב.
אני מתגרש בגלל דירה בגדול.
אם הייתי מצליח להחתים אותה על הסכם ממון כל הלחץ הזה היה יורד מאיתנו, אבל היא עקשנית ולא הבינה את הפואנטה. כמו שהבאתי לה את ההסכם, ככה דחפה אותו ואמרה לי, נראה לך? וזה נשאר ככה. וזה רודף אותנו עד היום.
מה אני יכול לעשות? במשפחה שלי מדברים רק על כסף. אין כלום בעולם חוץ מכסף, ככה גדלתי.
נשבר לי מזה כבר ואני יודע שזה מזל רע מאוד כל היום לדבר ולחשוב על כסף והנה עובדה, כל הכסף שלי הולך ממני כמו שאני מרוויח אותו.
במשפחה שלה לא עושים ענין מכסף ובכלל לא מדברים על זה, מדברים על מוזיקה ועל חדשות ועל הילדים ויש גם הרבה צחוקים. אח שלה מה זה מצחיק אותי. הוא אלוף הארץ כבר הרבה שנים במירוצי מכוניות וג‘יפים, אחלה גבר. אני אוהב אותו, הוא גם חכם.
האח השני שלה מוזיקאי שחבל על הזמן, מנגן על כל הכלים, יש לו ידים זהב, גם בחור חכם מאוד. מדבר הרבה אבל מותק.
חבל לי להפסיד גיסים כאלה.
יש לה משפחה ממש טובה.
אבא שלה בא לי מקולקל מההתחלה כי הוא מאיים במבט שלו. כאילו אם אני רב איתה, אני רואה אותו מסתכל עלי במבט מזהיר שעוד שניה הוא נוגח בי. אני שומר ממנו מרחק.
לא אוהב אותו בזמן האחרון. למרות שבהתחלה גם הוא היה גבר, עד לפני שנתיים שאיים עלי. אמר לי אם הבת שלי תפגע אני לא אחראי למעשי. עוד אחד שמאיים עלי. מותק, עלי לא מאיימים, אני יש לי אלה באוטו ואני פותח את הפנים של מי שמרים עלי תחת. מאותו יום אני לא מדבר איתו כמעט בכלל, בקושי שלום שלום.
יש להם איזה חבר טוב של המשפחה, אדם מבוגר, כל הזמן הוא מנסה לגשר ביני לבין אשתי, אני מדבר איתו מלב אל לב אבל אני לא יכול להגיד לו את כל האמת. מה הוא יחשוב עלי? שאני מתגרש בגלל דירה??? אין מצב שאני אומר לו דבר כזה.
את הילדים רציתי, כל ילד שבא לנו ,רציתי שהיא תהיה בהריון. היא חששה ועשתה איתי המון שיחות לפני כל הריון, כל הזמן ביקשה שאבטיח לה שאעזור לה, ואני ידעתי שאני מבטיח על ריק. שאןי לי את הסבלנות שלה לטפל בילדים ולקום אליהם בלילה. הרגשתי רע עם עצמי כשראיתי שהיא מתמוטטת עם שלושה תינוקות ואני בקושי נמצא בבית ולא קם אליהם גם בלילה אבל הדכאון שלי לא איפשר לי לעשות כלום ולעמוד בהבטחות שלי. הייתי רואה אותה זוחלת על ארבע לחדר שלהם ונותת מוצץ לזה ובקבוק לשני ושרה שירים לשלישי והיתה חוזרת למיטה רק אחרי שעתיים וכבר היתה צריכה לקום בבוקר להכין אותם לגן והייתי מרחם עליה.
היא היתה חולה מלא, לפחות פעם בחודש. היא כבר היתה עייפה וכל הזמן היתה נדבקת בוירוסים מהילדים. נחלשה לה המערכת החיסונית כנראה מעייפות ואמא שלי כל הזמן היתה אומרת לי: “יש לך אשה חולנית היא עושה את זה בשביל תשומת לב”. גם אם רציתי לרחם ולעזור לה אמא שלי היתה מכניסה לי רעל לדם. הייתי בא הביתה עצבני עוד לפני שהייתי נכנס בדלת. כשהיא היתה מבקשת עזרה ישר הייתי מתפוצץ עליה, כבר הייתי נכנס טעון.
מסכנה, ריחמתי עליה ממש, היא היתה נהיית חולה לגמרי ונזרקת למיטה לכמה ימים ובכל זאת נשארת לבד בבית עם הילדים. הייתי מגיע מאוחר, ברחתי מלהתמודד עם המציאות.
הייתי נשאר באוטו עוד שעה ושעתיים רק לא לעלות הביתה לראות שקשה לה ככה. סבלתי לראות שקשה לה.
אף גבר לא אוהב לראות שקשה לאשה שלו ואני קצת הצטערתי שהיא ילדה אחד אחרי השני את שלושתם. היינו צריכים לעשות קצת הפסקות בין תינוק לתינוק.
גם ימי הולדת לא חגגתי לה ולא ימי נישואים ולא כלום, אני מצטער על זה מאוד, לא הגיע לה. אשה טובה. אבל לא יכולתי להתמודד רגשית עם זה. לא יכולתי להיות רומנטי ולעשות לה ולהביא לה ולהפתיע אותה אחרי שיום שלם אמא שלי היתה ממלאת אותי רעל עליה. הייתי נכנס לפלונטר עם עצמי.
תכל‘ס אמא שלי פירקה לי את הבית. אבל מה אני יכול לעשות עם זה, אני לעצמי לא מספיק חזק להתמודד מול כולם. אמא שלי שולטת בכל המשפחה, ואם נופלים בפה שלה עדיף קודם למות. אם היא פותחת עלי, כולם פותחים עלי.
חבל לי על האשה הזאת וחבל לי על הילדים שלי. כואב לי שככה זה נגמר ועל שטויות.
אני שונא את עצמי שאני לא עומד כמו גבר מול אמא שלי ואומר לה זאת אשתי תתמודדי, לטוב ולרע אני איתה.
אין לי כוח לעבור את הטורנדו הזה.
אני מעדיף להתמודד עם השלכות של גירושים.
בגלל זה עוד יותר קשה לי, אני לא עושה את הדברים בלב שלם.
היא לא בגדה בי מעולם, ולא היתה פרובוקטיבית, היא לא הזניחה את הבית או את הילדים, אפילו לא את עצמה. האמת היא תמיד היא מטופחת ואחרי כל לידה היא מרזה מלא.
אבל בשביל המשפחה שלי היא תמיד שמנה. זה חרא. אם הם היו מקבלים אותה, אני יכולתי להודות שאני מקבל אותה.
אהבתי כל חלק ממנה. אהבתי את הטוסיק שלה, אהבתי את הפנים שלה, אהבתי אותה. ועכשיו שהיא נראית הרבה יותר טוב זה עושה לי משהו בלב. גם עצבים וגם כאב, מתערבב כזה. למה לא יכולת לעשות את זה לפני שנתיים אני שואל בלב. אבל אני יודע שלפני שנתיים היא היתה מרוסקת מהלידות ולא הצליחה גם לעשות דיאטה למרות שהיתה יוצאת להליכה וספורט משקולות כל יום.
ריחמתי עליה שלא קנתה לעצמה כמעט בכלל בגדים ודברים שכל אשה צריכה וכאב לי יותר כי ידעתי שלא היה להם כסף גם כשהיתה ילדה.
היא לא הולכת למספרה ולציפורניים ולכל הדברים שנשים עושות בחוץ, הכל היא עושה לבד בבית ותמיד בכל זאת מטופחת. היא צנועה, לא בזבזנית גדולה אבל אני הייתי ועדיין בקונפליקט עם עצמי לגבי כסף אז לא ידעתי איך לאכול את זה.
האמת כואבת, ממש קשה לי לחשוב על האמת כמו שהיא באמת. יותר קל לי לשנוא אותה ולהאשים אותה בהכל.
אבל אני בעצמי הרגשתי כעס ושנאה מהבית שלי, אני יודע מה זה עושה לנשמה של בן אדם, בטח לנשמה של אשה שהיא גם אמא טובה ועייפה.
כואב לי, באמת שכואב לי. הייתי רוצה שהכל יהיה אחרת, אבל כרגע זה המצב והוא רק הולך ומסתבך ואין דרך חזרה.
אני מתחיל להאמין בגלגולי נשמות כי נראה לי שבקרוב אני הולך לסיים את הגלגול שלי. מרוב שאני מותש מהכל אני מרגיש כאילו אני עומד למות. בגלגול הבא, אני מבטיח לעצמי, אתנהג אליה הרבה יותר יפה, מהיום הראשון ועד לאחרון.
עכשיו זה אבוד, אני לא יכול לגלגל את הגלגל אחורה. אני אצטרך לסיים את הנישואים ולהתחיל הכל מחדש, או להתרגל להיות לבד, עדיף ככה.
אולי אני אחיה כמו האנשים המצליחים האלה שמסתובבים בעולם וקונים ומוכרים ומטיילים והכל משולב יחד.
אני מתחיל לחשוב על זה ברצינות וזה עושה לי טוב, אני מרגיש כאילו קרן שמש מחממת לי את הבטן כשאני חושב על זה.
כל שנה בן אדם צריך לעשות עוד צעד קדימה אם הוא רוצה להרגיש שהוא חי באמת. צעד קדימה זה אומר לשנות דברים, להתפתח.
נשבע לכם שאני מתחיל להדבק במדיטציות הרוחניקיות שלה.
בא לי להיות רגוע ולדמיין, רק לדמיין….
מחר אני נוסע ליומיים לחבר בדרום. הוא עבר עם אשתו ושני הילדים שלהם למצפה רמון לפני שנתיים ומאז הם שם וטוב להם. האמת, התנתקתי מכולם אבל אוראל הוא הדפוק של החבורה, עליו אני לא מוותר. צחוקים איתו.
מרוב שהוא דפוק הוא לא שם לב שהתנתקתי והוא המשיך להתקשר אלי כרגיל. איזה מזל, אני צריך קשר עם העולם, חייב לדבר קצת עם אנשים.
אז מחר אני נוסע אליו ליומיים רביעי חמישי. גם ככה בקושי יש עבודה עכשיו ואין לי הרבה מה לעשות רוב היום.
אני יוצא לשעתיים בבוקר לתיקונים וחוזר לחפש את עצמי. אני נהיה עצבני כמו אריה מזה. הגעועים עולים לי חזק כשאני לא עובד.
אני לוקח את החולצות והג‘ינסים החדשים שקניתי כי אין לדעת את מי אני אפגוש אצלו. אולי יש לו שכנה שווה?
וואי, מתאים לי פיצוץ איזה לילה שובב.
קניתי גם רייבאן יפים, יושבים עלי טוב. מרגיש סבבה עם עצמי. אני חולה על עצמי כמו שאני שונא את עצמי.
תמיד ידעתי שאני לא חתיך, אבל דווקא עכשיו אחרי כל המשבר אני מתחיל להרגיש חתיך. החופש הזה שמקבלים שמתגרשים הוא חופש טוב. אתה מרגיש כאילו אתה חוזר לגיל שלושים וזה מדהים.
רק חבל שהילדים לא איתי. ברור לי שאין מצב שיגדלו איתי.
מחיר כבד של פירוק הבית, אין ספק. מחיר בלתי נסבל.
אני אסע מחר עם המסחרית שלי, זה כמו בית קטן, אני זורק מזרון מאחורה, יש לי אחלה מזגן, אוטו טוב.
לקחתי עליו הלוואה של חמישים אלף שקל וקניתי אותו במזומן מאיזה דוס. הכי קטע שנשארו במערכת דיסקים כאלה של דוסים עם שירים של חגים לילדים. כשהיינו נוסעים לטייל בשבתות, הייתי משמיע אותם לילדים שלי והם היו מבסוטים.
כשקניתי אותו אשתי התלהבה כאילו קניתי קראוון. כל שבת היתה מתחילה עם הפנטזיות שלה ובוחרת לי יעדים ברחבי הארץ ואורזת חצי בית לילדים. אני שוב כמו כלב הייתי צריך לפרק את הספסלים שמאחורה שהם כבדים בטירוף וללכת להוריד אותם בחצר של אח שלה. עד שהייתי חוזר להעמיס את חצי הבית שארזה, הייתי מזיע כולי, עצבני כמו מטורף וממש לא היה בא לי לצאת לשום טיול. היא היתה קובעת עובדה ואי אפשר היה להתווכח איתה. האמת היא שאם היינו נשארים עם הילדים בבית זה היה יותר סיוט כי שלושתם היו קטנים וכל הזמן הם היו בוכים. כנראה שהרגישו את הלחץ שלנו, זה עובר לילדים.
כשהיינו כבר מגיעים לאיזה יער והייתי תולה לילדים ערסל על העצים ופותח להם אוהל ולעצמי בירה, הייתי רואה כמה הם נהנים והיה נהיה לי טוב על הלב. בקטעים האלה הייתי אומר לעצמי איזה מותק אשתי, כמה היא טורחת כדי שיהיה לילדים טוב. לא חושבת על עצמה בכלל, רק על הילדים. לא מתעייפת, כל שבת אורזת תיקים עם ארוחת בוקר ומליון קופסאות. את זה אי אפשר להכחיש לגביה, היא נתנה ועדיין נותת את כל כולה לילדים.
אני מצטער כשאני נזכר איך היתי מתפוצץ עליה באוטו ופותח עליה עד שהיא היתה מתייבשת. הרבה פעמים גרמתי לה סתם לבכות, רק מהתסכולים שלי. אני מתחרט על זה.
למרות שכיום אני בשיא המלחמות איתה מבחינת הגירושים, יש לי קול נוסף בלב שמצטער על כל מה שעשיתי לה ועשיתי לה לא מעט.
אני מודה שהתעללתי בה.
אני מודה שהתסכלתי עליה בגועל, שדיברתי אליה בגועל, שהתנהגתי אליה מגעיל ביותר.
תבינו, זה הלחץ שהופעל עלי מכל הכיוונים.
גם הילדים, גם הבית, גם העבודה המסריחה שלי, גם האמא המשוגעת שלי, גם דו“חות, משפטים, עורכי–דין…ים דברים היו לי על הראש. חלק גדול לא סיפרתי לה בכלל. שמרתי הרבה סודות ממנה. לא רציתי שהיא תדע שאני הולך לפגישות עם עורכי–דין על כל מיני תביעות מהעבר שלי במקום להיות איתה בבית ולעזור לה. שיקרתי לה מלא. על כל דבר כמעט שיקרתי לה.
כשהיא היתה עולה עלי ושואלת שאלות הייתי פותח עליה עד שהיא היתה שותקת ובוכה.
כאב לי, לא יכולתי להפסיק את המעגל הזה של שקרים ומריבות.
לא הגיע לה בעל כמוני, לא הגיע לה יחס כזה. הגיע לה שיאהבו אותה כי היא יודעת לתת מלא אהבה.
כשהכרנו היא ציירה אותי, את הפנים שלי. ציירה אותי מה זה חתיך, ואני הבנתי שככה היא רואה אותי, בתור גבר חתיך. בהתחלה לא האמנתי לה, חשבתי שזה מאינטרס, שהיא רק רוצה את הדירה שלי ובגלל זה היא מתחתנת איתי אבל עם הזמן ראיתי שהיא באמת נמשכת אלי. כשהיתה משיכה בין שנינו הכל היה ורוד, למרות שגם אז אם אני אומר את האמת הייתי מניאק אליה מלא פעמים. לא יודע מה יש לי, התרגלתי להיות כזה. אני לא מסוגל להיות סנטימנטלי ורגיש, זה דוחה אותי.
אני נזכר שהלכנו ליועצת נישואים לפני שנתיים ובפגישה השלישית הייתי צריך לחכות לה כי היא דיברה איתה לבד, עם אשתי. לא יודע מאיפה זה בא לי, תקף אותי כזה פרץ של רגשות רומנטיים, נכנסתי לקניון וקניתי לה קופסא מלאה פינוקים של בודישופ. אני לא מבין גדול בזה אבל כשאני רוצה אני יודע להעניק. זה עשה לה ממש טוב והכניס אופטימיות ליחסים שלנו רק שזה החזיק בדיוק שבוע עד הפיצוץ הבא.
ברוב הריבים אני הייתי אשם, אני מודה.
הייתי כל הזמן טעון עליה בגלל הכסף העבודה הדירה וכל מה שאמא שלי היתה טוחנת לי בראש כל היום.
וגם היום, לא מפסיקה, כל הזמן, כל שעה, כל פעם שאני רק עובר לידה היא מקללת את אשתי ואומרת עליה דברים קשים. כבר נמאס לי לשמוע, אני מבקש ממנה יפה “אמא, תרדי ממני, אני עייף” אבל איפה, זאת עקשנית בת עקשנית.
יש לה טבעים קשים של בול עץ. קשה אבן. כשהיא נתפסת במשהו היא מדברת רק עליו.
כשהיתה מסוכסכת עם השכנים על הכסף של הוועד והמרפסות, היא דיברה על זה כל היום במשך ארבע שנים. אבא שלי נטרף כשהיא עושה את זה וצועק עליה “מספיק כבר! שמענו!” אבל היא לא מפסיקה בחיים.
אובססיבית ברמות האשה הזאת.
אם היא מחליטה להחליף מדיח, היא תהרוג את חברת המדיחים, כל יום היא תתקשר אליהם עשר פעמים ותריב איתם. ככה היה עם המדיח והמקרר והאינטרנט והכבלים ומה לא. היא חולת מריבות ואני שונא את זה. תן לי שקט באוזניים.
גדלתי בצל המריבות שלה עם כל העולם וזה השפיע עלי קשות, רק עכשיו אני מבין כמה.
אם היו נותנים לי להתחיל מחדש, הייתי בוחר להיוולד למשפחה אחרת ולהתחתן שוב עם אשתי. אני אוהב אותה.
היא יכלה לעזור לי המון אם רק הייתי נותן לה.
יש לה ידע בהרבה תחומים והיא כל הזמן לומדת לבד.
כיום היא כבר מקושרת להרבה אנשים ויש לה כמה קבוצות פייסבוק ומלא עוקבים, וספרים שהיא כותבת וסדנאות שהיא עושה ואני קורא הכל כי אני עוקב אחריה בפרופיל מזוייף בפייס. פתחתי אותו כדי לעקוב אם היא יוצאת עם גבר ולא להיות פראייר שמשלם לה שכירות כשהיא בזוגיות. ממה שאני מבין אף אחד לא גר איתה, אבל ראיתי שמישהו ממש מחזר אחריה כל היום. נראה ילד.
מענין אם היא מסוגלת ללכת עם ילד, כאילו צעיר כזה שלושים ומשהו.
אבל איזה ילד ירצה אשה עם שלושה ילדים? קשה לי להאמין.
תראה מה זה, עד שאתה לא עושה את כל הטעויות בעצמך אתה לא לומד, זה טירוף.
אני זז בין שנאה וכעס כלפיה לגעגועים וחרטה.
הרבה יותר פעמים אני בשנאה וכעס ועדיף ככה, שיהיה לי אומץ ללכת עד הסוף ולגמור עם זה.
כשאהיה בדרום, בשקט של המדבר אחשוב על זה טוב טוב ואחליט עם עצמי מה אני רוצה באמת באמת לעשות.
אני מאמין אם אבוא אליה בטוב היא תשמח שאחזור הביתה.
ברור לי שאם זה יקרה אני חייב לטפל בעצמי.
אני צריך להתנתק מכל המשפחה שלי, לחלוטין. מכולם.
אצטרך להתרכז רק בה ורק בעצמי.
תכל‘ס זה מה שהייתי צריך לעשות מההתחלה.
לא היה לי מספיק אומץ והיום אני משלם את המחיר.
המדבר שקט וצהוב, פה לא מדברים בקול רם, אין סיבה. שומעים את הרוח במקביל לפס קול של החיים עצמם. טועמים גם אבק בפה ומרגישים את השמש על הקרחת חזק חזק.
פה אנשים נוהגים או על טרנטות או על ג‘יפים פשע.
יש פה אנשים שחיים כמו במערב הפרוע, נוהגים בחולות כאילו הם דוהרים על סוסים.
לחבר שלי יש רכב חברה שקיבל מהעבודה. הוא בין הבודדים פה שנוהגים על רכב חברה. כמעט ואין חברות גדולות פה במדבר ואם יש אז צי הרכבים שלהם לא מפוזר פה במצפה.
יש לו חיים טובים לחבר שלי כי אין לו הורים, הם נפטרו, וגם היא ההורים שלה גרים רחוק ולא מתערבים להם בכלום, רוסים. הרוסים חיים כל אחד לעצמו.
אני לא הייתי מסוגל להתחתן עם רוסיה, זה לא הסגנון שלי.
אני אוהב מזרחיות ומשפחה חמה.
הייתי מת עם הדג מלוח שלהם.
אבל היא בחורה מותק, היא טובה לחבר שלי וזה מה שחשוב.
גם היא נעשה קצת עגלגלה יחסית לאיך שהיא היתה ברווקות והיא הפכה גם לרוחניקית כזאת.
אוכלת טבעוני ורוקדת עם פעמוני רוח.
אפשר לחיות עד גיל מאה בלי כל הלחץ הזה של המרכז.
ההורים שלי גרים מול ביטוח לאומי ואני רואה את המסכנים שבאים לשם. מסכנים שלא עמדו בלחצים של המרכז והתחילו לקחת נדבות מהמדינה.
אני לא משלם למדינה ולא רוצה כסף מהמדינה.
יכולתי לתבוע את ביטוח לאומי כמה פעמים בחיים שלי על דברים שקרו לי אבל אני ממש לא רוצה.
אני מעדיף לתבוע אנשים פרטיים.
גם אותם אין לי ממש חשק לתבוע, זאת אמא שלי שמכריחה אותי.
נשארתי במדבר שבועיים, ארזתי תיק ליומים, כנראה שהיה חסר לי הרבה שקט נפשי ומרחבי חולות בנשמה.
קניתי עוד שלוש חולצות ושני זוגות מכנסיים ואשתו של חבר שלי כיבסה לי את כולם לשימוש חוזר. וככה כל בוקר התעוררתי לנקישות של פעמוני הרוח זה בזה ולרוח ששורקת לה בין עצמות הקש של הפרגולה על המרפסת הקדמית.
הייתי קם, מצחצח שינים שותה כוס מים ולא קפה כהגרלי ויוצא לשכב על הספה במרפסת הקדמית. מנקה את הגוף
מנקה את הראש והמחשבות. בוהה אל המרחב הפתוח ומחכה לתשובות שיבואו אלי. לאט לאט הבנתי מה באמת אני רוצה. אני רוצה לתקן קודם כל את עצמי ואחר–כך את החיים שלי. אני רוצה לתקן את האופי שלי, את המעשים שלי, את הדרך שלי, את קו המחשבה שלי, את ההרגלים שלי, את סגנון הדיבור שלי, את האגו שלי. אמיתי, רוצה לתקן את האגו שלי שארגיש שלם עם עצמי כמו שאני. ברור לי שפה מתחיל הפתרון להמון בעיות שנוצרות לי בחיים.
הרי בן–אדם שאין לו בעיות אגו, יודע להסתדר עם כולם והכל זורם לו, הוא אף פעם לא חושב שמנסים לדפוק אותו ותמיד הוא עם חיוך כלפי העולם.
אבל מי שגדל עם המסר של “אל תתן לאף אחד לדפוק אותך” ממש בשטיפות מוח, הופך להיות מכונת מלחמה עייפה ומקולקלת.
כמה אפשר להילחם, כמה???
נמאס לי.
אני פותח דף חדש בחיים שלי, אני מתחיל הכל מחדש.
חוזר לדירה שלי, קונה הכל מחדש, מחפש עבודה חדשה, מכיר אנשים חדשים ומתחיל בדרך חדשה.
אני מקווה שהשכנים בבנין הזה לא יזכרו אותי לרעה ויאפשרו לי באמת להתחיל מחדש.
אני מודה שגם איתם רבתי, אני מצטער מאוד. חבל.
אני נהנה לדמיין את עצמי יושב באויר הפתוח שם בדירה שלי, בשקט שלי, בוהה בגינה שממול…
הייתי עושה את זה המון כשהייתי רווק והיה צובט לי בלב כשחשבתי שלי זה לא יקרה, שאני לא אזכה להקים משפחה.
צחוק הגורל, הקמתי משפחה ושוב אעמוד שם לבד עם צביטה בלב מול הגינה שוקקת הילדים.
איזה חיים מוזרים, כאילו לא היתה לי באמת שליטה על כלום או זכות בחירה בכלום, הכל בעצם תלוי לאיזה משפחה נולדת. שונא את המשפחה שלי. לא שונא אותם, אבל שונא את מה שהם לימדו אותי.
קראתי ספר טוב שאשתו של חבר שלי נתנה לי “אור ואהבה“, מסופר שם על בחור אחד כמוני, שקרו לו כל מיני דברים ששחקו אותו ועם הזמן הוא כמעט התייאש והתאבד, ברגע האחרון, ממש לפני שהחליט לוותר על החיים הוא גילה איזה שהוא אימון פסיכולוגי שמלמד את האנשים להאמין רק בדברים טובים על עצמם ועל העולם, וזה מכניס להם לחיים רצף של דברים טובים שקורים להם.
כאילו, מקבלים הזדמנויות אם רק נותנים להן הזדמנויות להגיע.
רוחניקי כזה נו, אבל טוב, באמת טוב.
אהבתי את הספר ואהבתי את המחשבה שהכל בידים שלי בסופו של דבר. זה נותן לי המון כוח להתחיל הכל מחדש.
אני אצטרך איכשהו לסיים את הנישואים שלי בצורה רגועה ובדרך של שלום כדי שאוכל באמת להתחיל מחדש.
מוזר לי לחשוב על להתגרש בשלום, כי אם נגיע כבר לשלום אז למה בכלל להתגרש?
אין לי תשובה לזה. לא יודע.
בחיים לא קראתי ספר שלם, בטח שלא יותר משני עמודים וגם זה הרבה בשבילי אבל מאז הספר הראשון אני קורא המון ספרים. זה ממלא לי את הזמן והלב והראש.
אני לומד המון על הפסיכולוגיה של האנושות, לומד על עצמי, לומד על יחסים זוגיים.
הייתי רוצה לבוא ולהגיד לה– “מצטער, טעיתי” אבל זה לא ייצא לי. אני יודע שלא אוכל להוציא את המילים האלה מהפה. אני מגמגם כשאני עצבני או עייף או כשאני יודע שקשה לי להגיד מילים מסויימות לא בגלל האותיות שלהן, בגלל המשמעות שלהן. אני מעדיף להמנע מזה ומקוה שבבוא היום אוכל גם לבקש ממנה סליחה, רק בשביל לסגור מעגל עם עצמי, כדי שאוכל להמשיך הלאה.
מהמדבר חזרתי למרכז אדם חדש, אני רגוע יותר, אני פתוח יותר ללמידה.
פתאום בא לי לעשות המון דברים ומתגבשות לי תוכניות לעתיד שלא קשורות לכסף ולמלחמות, אלה קשורות לבניה ועשיה. זה ראש אחר לגמרי כשחושבים על בניה ולא על חורבן. זה חשק אחר וכוח אחר ווייב אחר לגמרי.
אני מתחיל להבריא מכל מיני בעיות פיזיות שהיו לי בשנים האחרונות. הבטן פחות כואבת לי, השינים פחות מציקות לי, היה לי חור בזקן, ממש חור שלא צמח שם שיער, כאילו מטראומה והחור הזה התמלא בזקן.
אני מתחיל להרגיש חדש מבפנים.
יומיים בשבוע אני לומד, חבר שלי הזמין אותי לקורס שהוא מעביר ברמת–גן, להקמת עסקים חדשים ומיתוג שלהם.
שלושה ימים אני עובד ובימי שישי אני מטפל באבא שלי או בילדים שלי.
עכשיו אני מרוויח הרבה פחות אבל לא אכפת לי, עושה לי טוב להתפתח ולשנות קצת את השגרה שגמרה אותי.
בלימודים אני מרגיש כמו בכיתה אל“ף, הכל חדש לי ואני כותב הכל במחברת. ממש כמו תלמיד בבית–ספר. מסכם, מעתיק מהלוח, משלים מחברים לכיתה חומר, קורא בבית ועושה שיעורים, כל מה שצריך כדי באמת להתקדם וללמוד מקצוע נוסף.
אני חושב להקים עסק משלי אני רק לא יודע איזה.
אולי איזו חנות אינטרנטית לארונות הזזה, אולי איזה מאגר דירות שאני גוזר עליהן דמי תיווך, לא יודע עוד.
בא לי להמשיך מהנקודה בה עצרתי כשעזבתי את הטיפול ששלחה אותי אליו אשתי. שם היינו מדברים חצי שעה עלי ועל אשתי וחצי שעה על העתיד ועל עסקים. המטפלת הזאת נתנה לי כמה רעיונות טובים ולא עשיתי איתם כלום בשנתיים האחרונות.
הגיע הזמן לחזור אליהם ולבדוק מה אפשר ליישם במציאות ומה ישאר במגירה מקופל על פתק.
אני לומד גם קידום אתרים, אני עושה את זה בזמני הפנוי בערב מידי יום. את זה אני לומד מהיוטיוב.
אני רואה המון סרטונים על אנשים שעשו שינוי קיצוני בחיים שלהם, רובם עשו את זה אחרי הגירושים.
כנראה שצריך לפרק בית בשביל להתחיל באמת לחיות.
כשאני אחרי מקלחת וארוחת ערב אני קולט חומר הכי טוב.
אני מרוכז, יש לי שקט ואני טוחן כמה שיעורים בבת אחת בכל פעם.
בלילה אני חולם על מה שלמדתי ואני רואה את עצמי בחלום יושב במשרד ממוזג או על שפת הבריכה באיזה מלון עם לפטופ ועובד בכיף שלי.
היום אני יודע ומבין שלא חייבים להזיע כמו חמור בשביל להתפרנס.
כל הזמן שנאתי את אשתי על העבודה שהיא מתעקשת לעבוד בה כמעצבת פנים, היום אני מתחיל להבין אותה, העולם השתנה.
אני חושב שבעוד עשר שנים לא יהיו בארץ בכלל פועלים שחורים יהודים. אולי יהיו מיובאים ממדינות עולם שלישי.
אני כזה מפגר, אם הייתי מקשיב קצת לאשתי, קצת, הייתי מתקדם כמו מטאור.
שנים שהיא אומרת לי לעשות הסבת מקצוע לעבודה נחשקת וקלה יותר ואני כמו חמור עקשן רק יוצא עליה ומשתיק אותה.
מגיע לי שכל זה קורה לי. מגיע לי.
יעברו עוד כמה שנים עד שאשב איתה ערב אחד מול הים ואגיד לה שאני מצטער על הכל, שתמיד ידעתי מה היא שווה וכמה היא טובה בשבילי ולא היה לי האומץ להתמודד עם המשפחה שלי אז העדפתי לוותר עליה בשביל לקבל מהם כלום ושום דבר.
יום יבוא ואני אגיד לה שאני אוהב אותה, שתמיד אהבתי אותה, שאני מעריך אותה ושהיא חכמה ויפה, שהיא סקסית.
אני אגיד לה איך הייתי משתגע כשהיא היתה מתכופפת עם הטוסיק שלה שזז מצד לצד לנקות טפטופים של שלוקים מהרצפה, איך הייתי מחכה שתתייחס אלי במיטה בכל הריון תשע חודשים שלמים.
אני מחכה להזדמנות להגיד לה תודה שהיא ילדה וגידלה לי שלושה ילדים מדהימים לבד, בעשר אצבעותיה.
אני יודע שתבוא לנו ההזדמנות הזאת לדבר.
אני לא יודע אם היא תהיה נשואה בשנית עד שזה יקרה, או אולי שנינו נתחתן מחדש אבל אני בטוח שאסגור איתה מעגל פיוס.
בדרך לבית המשפט עצר אותי שוטר בכניסה לאיילון, לא היה לי טסט וביטוח לרכב המסחרי שלי שהיה מפוצץ סחורה. קיבלתי הורדה מהכביש ושלילת רשיון לתשעים יום.
חזרתי הביתה במונית והחלטתי למכור את הרכב של העבודה ולהתפטר. לעזוב את התחום הזה של הרהיטים לחלוטין.
עמוק בלב אני מודה לשוטר שעזר לי לקחת את ההחלטה הזאת.
באותו רגע התחלתי להתחמם ולהתווכח ולהרים את הקול, ובאוטומט שלי רציתי גם להרים ידים אבל מהר מאוד הרגעתי את עצמי כי ידעתי עמוק בלב שלא באמת אכפת לי, ושזה בעצם מה שאני רוצה שיקרה. שיקחו ממני את האוטו הזה ואת העבודה הקשה הזאת.
למדתי לספור בלב עד עשר לפני שאני מתחמם ומתחיל לריב.
למדתי את זה מהספר הראשון שקראתי שמסביר שהזמן הזה שבין מימוש מחשבה רעה לבין זימון מחשבה טובה יכול לשנות את העתיד כולו.
במקום להגיב באוטומט מתוך מקום רע, לחכות רגע ולהחליף את הכעס במחשבה על דבר טוב שהייתי רוצה שיקרה לי, וזה קורה. לא באותו הרגע, אבל כעבור תקופה זה באמת קורה.
אני גם מצליח להמנע מכעסים ומחשבות שליליות וגם מצליח להכנס לתדר מחשבות טובות וחיוביות ואכן ההזדמנויות הטובות מגיעות בזו אחר זו.
בשפה המקצועית זה נקרא תדר אהבה.
לא בהכרח אהבה בין גבר לאשה, אלה אהבה ממני החוצה ומהעולם אלי.
אהבה לאנשים ברחוב, לעצמי, לטבע, לילדים כמובן, לדברים שאני עושה, לדברים שאני רוצה, לדברים שקורים לי.
אחרי תשעים יום קיבלתי את הרכב והרשיון בחזרה אבל לא לעוד זמן רב.
לפעול מתוך אהבה זה שונה לגמרי מלפעול מתוך שנאה.
קודם כל זה הרבה פחות מעייף, יש לי אנרגיות גבוהות עד שאני הולך לישון וגם כשהאנרגיות יורדות בסוף היום הן מתחלפות באנרגיות הרפיה ולא באנרגיות ירודות של חולשה וזה הבדל קריטי. בכל פעם שהאני הישן שלי היה מתעייף מתלאות היום, האנרגיות שלי היו הופכות לירודות והיו באות לי מחשבות קשות ומטרידות. אפילו אובדניות. באמת, הייתי ממש רואה את עצמי מסיים עם כל הקשיים בחיים שלי.
גם במהלך היום כשאני באנרגיות גבוהות אז אני יכול לתעל אותן ללמידה, ליצירת קשרים חברתיים ועסקיים ליוזמות חדשות, ליצירה. זה נקרא שפע בשפה המקצועית.
אז תכל‘ס, אני מעדיף לגמרי את הגרסה החדשה שלי.
אם לא הייתי נחשף לספר “אור ואהבה” לא הייתי בכלל משתנה במי‘ל, יכולתי חלילה לבזבז את כל החיים שלי באנרגייה הלוחמנית שהייתי בה.
תודה לאל שהפסקתי עם זה.
בכלל תודה לאלוהים שהוא איתי כל הזמן, כי בלי ההשגחה שלו הכל יכל להגמר ממש גרוע עם האימפולסביות שהיתה לי כל חיי.
כשאני הולך ללמוד אני מקפיד להתלבש יפה, מתגלח, מתבשם, אכפת לי מאוד מאיך שאני נראה ואני מרגיש בן–אדם חשוב ונחשב. כאילו מן הזדמנות שניה כזאת להיות תלמיד טוב.
אני יושב בכתה ליד איזו אחת שבאה להפוך רשת של שלוש חנויות כפתורים לאימפריה של חנויות כפתורים וכמו שאני רואה את הבחורה הזאת היא תצליח בגדול כי היא מאמינה בכל כפתור שלה שהוא יהלום.
זה בעצם מה שצריך בעסקים, להאמין במוצר וללמוד לשווק אותו נכון.
כשיש לך בטחון בעצמך ובטוב שבעולם וכמו שאמרתי במוצר ובערכו, אתה יכול למכור במליונים ולהצליח.
אני רק יושב לידה, היא לא הטעם שלי, אבל אני לומד ממנה לקחת את הלימודים ברצינות.
בימי שישי כשאני מטפל באבא שלי אני חוזר להיות ילד קטן, כי אמא שלי ממש משגעת אותי עם אותה בקשה שחוזרת על עצמה אין ספור פעמים, תקח את הכוס, תביא את הכוס, תרים את אבא, תוריד את אבא עד שנמאס לה והיא יוצאת לדרכה ואני נשאר לשבת לידו להשגיח עליו כשהוא ישן.
אנימרגיש כמו ילד קטן ומשועמם שנשאר לבדו בבית.
זה עושה לי דיסוננס לא בריא בתחום הערך–העצמי שלי.
אני לא יכול להפקיר אותו זה אבא שלי ואני אוהב אותו אבל אני לא אוהב להזכר בעובדה שאחים שלי מתנערים מהדברים הפחות כייפים שצריך לעשות ומפילים את זה עלי בלי למצמץ.
גם איתם הייתי רוצה לסגור מעגל אבל זה נראה בינתיים כמו חלום רחוק.
מה אני אגיד להם? שהם רמסו אותי כל חיי?
שהם לעגו לי על מי שאני ולא משנה מי אני ומה עשיתי?
אגיד להם שאין סליחה וכפרה על השפלות כאלה כמו שהם עשו לי?
רק מלחשוב על זה אני נעשה חולה ומיד אני מחליף את הנושא במחשבות על כך שטוב שיש לי משפחה בעולם ושאני לא בודד.
אחרי הכל אחים זה אחים.
ביומים שאני בא להיות עם הילדים שלי אחרי העבודה אני מאושר, אני צוחק בקול רם, אני לא יודע מה לעשות כדי לעשות אותם מאושרים ולפצות אותם על כל הילדות שלהם בצל המריבות שלי ושל אמא שלהם אבל אני מרגיש שזה אבוד ושאין לי הרבה מה לעשות כדי להשיב את הנעשה.
זה מאוד מעציב אותי, הייתי רוצה להתחיל מחדש ולהיות אבא הרבה יותר טוב, הרבה יותר רגוע ונוכח, הרבה יותר מטפל.
אני לגמרי מודה בזה בפה מלא, התחמקתי מלטפל בהם רוב הזמן, את הכל הפלתי עליה, על מי שהיתה אשתי.
ממש עשרים וארבע שעות סביב השעון היא טיפלה בהם ואני רוב הזמן לא הייתי בבית וכשכבר הייתי אז הסתכלתי מהצד או התעלמתי.
לא יכולתי להתמודד גם עם זה. בקושי התמודדתי עם עצמי ועם משקעי העבר שלי.
אני רוצה לבקש סליחה מהילדים שלי על כך שהרגישו דחויים בגללי, על כך שהרגישו שאני פוגע כל הזמן באמא האהובה שלהם, על כך שעזבתי אותם ואת הבית והרשתי למשפחה שלנו להתפרק.
הייתי מוריד להם את הירח מהשמים אם יכולתי אבל זה כבר אבוד ואת מה שקרה אני לא יודע אם אוכל לתקן.
אשתי לשעבר היא אופטימיסטית ותמיד אומרת שאפשר לתקן הכל, אני לא יודע מאיפה היא מביאה את כל הכוח הזה והאמונה הזאת. אני לומד ממנה ומחכה אותה במישור הזה.
עד היום היא אומרת לי בכל הזדמנות שצריך לתקן את היחסים שלנו ואת החיים של כולנו. בשבילי זה פלונטר בלתי אפשרי.
בינתיים לא התפתחתי מספיק בתחום הרוח ואני לא בטוח שיש לי את הכלים לייצר מחדש זוגיות איתה.
אני פוחד מכל השדים שלי ושלה שיעלו ויצוצו מחדש.
אני פוחד שהיא תתחשבן איתי ותנקום בי עד אחרון ימי.
אני פוחד גם להרגיש שוב דחוי מצדה למרות שאני יודע שהיא לא באמת דחתה אותי אף פעם, אלה רק הגנה על עצמה מפני, הייתי אדם נורא.
לפחות על זה אני יכול להודות, תודה על כך שנפרדתי מהאדם הנורא שהייתי, כמה טוב להתחיל מחדש.
ואני אומר לכם בפה מלא, כל אחד יכול לעשות שינוי מהותי בחיים שלו, בלי המון פעולות, בעיקר בכוח המחשבה.
יש לתת מודע המון המון כוח וכדאי מאוד להטמיע בו אמונות חיוביות לגבי החיים.
אם אני חשבתי שאני חמור, היום אני חושב ויודע שאני מלך, בן של מלך. לא בקטע שחצני, אלה בקטע של אמונה ביכולות שלי ובסיבה שלשמה באתי לעולם.
אף אחד לא נולד בשביל לסבול, אנשים מביאים על עצמם את הסבל שלהם.
כשאתה מחליט לא לסבול, אתה פותח בשינוי מחשבתי ומתחיל לראות תוצאות בהתאם. התת מודע יודע שטוב לך והוא יעשה הכל כדי שתיהיה במקום טוב.
פעם גם לי זה היה נשמע בולשיט, אבל היום אני יודע שזו האמת הגבוהה. השאר זה שקר. הממשלות והטייקונים ינסו לגרום לך להרגיש אדם קטן חסר סיכוי, אתה צריך להיות חכם מספיק לא להאמין להם ולהבין שכולנו נולדנו עם סיכויים שווים ועם זכות הבחירה, תחשוב רע– יבוא עליך רע תחשוב טוב– יבוא עליך המון טוב.
לא התחלתי ללבוש לבן ולחבק עצים, למרות שגם זה עושה טוב לנשמה מידי פעם, להיטהר ולהתקרב לטבע, אבל הורדתי את השליליות ממני וזה כיף, זה קליל.
אני גם בוחר אוכל בריא יותר בגלל השינויים התודעתיים שעשיתי, אני מעדיף אוכל גולמי לא מעובד ומזין. המון ירקות פירות סיבים מלאים דגנים בשר רזה ודגים. אוכל כזה שתזונאית חותמת עליו בעינים עצומות.
זה הענין עם העולם החדש, מרוב שפע ותעשייה נכנסנו למירוץ עכברים להשיג עוד עוד ועוד ואיבדנו זמן להכל, זמן לאהבה זמן לתחביבים זמן לרוגע זמן לזוגיות זמן לילדים ולמשפחה, זמן לעצמינו וכן, גם זמן לאכול אין לנו במירוץ. בגלל זה אנשים נעשו מכורים לאוכל תעשייתי מפלסטיק שקונים בזול על הדרך ואוכלים באוטו. זוועה, היום אני לא יכול לחשוב על זה אפילו.
הרי האוכל מייצר את סוג האנרגיה שתיהיה לנו בחיים וזה דבר ידוע. אוכל רע–אנרגיה רעה, אוכל טוב–אנרגיה חיובית.
אני גם שותה הרבה יותר מים. הייתי שותה או קפה או בירה ורק בקבוק מים אחד לכל היום. הייתי מזיע אותו כבר בארבע קומות הראשונות שהייתי עושה עם ארונות על הגב והייתי מאבד המון נוזלים נוספים במהלך היום. הייתי חוזר הביתה מתתתתת, מיובש מכל הבחינות. כמו קוץ, כמו דרדר.
בגלל זה כנראה הייתי כזה קוצני בבית.
כמה פשוט להבין כשמודעים וכמה קשה להבין כשלא מודעים.
עשיתי כל כך הרבה טעויות שלא במודע, יכולתי לחיות אחרת לגמרי עם אשתי, יכולתי והייתי צריך לתקן איתה את כל מה שקרה לי בילדות. ממנה יכולתי לקבל בית ונחלה ואיבדתי את זה במו ידי.
אני משתדל לא להכנס איתה לעימותים מאז שאני מודע יותר ואני רואה שהיא מבחינה בשינוי שחל בי ובודקת בזהירות את השטח. לזכותה יאמר שהיא לא ממהרת להתגרש ולעשות שינויים קיצוניים.
היא לא עוברת לי דירה פתאום עם הילדים ולא מכניסה אף גבר הביתה. אני בטוח בזה כי אני בקשר עם כמה שכנים מהבנין שגרתי בו איתה ועם הילדים שלי ואם כן היה גבר חדש בתמונה, כבר היו מספרים לי על זה.
למזלי היא שקולה ומאופקת בתחום הצעדים המשפטיים.
אני גם לא ממהר לעשות צעדים קיצוניים מכל מיני סיבות, בעיקר כי כיום אני זקוק לאנרגיות שלי על מנת להחלים מפצעי העבר ולהשתנות. אני רוצה עתיד טוב לי ולילדים שלי. את כל האנרגיה אני משקיע בזה עכשיו.
יכול להיות שמה שיקרה הוא שנמצא מרחב בטוח בו אני והיא מסוגלים לדבר בו בלי מסכות, להתקרב באמת.
אין לדעת, כרגע אני מודה, מפחיד אותי לחשוב על זה, אבל יכול להיות שעם השינוי שבי שיעמיק ארגיש מוכן לזה יותר ויותר ואני מקווה שגם היא תהיה באותו מקום תודעתי כמוני.
יכול להיות שרק אם היא תהיה בזוגיות חדשה שבה היא תקבל אהבה באמת כמו שמגיע לה, היא תתגבר על מה שקרה לנו ביחסים ותוכל לסלוח לי בלב שלם כי את הלב שלה כבר תמלא אהבה אחרת.
אולי היא צריכה לקבל אהבה מגבר אחר כדי לקבל אהבה ממני, אני כבר לא יודע. הזמן יגיד.
בכל מקרה אני לא רוצה להיות איש קטן ועצבני, אני מעדיף להיות אדם גדול ומודע ורגוע ומכיל. ומה שצריך לקרות ממילא באופן טבעי, יקרה.
אני לומד לשחרר פחדים ודאגות, זה בא לי ככל שאני חוזר להאמין באלוהים.
אני מניח תפילין שוב כל בוקר וזה עושה לי טוב. אין כמו שיחה עם בורא עולם בתחילת כל יום.
אני גם חייב להודות לו על שהביא אותי לשינוי המבורך הזה בחיים שלי ואני עושה את זה באהבה כל יום. אומר תודה לבורא עולם על כל מה שיש לי בחיים.
בלי הדאגה לכסף, לירושות, למשפטים, לצווים, למריבות, לחלוקת רכוש…..אני אדם אחר לגמרי.
פתאום יש לי אויר לראות את השמים, לראות את השקיעה, לראות את הילדים ואותה באור אחר לחלוטין.
אני יכול ממש לראות את המשפחה שיצרתי כדבר הכי מדהים בעולם ולא כעול שגוזל ממני רק כסף וכוח.
אני מאוד מתבייש שכך ראיתי אותם וכך התייחסתי אליהם ואני מודה לאלוהים על שקיבלתי הזדמנות לראות שטעיתי ולנסות לתקן.
אני כותב לי במחברת עבה שקניתי את כל מה שאני רוצה שיקרה איתי בעתיד הקרוב והרחוק ואני מאפשר לחיים להפתיע אותי לטובה. אין לי ספק שבעוד כמה שנים אוכל לסמן וי על חלק גדול מהרשימות.
ברשימות שלי מופיעה גם האפשרות לתקן את המשפחה שלי ולהציל את הנישואים שלי. לגבי החלום הזה אני עדין אמביוולנטי וברור לי שעד שלא ארצה בו בלב שלם אין לו סיכוי להתממש.
מתחילים לדבר אלי בקולות חדשים בבית של ההורים ויותר נוח לי בעורי במפגשים משפחתיים. אני מרגיש שמכבדים אותי על השינוי שאני עושה אבל עדין תופסים אותי כילד קטן. זה מציק לי וקצת מעכב אותי. אני רוצה להשתחרר גם מזה.
למדתי תרגיל טוב למצבים כאלה של קולות שמעכבים אותי בחיים. אני מדמיין שאני מדבר במקומם אלי ואומר לי את כל מה שהייתי רוצה לשמוע. אני לא מתחייחס למה שהם אומרים, אני רק לוקח מהם את אהבתם אלי אבל משתיל להם בפה מילים שאני בוחר. זה נשמע שטותי אבל זה עובד.
הרבה פעמים אנשים אומרים את מה שמצופה מהם להגיד על ידי אחרים ולא את מה שהם באמת היו רוצים להגיד לך.
לכן כדאי מאוד רק להתייחס לרגש שקיים בינכם, ולחשוב אילו מילים הם באמת היו רוצים להגיד לך בארבע עינים ובמודעות גבוהה שלהם.
מרבית האנשים לא מודעים למעשיהם במאה אחוז ואפילו לא בחמישים אחוז ופועלים על אוטומט הרסני, אומר לכם זה אחד שפעל על האוטומט הזה שנים והביא חורבן והרס לכל פינה בחייו.
עם אמא שלי זה הכי פחות עובד לי, לה עדין יש כוחות הרסניים עלי, אמא זאת אמא וכמו שהיא העניקה לי חיים היא גם לוקחת אותם ממני המון פעמים שלא במודע.
אני מאוד רוצה להושיב אותה לשיחה ארוכה של כמה שעות ולהסביר לה את ההשפעה ההרסנית שלה על החיים שלי ושל כל המשפחה אבל אני לא יודע כמה אפשר לנהל איתה שיחה עם החירשות שלה ועם העקשנות שלה ועם הגיל שלה, היא כבר אוטוטו שבעים וקשה לי להאמין שהיא תסכים להפתח ללמוד דברים חדשים בגיל הזה.
אצלה האגו עובד שעות נוספות, הכל אצלה מונע מאגו וזה נורא. איזה מן חינוך זה עבור ילדיך? אני שואל את עצמי איך אמא מחנכת ילדים לפעול בצורה כל כך אובססיבית מתוך אגו. הרי ברור שהחברה לא מסוגלת לסבול את זה ובסופו של דבר הכל יתפוצץ בפרצופם של ילדיה של אמא שמחנכת בצורה כזאת וזה אכן מה שקורה לנו אחד אחד.
היא לא מבינה אפילו את הנזקים שהיא עושה ומרוב שהיא באגו אסור להעיר לה על כלום. ממש לא מוכנה לשמוע.
עצוב לי לחשוב שהיא תעזוב את העולם בלי לתקן את המידה הזאת של הגאווה והכוחניות. מצד שני מי אני ללמד אותה? היא יצרה אותי ואת שנינו יצר בורא עולם, הוא כנראה יודע מה הוא עושה.
אחד מהסעיפים החשובים ברשימה שלי הוא שאמא שלי תבקש ממני סליחה על הכל ותודה שהיא טעתה בגדול בחינוך שלי. שתצטער על כך שלא היתה בבית בשביל לגדל אותי ולטפל בי, ועל כך שהרשיתה שאזרק מהחדר שלי ושלא תיהיה לי פינה שארגיש בה שייך בבית שלי, על כך שלא חשבה על העתיד שלי ולא טיפלה בעיכוב גדילה שלי, על כך שהרשיתה שאנשור מהתיכון ומהצבא ומכל מסגרת שהייתי בה. אני רוצה שהיא תבקש ממני סליחה ענקית על זה שהקדישה את כל כולה לאחי הבכור ושחכה בכלל מקיומי.
שתצטער כל כך שגרמה לי להרגיש לא רצוי בעולם הזה.
עצוב, אפילו עכשיו אני בוכה, ובכל פעם שזה עולה לי דמעות עולות לי עם זה.
הפכתי להיות גבר רע לאשה שלי בגלל זה, הפכתי להיות אבא רע לילדים שלי בגלל זה, אלוהים, אני מבקש, תעזור לי לתקן את זה. עשה שהיא תצטער ותשלים לי את החסר כדי שאוכל לבקש סליחה ולהשלים בביתי את כל מה שהחסרתי מהם.
אסור להתחיל ולא לסיים מהסיבות הלא נכונות, מאגו.
זה בסדר להתחרט אחרי ניסוי ותהיה של תחומים חדשים אבל רק מהסיבות הנכונות.
זה לא נכון להניע אנרגיה למקום מסוים ואז בבת אחת לגדוע את הזרימה שלה ולחתוך.
זה מייצר תקיעויות אנרגטיות בגוף האדם, תהליך שלא בא לידי הבשלה מלמד את הגוף לא לייצר הפריה ופרי.
החלטת לזרוע באדמה? תחרוש תלמים, זרע זרעים, השקה וחכה לתבואה, לא טוב? אל תזרע שוב.
אבל אל תתחיל תהליך ואז תשחית את האדמה, זה ממש לא נכון מוסרית.
אני כמובן מדבר על המשפחה שהקמתי ועל כל התהליכים שתהחלתי והשחתתי בחיים שלי. לא חיכיתי להגיע לרגע ההפריה והפרי. רק חרשתי כמו חמור, רק זרעתי בלי חשבון, לא השקתי ולא המתנתי.
עוד תרגיל מעולה שלמדתי הוא דחיית סיפוקים. זה מביא אותי ליתר נחת רוח בכל תחומי החיים ומלמד אותי להשלים תהליכים משמעותיים.
כשאני רעב אני מתכן ארוחה בריאה ולא משנה כמה זמן זה ייקח, לא קונה כמו שהייתי רגיל כמה בורקסים ובקבוק קולה גדול, איכס.
כשאני עייף, אני לא נזרק עם הבגדים על המיטה כמו שהייתי רגיל כל חיי, אני מתקלח מתארגן עושה מדיטציה ורק אז נרדם, אחרי תהליך שלם.
מדובר בהבדל של שמים וארץ במנגנון הפיזי והרוחני שלי.
אני מתנהג וחושב כאדם אחר היום.
הרבה יותר שקול ומתון ועמוק ולא מתבייש לומר גם מפותח שכלית ופתוח רגשית הרבה יותר מבעבר.
אני משתכלל ולומד, אני עובר תהליך שינוי עמוק ואני מרגיש צורך עז לשוב במלא העוצמה אל ילדי.
אני מתכנן לנו טיול של כמה ימים בטבע, אני והם. כמה שאני אוהב אותם.
אקח אותם לישון באיזה חאן מגניב, אחפש להם אטרקציות שוות באיזור, אולי טיול ריינג‘רים, אולי איזה פארק אומגות וחבלים. אבנה להם איזה בית בשטח, שישחקו בו שיהנו, שיהיו גאים באבא שלהם שיודע לבנות כל דבר.
חסר לי לראות ולהרגיש מהם שהם גאים בי.
כבר שנה שאני לא גר בבית ובקושי רואה אותם, כבר שחכתי איך זה מרגיש לקבל מהם אהבה. עצוב נורא.
אני אדליק להם מדורה בלילה, אאכיל אותם טוב, אפנק אותם. אלמד אותם כל מיני דברים של הישרדות בטבע, אטייל איתם רגלית באחד ממסלולי החברה להגנת הטבע.
אני יודע שיש להם מסלולים שמסומנים לפי דרגות קושי, אקח משהו מתאים לילדים. הם לא ישכחו את הטיול הראשון ואת כל העשרות שיבואו אחריו.
לא עשיתי את זה מעולם ואני מרגיש מוכן לאבהות, אני מוכן לתת להם את כל כולי.
אני יודע כמה שזה חסר לילדים שלי ואני מקווה שאמא שלהם תסמוך עלי ותשחרר אותם אלי.
אני יכול להבין אם לא, לא הוכחתי את עצמי עד עכשיו, לא ידעתי מה היא אחריות אמיתית, איכזבתי אותה ואותם המון פעמים. אני מעדיף לא לחשוב על כמה איכזבתי ולהתרכז בכמה אהבה יש לי לתת עכשיו ובעתיד. מה שהיה היה. עכשיו עם הפנים קדימה אל מה שיהיה ויהיה מקסים וטוב, אני יודע.
כל פעם נעשה טיול בנושא אחר, פעם בנושא כוכבים ותצפית לילה במדבר, ופעם אחת בנושא סוסים ורכיבה וגידול בקר וביקור ברפת, פעם טיול שמשלב ספורט מיוחד כמו ירי מקצועי בחץ וקשת או טיפוס קירות….יש לי המון רעיונות והילדים גדלו קצת והם מסוגלים היום להרבה יותר אופציות שלא התאימו בעבר.
כיף לי לחשוב על זה, מדהים לי לכתוב את זה.
אם אתה אבא, אל תרשה לעצמך לוותר על האבהות השלמה שלך. תן להם את כולך. תן מזמנך תן אהבה תן סבלנות והקשבה, תן טיולים, תן מתנות, תן בגדים חדשים, תן מסעדות ופינוקים, תן ליטופים וחיבוקים ונשיקות, תן הכל, מגיע להם. גם אנחנו היינו ילדים וגם לנו הגיע, והלוואי וכולנו היינו מקבלים מכל הטוב הזה. תן לילדים שלך את כל מה שהיית רוצה לקבל כילד. הם הילד שאתה, הם הילד שהיית רוצה להיות. כשאתה נותן להם, אתה נותן לך, לילד שבך. זה בריא, זה מאוזן ונכון. לך על זה בכל הכוח.
אני רוצה להיות יותר מעורב גם בלימודים שלהם, יש לי שלושה בנים מחוננים שקולטים הכל מהר ובגלל זה כיף ללמד אותם. אישתי מלמדת אותם את כל מה שקשור בצילום וקולנוע ואנימציה ובניית אינסטרומנטים הנדסיים ואני רואה את הניצוץ בעינים שלהם בכל פעם שהם לומדים ממנה משהו חדש. אני מתאר לעצמי שזה כיף גדול גם בשבילה וכואב לי שלא היה לי שכל להנות מהזכות הזאת עד עכשיו.
מעכשיו אני הולך לתקן את זה, אני הולך להיות מאוד מעורב בלימודים שלהם וללמד אותם את התחומים שאני יודע.
אלמד אותם לגלוש מקצועית על סקייטבורד, אלמד אותם לבנות רהיטים קטנים לילדים, אלמד אותם חשבון כמו שצריך, אלמד אותם לשחות ולגלוש בים.
אני מתחיל להבין שהחיים חולפים ונגמרים וזה קורה רק פעם אחת ואם לא מנצלים אותם, הופכים להיות אנשים רעים וממורמרים. אני פתאום מתחיל לקלוט את התמונה סביבי, אני מבין למה ההורים שלי מתנהגים כמו שהם מתנהגים, לא נהנים מהחיים, לא ניצלו אותם בכלל. כואב לי להבין ולגלות את הדברים לעומקם.
שני ההורים שלי התיתמו בגיל צעיר מאחד מהוריהם, ושניהם נאלצו לקחת תפקיד אמא או אבא. אמא שלי החליפה את אמא שלה שנפטרה ואבא שלי החליף את אבא שלו שנפטר.
לא היתה להם ילדות וגם כשהפכו לבוגרים לא נהנו מהחיים.
להתפקח זה כואב, מאוד.
יש ימים שאני מתעורר בבוקר עם כאבי שרירים בכל הגוף, כאילו בלילה הרמתי פיל ענק.
אני מרגיש דוחק וכיווץ בשרירים ותווך התנועה שלי הופך קטן ומוגבל, איתו מתכווץ גם תווך הרגש שלי. בימים כאלה שאני מתעורר מחלום עצוב של כל מה שצף לי מהתת מודע אני מתחיל את היום מוגבל רגשית וכואב. למזלי היום כשאני במודעות, אני מבחין בשינוים שחלים בי ואני יודע איך להמנע או להתמודד עם סיטואציות. קודם כל אני מאפשר לעצמי להיות בכאב הפיזי והרגשי למעט זמן וקובע לעצמי בראש שעה שבה אני קם מהמיטה, מתקלח ויוצא לפעילות חיובית.
זה יכול להיות יום של עבודה או של לימודים או של יוזמה שלקחתי על עצמי. כמו שסיפרתי בהתחלה, אני מחפש בית להשקעה בפורטוגל או ביון, אולי בקפריסין ואני הופך את המחשבה הזאת ליותר ויותר קונקרטית. אז ביום לא טוב שלי, אני מתחדש אנרגטית ויוצא לשבת בחוץ מול הים לחפש נכסים להשקעה. בהתחלה חשבתי לקנות ולמכור, להרוויח תשואה, עכשיו אני מתחיל לדמיין את עצמי גר שם לתקופות של יולי אוגוסט עם הילדים, לפעמים מתגנבת לי גם מחשבה שהכל מסתדר ואנחנו עוברים לגור באחד מהמקומות האלה כל המשפחה כולל אישתי. היום אני רואה את הדברים אחרת וחושב שהיא מגדלת את הילדים למופת וזה עושה לה ולהם כל כך טוב ואני לא רוצה לעמוד בדרכם ולדכא אותם ולקלקל להם כמו שעשיתי שלא במודע בעבר הקרוב שלי.
היום אני לא רואה סיבה למה לא לתת לאידיליה הזאת לעבוד כשאני יכול לפרנס את המשפחה בקלות באמצעות הכסף שיש לי להשקעה.
הכל ענין של פרספקטיבה בחיים ואם היא מעוותת, פספסת את הייעוד שלך והרסת גם למשפחה שלך את החיים.
כמה גברים כאלה אני מכיר שיש להם ראיה מעוות לגבי מהות החיים, שהאגו שלהם מנחה אותם להשאר תקועים בעמדות המיושנות שלימדו אותם ההורים שלהם, שמסרבים ללמוד ולהתפתח רגשית ומנטלית. אני רואה את אותם גברים כמסכנים, כנידונים למוות–לא פחות. הם עובדים כמו חמורים כל החיים, לא נהנים משקל, עצבניים מהבוקר עד הלילה, כל הזמן רבים עם הנשים שלהם, מקלקלים לילדים שלהם, ובסוף מתגרשים ונשארים ערירים וקטנים וחסרי כל. ממש טרגדיה, איך אף אחד לא מעיר אותם? תתעוררו אחים שלי! תתעוררו!!
החיים הם מתנה, תהנו מהם, לכל אחד יש מה לתת לקבל בעולם הזה, יש שפע זמין לכולם. אם רק תדעו לוותר על האגו הישן שלכם ותתחילו לקרוא קצת ספרים שעוסקים בתת מודע ובפסיכולוגיה תבינו כמה שהכל בראש שלנו.
איך מתעשרים כל הכרישים? הם עושים עבודת נפש יסודית ומאזנים אותה עם עסקאות גדולות. הם יודעים לזהות ולנצל הזדמנויות וזה יכול לקרות רק כשאתה בטוב. רק אם אתה קם בבוקר אחרי מקלחת ויוצא לשבת מול הים הראש שלך נפתח לעסקים גדולים באמת. כשהנפש רגועה המוח חד.
בגדול, בזבזתי ארבעים ושתיים שנים מהחיים שלי בצורה הכי לא נכונה שאפשר לחיות בה.
אני מתכוון לנצל כמו שצריך את הארבעים שנים הבאות וטוב שקיבלתי את הכאפה שלי עכשיו ולא בגיל שמונים כשאני כבר חצי מת.
עד שאתה לא קם ומתנתק מהעבר שלך, מהחינוך שלך, מהאיש שהיית כגבר נשוי, אתה לא מסוגל לעשות שינוי אמיתי. את זה הבנתי במדבר, כשהייתי מנותק מהרעש של העיר ומהלחות של מישור החוף.
ברוח של המדבר שמעתי קולות שעלו מהבטן שלי ודיברו אלי.
שמעתי את עצמי מטיף לי מוסר ואומר לי “תתעורר, הכל עומד לקרוס על הראש שלך“.
נבהלתי, באמת שנבהלתי. הרגשתי שאם אני לא עושה שינוי רדיקלי אני הולך להקבר תחת ההריסות של החיים שלי.
זה אולי נשמע דרמטי ומתבכיין אבל זאת האמת האמיתית שלי.
אם לא הייתי מתמסר לקול הפנימי שלי הייתי נשאר במרמור הזה שהרס את חיי ואת חיי המשפחה שבניתי. מסכנים, כמה שהם סבלו איתי. פגעתי בהם כל כך, פגעתי באישיתי כל כך, איך אוכל לפצות אותה??… אני לא יודע….
אני מכיר אותה ויודע שהיא האדם הכי סלחני שהכרתי וזה לא מקרי, את זה רקם בורא עולם. הייתי איש קשה וקיבלתי אשה רכה וסלחנית שתרכך אותי.
אני מבין את זה רק בדיעבד ואני לא בטוח אם הקסם הזה עוד יכול לעבוד אחרי כל מה שקרה ביננו. אני מקווה שכן.
אני לא באמת רוצה להתחיל הכל מחדש. זאת המשפחה שלי, התחתנתי מאהבה, לא מסיבה אחרת.
למרות שכל הנישואים שיכנעתי את עצמי שהתחתנתי רק כדי שיירדו ממני, שלא יחשבו עלי שיש לי העדפות אחרות, כל הזמן שיכנעתי את עצמי שאני עושה לה טובה. ההפך הוא הנכון, היא עשתה לי טובה ענקית שלמרות שהייתי רע אליה, נתנה בי אמון מלא והרתה לי שלוש פעמים.
היו לה הריונות קשים, היא עלתה המון במשקל ולא הספיקה לחזור לעצמה בגלל הצפיפות בין ההריונות וגם בגלל שבקושי הייתי בבית והיא ממש לא יכלה לצאת לספורט.
לא היה לה רגע לעצמה, וכל יום היא היתה בוכה.
נורא ריחמתי עליה ולא ידעתי להכיל את זה אז זה הצטבר בתוכי והפך לכעס וכך, בכל פעם שהיתה בוכה, הייתי יוצא עליה ואפילו צועק עליה.
אני טיפש, טיפש!!! מה עשיתי, קשה לי להאמין שזה אני האדם הרע הזה.
תודה לאל שזה מאחורינו ומאחוריה בעיקר.
היום היא עושה ספורט, כל יום אני חושב, וחוזרת לעצמה כמעט לגמרי. היא נראית טוב ואני שומע שכולם מחמיאים לה. בתוכי זה עושה לי טוב. גם לדעת שהאשה הזאת היא עדין אשתי וגם זה מנקה לי את המצפון לדעת שהיא משתקמת למרות כל הדיכוי שחוותה איתי.
אני חייב להיות אמיתי ולהשים הכל על השולחן גלוי ופתוח אם אני רוצה להתנקות ולהתקדם.
אני גם רוצה שמי שיקרא את הספר הזה ילמד מהטעויות שלי, שלא יהיה כזה מניאק לאשה שלו, שלא יהרוס את החיים של המשפחה שלו, זה לא פייר, זזה לא אנושי.
היה לי גם פה נוראי, הייתי אומר לה דברים קשים ללא רחמים, ירדתי איתה מאוד נמוך. לא התכוונתי למילה מכל מה שאמרתי ובכל זאת אמרתי.
ידעתי שאני פוגע וקוטל, ידעתי שאני משתיק ומשתק אותה להרבה זמן. ידעתי שבזכות התלות שייצרתי אצלה בי, היא לא תוכל לזוז לשום מקום. לא לבד ולא עם הילדים. את הבטחון הזה הייתי צריך וזו הסיבה שיריתי כל כך חזק ישר ללב שלה.
אני יודע אחי שגם אתה חוטא בזה, אני יודע שגם אתה מנצל את הכוח שיש לך עליה, כלכלית ורגשית ועם עזרה בבית ועם הילדים, אל תעשה את זה אחי, לא לך ולא למשפחה שלך. לא מגיע להם. היום אני יודע שזאת התעללות לכל דבר.
כשאנחנו בלחץ, אנחנו לא חושבים. פועלים באינסטינקט, משתמשים בכוח ללא אבחנה וללא מידתיות, זאת תכונה של גבר שיוצר למלחמה אבל גבר– במי אתה נלחם?
באשה וילדים?
זאת נראית לך מלחמה הוגנת?
אלה נראים לך יחסי כוח שווים?
כזה גבר אתה?
אני בטוח שלא, אני בטוח שאם תעצור לחשוב על הדברים תתבייש בעצמך בדיוק כמו שאני מתבייש בעצמי היום.
ברגעים בהם התחלתי להבין את כל מה שבאמת קורה לי זה היה אגרוף חזק ועוצמתי לבטן הרכה שלי.
לא האמנתי על עצמי שכל זה קרה וקורה לי.
הרגשתי כאילו מדובר באדם אחר, במשפחה אחרת, באשה וילדים אחרים.
ההכחשה היא אויב מסוכן, אתה יכול לחיות בהכחשה חיים שלמים, זאת מזימה של האגו שלך שמטרתו להביס אותך.
יש לה מחיר להכחשה הזאת, אתה לא מרגיש כלום, לא לטובה ולא לרעה. יורד לך מסך ברזל על העינים ואתה לא קולט כלום סביבך. לא שומע מה אומרים לך, לא קולט מה קורה בכביש כשאתה נוהג, לא מרגיש שאתה פוגע בחיים של היקרים לך, לא רעב, לא מרגיש את הטעם של האוכל, לא נהנה מסקס, לא נהנה מאלכוהול, לא ישן ושובע מהשינה, בקיצור לא מרגיש כלום.
אתה אפילו לא מרגיש שמתחלפים הימים בשבוע והשבתות מתחלפות לך במהירות רעה. כלום לא קורה איתך באמת, אתה כמו רובוט שמשלם דו“חות ומיסים והוצאות מחייה.
אני מסתכל בתמונות שיש לי על הטלפון ולא מאמין איך אני נראה– המבט שלי חלול, ריק, הלסתות שלי נעולות כמו רודווילר, אין לי הבעה בשום תמונה, גם לא כשאני מנשק את הילד שלי ביום–הולדת שלו. עצוב, איך הם סבלו אותי?…
ואני רואה את העינים של אישתי, כמה עצב, רואה את הדמעות בעיניים שלה כמעט בכל תמונה ויודע מה בדיוק אמרתי ועשיתי לה בכל מבט עצוב כזה שלה.
בא לי לקנות לה חנות פרחים שלמה למלא לה את הבית ולצעוק סליחחחהההההההההההההההההההההההההה.
אין מה לעשות, אצטרך לעבור גם את המסוכה הזאת. כאבי גדילה קוראים לזה, ועדיף עכשיו מאשר לעולם לא.
אני בטוח שגם היא רוצה לבקש ממני סליחה על כמה דברים ואני כבר סולח לה בתוכי על הכל כי היא אדם טוב והכנסתי אותה למצוקה אמיתית.
בסופו של דבר מה שבאמת חשוב הוא שנצליח לסלוח אחד לשניה ולא משנה אם נהיה יחד או לחוד. העיקר לשחרר את המועקה הזאת מהמצפון והנפש.
זאת פוסט טראומה לכל דבר, גם לה וגם לי ובטוח שגם לילדים.
מציק לי שלא קיבלתי הכוונה אנושית מהבית שלי, מציק לי שההורים שלי דחפו אותי להתעלל בה ולא ההפך. לא כיוונו אותי לשלום בית, לא כיוונו אותי לזוגיות אמיתית כפי שהיא צריכה באמת להיות.
למדתי מהם מודל גרוע של זוגיות ושחזרתי אותו אחד לאחד.
כמעט ארבע שנים שאבא שלי היה מתאשפז לסירוגין בבתי–חולים בגלל הלב שלו ואמא שלי סעדה אותו יום יום. שעות ישבה לצידו וטיפלה בו, במזגן המקפיא של בית–החולים, בכסא הלא נוח שלהם.
במקום להודות לה הוא היה רב איתה, יורד עליה, משפיל אותה ומאיים להתגרש ממנה. כשאני הייתי מגיע בערב אחרי העבודה לבית החולים הייתי מוצא אותה בוכה ושבורה נפשית. היא היתה גמורה ממנו ומהאיומים שלו, ואני הייתי מתכנס בתוך עצמי בולע רוק ומנחם אותה שהוא לא מתכוון והוא סתם מאיים בגירושים.
בסוף הפכתי להיות אבא שלי ומהיום הראשון לנישואים במשך שבע שנים איימתי על אישתי בגירושים.
אם אני לא הייתי קוטע את השרשרת האומללה הזאת עכשיו, ילדי היו עושים בדיוק אותו דבר לנשותיהם בעתיד.
אני מאוד מקווה ומתפלל שאצליח לתקן להם את הרושם הגרוע הזה שככה צריך להתנהג.
יידרש פה נס, לא פחות.
אני יודע שאישתי כל הזמן מפמפמת להם שהם צריכים לכבד נשים, מדברת איתם הרבה על ערכים ומוסר. אני צריך להגיע למצב שאני משמש להם דוגמא עם אמא שלהם להתנהגות מוסרית וזוגית הלכה למעשה ולא רק בהטפות חינוך.
אני עובר מהפך של ממש, המחשבות שלי מתחלפות במחשבות אופוריות בהן טוב לי, טוב לאשה שלי, טוב לילדים שלי.
במחשבות שלי יש לכולנו שפע של זמן, שפע של כסף, שפע של אושר ואהבה.
אני מדמיין חיים חדשים ארוזים בקופסת מתנה ענקית קשורה בסרט אדום בוהק.
הכל ענין של החלטה, הרי אם אני אחליט באופן שלם וגמור עם עצמי שאני מתקן את כל מה שהרסתי– אני אצליח בזה, היקום יתגייס לעזור לי.
אם אני אחליט שאני מוכר את הדירה שלי וקונה במקומה שלושה נכסים בעולם והופך אותם למניבים, אנחנו נחייה כמו בחלום.
אם אחליט שאני מקבל באהבה את התפקיד שלה כרעיה וכאמא לילדי ואפרגן לה שתתפתח בתחומים שלה, היא הרי תפרח ותצליח, יש לה את כל הכישורים לעשות זאת.
אני לא מצליח להבין מה עבר לי בראש כשבחרתי בחיים אומללים כפי שהיו לי במקום לבחור בחיים חלומיים כפי שאני מתאר לכם.
אני חייב להודות שמשך כל הנישואים היא חתרה לחיים חלומיים, תמיד דיברה על האפשרות למכור את הדירה ולקנות כמה נכסים, תמיד מצאה דירות מול הים במחירי רצפה מדהימים, תמיד כתבה ופרסמה לתדהמתי סיפורים מרתקים, תמיד תכננה ועיצבה ויזמה ובנתה ועשתה ואני כמו דפוק, על אוטומט, בלי לחשוב ולהבין מה אני עושה, קטלתי אותה, גמרתי אותה, טירפדתי כל התחלה שלה.
לא נתתי לה צ‘אנס אפילו להצליח, היה חשוב לי שהיא תשאר למטה, בתחתית, שלא תברח לי עם הילדים.
טיפש שכמותי, רק ממפלצות בורחים, לא ממאהבים מדהימים.
במו ידי הברחתי אותה, במו ידי הרסתי לה ולי.
אני צריך להתכונן נפשית להתמודדות מול המשפחה שלי, אני צריך למצוא את הזמן המתאים בו ארגיש שרכשתי מספיק כלים מנטליים שיאפשרו לי לומר להם את האמת שלי עד הסוף, בלי שיקטעו אותי, בלי שיקטלו אותי, בלי שירמסו אותי.
אני רוצה להיות חזק ויציב ובטוח בעצמי, אני מבקש שלווה עמוקה לנפש שלי שאוכל לעמוד איתן מול רוחות חזקות של דחיה ודיכוי.
אני מתפלל שיבינו אותי, שיסכימו איתי, שיברכו אותי ויאחלו לי בהצלחה.
אני מתפלל שיבקשו ממני סליחה על זה שהרסו לי, לכולנו את החיים.
ברור לי שזה לא יקרה, הרי רק אני השתנתי, הם נשארו אותם אנשים, אבל אסתפק גם בלעמוד יציב מולם ולקבל את ברכת הדרך מהם.
ביום שבו אדבר איתם אהיה שלם עם ההחלטות שלי, אודיע שאני מתרחק מהם לצורך בניה של החיים שלי.
הם יוכלו להתארח אצלינו מידי פעם רק אם ידעו לכבד אותי ואת אישתי.
לא, את אישתי ואותי.
הרי כשהם מכבדים אותה הם מכבדים בעצם את הבחירות שלי, למעשה הם קודם כל מכבדים אותי.
כשהם דחו אותה הם בעצם לא קיבלו את הבחירה שלי בה ובכך דחו אותי. לא היו לי עיניים לראות את זה. היום אני רואה ומבין היטב.
אני אגיע לבד, בבוקר יום שבת, אחכה שכולם יגיעו, אבקש שיבואו בלי ילדים, רק ההורים שלי אחים שלי ואני, אחרי שנאכל נשב בסלון ואפתח את הכל.
בלי צעקות, בלי כעס, בשקט, בקצרה.
אגיד להם במילים האלה: “אני אדם חדש היום, אני עושה בחירות חדשות ואני מבקש שתכבדו אותן. אני בוחר באישתי בעצמי ובילדים שלי, אני בוחר במשפחה שהקמתי, אני בוחר בחיים טובים ושלווים. אני אוהב אתכם, אני מודה לכם על כל מה שקיבלתי מכם ומהיום אני יוצא לדרך חדשה ועצמאית לחלוטין. נטולת תלות כלכלית ורגשית. אני בוחר להיות אדם בוגר שלוקח החלטות אחראיות על החיים שלו. אני מבקש שלא תעמדו בדרכי ותברכו אותי שאצליח.”
בזאת אסתפק.
לא אשאר הרבה אחרי כן, אתן למסר להדהד בבית.
ברור לי שהם יצחקו ויסתלבטו בהתחלה ולאט לאט יבינו שהפעם אני ממש לא צוחק. שאם הם רוצים לשמור עלי ועל קשר איתי כדאי להם לכבד את דברי.
יכול להיות שאין להם יכולת להבין ולהכיל את הדברים, בכל מקרה אני לא מוותר על החיים שלי ואם אצטרך אוותר עליהם בעצמם, עד שיפנימו שעליהם לכבד אותי כאדם בוגר וראוי.
נמאס לי להיות ילד עזוב ומוזנח שלועגים לו ומבטלים אותו, נמאס לי לחכות התנהגות מטומטמת וירודה שראיתי בבית.
אני לא במקום הזה יותר ולא אחזור אליו לעולם.
טוב לי בהתפקחות שלי, טוב לי לצמוח ולגדול. הלוואי שאצליח לתקן את מה שהרסתי.
אני יודע בוודאות שאם אצליח להחזיר לעצמי את התא המשפחתי שהקמתי יהיו לי עוצמות של פי כמה. עוצמות של ראש משפחה ולא חולשות של הילד הקטן של המשפחה. הבדל תהומי בתפיסה העצמית.
רק היום אני מבין את הדיסוננס שחייתי בו בין שתי התפיסות האלה. כמה שזה אימלל אותי, ברור שלא ידעתי איך להתנהג, אני חייב לסלוח לעצמי. כל אחד היה נופל למלכודת הזאת.
מעכשיו כל יום אני מוצא זמן להתחיל את היום מול הים, בחיים החדשים שלי אני חשוב יותר מכל דבר אחר שעלי לעשות או להיות.
אני מגיע יום יום לחוף, מזמין לי את הקפה השחור שלי ואת מיץ הגזר עם הקרח לצידו וככה אני מתחיל את המטבוליזם של המערכת שלי מידי בוקר.
גם בחורף אני לא מוותר, שותה קפה ואחר–כך תה ורק כעבור שעה או שעתיים מתחיל באמת את המשימות שלי לאותו יום.
אני עדיין לוקח הרכבות של ארונות אבל ממש מעט, הגבלתי את הכמות לשש ארונות לשבוע, זה מספיק כסף כדמי כיס. את הכסף הגדול אני עושה היום מדירה שרכשתי בקפריסין.
זו העסקה הראשונה שלי שנרקמה לגמרי “במקרה“, הרי כלום לא מקרי, כשנכנסתי לקרוא איזה פוסט בפייסבוק.
מישהו כתב שם שהוא לא קם בבוקר יותר לעבודה, אלה שהשמש קמה לעבוד אצלו מידי בוקר. אהבתי את הפוסט ואהבתי את הראש של הבחור שכתב אותו.
בגלל שלמדתי לזהות הזדמנויות ולנצל אותן, יצרתי איתו קשר בפרטי ושאלתי איך עושים את זה. בפשטות, בלי מנירות וגינוני נימוס.
כנראה שהוא התחבר לישירות שלי ואחרי כמה שעות קיבלתי ממנו תשובה: “אחי, אתה מוזמן להתקשר אלי ואספר לך הכל“.
באותו הרגע התקשרתי, בלי היסוס ושמעתי את הסיפור שתיארתי לעצמי שאשמע.
בעקבות משבר גירושין ואחרי חלוקת רכוש, הבחור התגלגל עם חצי מליון שקלים לחפש לעצמו בית. כמובן שבארץ אין על מה לדבר וכשכתב בגוגל “דירה בחצי מליון שקל” קיבל הפניה לנכסים בקפריסין. וככה בלי לחשוב פעמים, לקח משכורת שלמה, פחות מזונות אשה וילדים, וטס לבדוק כמה דירות בלימסול.
כשהבין שיש לו סכום שיספיק לקומה של שלוש דירות בבנין, החליט לכתוב תוכנית כלכלית ולגשת איתה למנהל הבנק שלו בישראל.
תמורת הבטחה של הפקדת מטבע זר מידי חודש ומישכון הנכסים, קיבל משכנתא משלימה באמצעותה קנה קומה שלמה בבנין די חדש בלימסול.
הבן–אדם רק חיפש לצאת מהבור ומאז השאר הסטוריה.
קיבלתי תיאבון להצליח, קיבלתי עוד חשק לחיות.
לא כי אני רוצה להתעשר עבורי, אלה כי אני רוצה לפנק את המשפחה שלי, הפעם אני עושה הכל למען אישתי והילדים שלי.
בבוקר שלמחרת עם השלוק הראשון מהקפה הקלדתי בפייס “דירה להשקעה בקפריסין” ומצאתי את הנכס הראשון שלי.
דירת קבלן חדשה של חמישים וחמש מטר שהם בעצם שני חדרים בקומה גבוהה, פונה למארינה, עם כל הפסיליטיז והפינוקים שהישראלים והאנגלים והצרפתים אוהבים.
מאז אני משכיר אותה על בסיס חודשי ועשרה חודשים בשנה, הדירה הזאת היא מכרה זהב. חודשיים שמורים לי ולילדים ואני מאמין שעד שנגיע לחודשיים האלה בינואר פברואר, כבר אצליח לאחות את השברים של המשפחה והזוגיות שלי.
בינתיים אני מרוויח מספיק כסף כדי להשאיר את המצב סטטי וטוב ולתת לילדים שלי ולאישתי את כל מה שחסר להם.
אני עדין לא גר בבית אבל מגיע אליו כל יום ורואה אישה מאושרת ומחייכת. אני רק מקווה שהיא לא מתאהבת בגבר אחר בינתיים.
אם כן, מגיע לי.
בימים בהם אני מקבל טלפון מהבנק ומודיעים לי שחוזר לי צ‘ק אני חוזר להיות אני הישן, כל המפלצות שלי מתעוררות ואני יוצא מדעתי, מאבד שליטה.
עוד לא למדתי לגמרי לשלוט ביצרים החזקים שלי.
למרות שאני עובד ולמרות שאני מרוויח לא רע, אני מנהל שני חשבונות במקביל, מנסה לסגור את חובות העבר ומתארגן לקראת חיים עצמאיים למקרה שאתגרש סופית.
היא לא עובדת, עדיין והעול כבד עלי. כל הלחץ מתנקז אלי ואת זה היא לא מבינה, נראה שלגמרי לא אכפת לה. יש לה משהו עמוק במנגנון שגורם לה לא לעבוד, אני עוד לא מבין מה זה.
פעם חשבתי שהיא עצלנית, היום אני מודה שלא, היא אנרגטית ומאוד פעילה.
לפעמים אני חושב שהיא חסרת ביטחון בגלל כל השנים בהן ישבה בבית וגידלה את הילדים שלנו.
כשאני אמיתי עם עצמי אני יודע שהיא בטראומה בגללי, הרסתי לה את הבטחון העצמי לחלוטין ועכשיו היא בונה אותו.
אני חייב להיות פייר לפחות עם עצמי, אין טעם להמשיך לשקר ולטמון את הראש בחול. עשיתי הרבה נזקים סביבי ובמיוחד לה. עצוב לי עליה, עצוב לי עלי.
גם לפני כמה ימים בלהט התכתבויות ביננו כתבתי לה שאין לה כשרון לעיצוב, שהיא אפס מאופס ושאף אחד לא ייתן לה עבודה, למה אני עושה את זה כוסאמקקק למה?..????
הרי אני יורה לעצמי ברגל. אני רוצה שהיא תתאפס על עצמה ותתחזק ותצא לעבוד, אני רוצה שהיא תרוויח טוב תעזור לי כלכלית עם הוצאות המשפחה ותהפוך לאשה חזקה ומושכת. אני לא נמשך אליה כשהיא סמרטוט רצפה, אז למה אני עושה ממנה סמרטוט רצפה? מה יש לי? אני לא שולט בעצמי? למה אני חייב להיות כזה כל הזמן?
די, אני רוצה שינוי, אני מתחנן לשינוי, לא טוב לי להיות מפלצת, לא טוב לי להרוס אותה, לא טוב לי להזיק לאמא של הילדים שלי ודרך כך להזיק גם לילדים האהובים שלי.
אני משתגע, אני מאבד את זה.
אני רוצה להיות אחרי, אחרי ההתעשרות, אחרי החזרה הביתה ואיחוד המשפחה, אחרי משברי האמון איתה, אחרי משברי האמון עם הילדים, אחרי השיחה הגדולה עם המשפחה שלי, אחרי ההסברים בעבודה, לחברים, לשכנים, לכולם.
אני רוצה להיות כבר אחרי!
אני יודע שהיא לכלכה עלי בכל השכונה, אני יודע שהיא מספרת הכל לכולם, לכל מי שמוכן להקשיב לה, אני יודע שהיא כותבת המון בכל מקום אפשרי. אני יודע שהדרך שלה להרפא היא לשתף ולקבל עזרה, אני יודע ואני מבין אותה.
יחד עם זאת הנזק שהיא עושה לי הוא בלתי הפיך ולא אוכל לעולם לנקות את שמי. אם נחזור אחד לשניה, נצטרך לעבור דירה ולהתחיל הכל מחדש, ללא ספק.
נצטרך לגמרי דף חדש, בצפון, בדרום או במדינה אחרת.
אני לא יכול להתמודד עם הכל וגם עם זה. לפחות את שמי אטהר בדרך להתנקות ולהזדככות שלי.
הדירה בלימסול תיהיה לי מקום מפלט כהתחלה, ועם הזמן אני מאמין שיהיו לי עוד דירות בעוד מקומות בעולם.
היא יכלה להפוך את הדירה הזאת לארמון אמיתי אם הכל היה דבש ביננו. יש לה יד טובה, יש לה עין חדה ויש לה סטייל. היא לא פראיירית.
אני דפוק, הכל אני הורס, כל מה שבא לי טוב בחיים אני לוקח כמובן מאליו מזלזל והורס.
אני פשוט מרגיש שהכל זמני ואוטוטו ממילא ייגמר, והמתח הזה בזמן שחולף עד שהכל ייגמר, הורס אותי כך יוצא שאני מעדיף לחסל את הכל בעצמי. הגיון מעוות אבל זה מה שאני יודע לחשוב.
עכשיו אני מאמן את המוח שלי לחשוב אחרת לגמרי.
אני מתאמן בלחשוב על דברים טובים ולדמיין אותם לפרטי פרטים, אני רואה המשכיות לכל דבר ולא סוף.
אני מרגיש שוב צעיר פתאום בעשר שנים מהגיל שלי.
מרגיש שיש לי כוח של גבר בן שלושים עם נסיון וחוכמת חיים של גבר בן ארבעים (ושתיים).
אני אוהב לחפש נכסים ברחבי האינטרנט ולדמיין איך אני רוכש אותם, איך היא הופכת אותם להיות מעוצבים ויפים ואיך אני גר בהם או עושה מהם כסף.
אני אוהב כסף, אני חושב שכסף עושה את הבן–אדם ולא הפוך.
אני חושב שאם יש לך כסף אתה יכול לבטא את כל הצדדים שבאישיות שלך, יש לך מספיק זמן פנוי ויכולת לעשות כל מה שבאמת מבטא את הרצונות שלך.
הרצונות שלי הם בטח לא לסחוב פלטות של ארונות על הגב בחום של אוגוסט ובקור של ינואר. כשהייתי ממש תפרן זה מה שעשיתי מהבוקר ועד הלילה, אף אחד לא ידע מי אני באמת. הייתי סבל ותו לו. כסף עושה את הבן אדם מי שהוא באמת, מבטא את הייעוד של הבן אדם.
אני מוקיר את השעה הזאת שאני מעניק לעצמי מול הים כל בוקר, היא המקור לשינוי שלי, היא הכוח שלי היום ואתמול ומחר. ביהדות קוראים לזה התבודדות, זה רק אתה ואלוהים והטבע שהוא ברא.
את כל המחשבות שלי אני מארגן בראש כשאני מסתכל על הים למרחוק.
זה עושה לי סדר בבלגאן ומאפשר לי זמן לדבר עם אלוהים.
אני לא מדבר עם אף אחד בחיים שלי כרגע, עם אלוהים אני מדבר כל בוקר.
אני מאמין שהוא רואה את הייסורים שלי, ויודע כמה שאיבדתי שליטה בלי להתכוון, כמה שחטאתי שלא במודע, שלא מרצוני בכלל. אני בטוח שהוא רואה את המחיר הכבד שאני משלם על המעשים שלי ואני מבקש ממנו כל יום שיראה לי את הדרך בה אני אמור ללכת.
אני לא מעיז אפילו לבקש מחילה, אני רק מבקש להשתפר, אני יודע שאין מחילה על כל מה שעשיתי מהיום שבו התחתנתי.
איך אנחנו הופכים להיות אלימים מול נשים, אני לא מבין את זה, למה זה קורה לכולנו.
האשה עוברת לידות, כאבי תופת, עייפות לא נגמרת עם הילדים ומטלות הבית והדמעות שלה והקושי שלה רק מוציאים מאיתנו חייתיות וקשיחות, למה זה אלוהים? למה?
הייתי רוצה לפתור את כל החידות האלה עם עצמי כדי להבין מה השתבש ואיך זה קרה. הייתי רוצה את המפתח לידע כדי להמנע ממצבים כאלה בעתיד. הייתי רוצה לדבר עם כל הגברים בעולם ולהסביר להם את מה שאני מתחיל להבין.
הייתי רוצה לוודא שאלימות כזאת לא תופעל על אף אשה שבעולם. לא מגיע להן, לא מגיע!
כואב לי, כואב לי ממש לחשוב על זה, אני נזכר בפנים שלה העצובות, העייפות, במבט השבור שלה כשהייתי חוזר מאוחר מהעבודה ומשוטטות ברחובות ולא עולה הביתה להושיט לה יד עם הילדים והבית.
פעם אחת נכנסתי הביתה בשבע בערב בליל חורף קר ומצאתי אותה יושבת על כסא בר גבוה בבית שלנו עם התינוק על הידיים ושניהם בוכים. הילד צורח מרוב בכי והיא שבורה, מרוסקת, בוכה כמעט בלי קול איתו. במקום לקחת ממנה את הילד ולהגיד לה לכי לישון הכל יהיה בסדר, הלילה אני אטפל בו, צעקתי עליה. צרחתי עליה שתסתום את הפה ותירגע מהר. השארתי אותה עם הילד ונכנסתי להתקלח שעה. גמרתי את כל המים החמים שהיא דאגה שיהיו לי ולא השארתי לה מים למקלחת.
היא ישבה וחיכתה שעה שלמה שאצא מהאמבטיה, שאקח את הילד ממנה, שאאפשר לה רק להתקלח, רק לדקה, רק רצתה להרגיש בת אדם ואני כמו מניאק השארתי אותה עוד שעה בוכה, עוד שעה של סבל לה ולילד.
בסוף היא התקלחה במים קרים ונרדמה כשהיא מנדנדת את העריסה בסלון.
אני לא יכול לשכוח את התמונות הקשות האלה.
הייתי רשע, הייתי מטורף, הייתי מנוול, הייתי מפלצת.
למה אף אחד לא עצר אותי? למה אף אחד לא דיבר איתי? איפה ההורים שלי??? איפה האחים שלי???
למה ככה? למה רק חיממו אותי עליה והרעילו אותי עליה כל היום? מה עשתה המסכנה הזאת?
והיא כזאת אשה טובה, יש לב מוזהב, רכה ואנושית, חכמה, יפה, אז למה?
אני מכה על חטא, אני מתייסר על מעשי העבר שלי, אני מפחד מזה שעדיין זה קורה לי בהווה.
זה כמו נרקומן גמול, תמיד יש סיכוי שיחזור להשתמש וביום אחד יאבד את כל מה שהרוויח מחדש.
גם גבר אלים נמצא בסיכון מאוד גבוה, צריך לדבר על זה בקול רם, צריך להגיד את זה באופן ברור.
יש קשר שתיקה סביב הנושא הזה, אף אחד לא מדבר, רק אם קורה מקרה רצח. מה עם רצח אופי? לא השארתי ממנה פירור אנושיות, מחקתי את כל מה שהיא היתה.
היא לא חייכה איתי, רק חיוך עצוב ורק לעיתים רחוקות.
היא לא ניגנה ולא רקדה ולא ציירה ולא עיצבה ולא היתה רבע ממי שהיא באמת כשהיתה לידי.
עשיתי את הנורא מכל, גזלתי ממנה את השמחה שלה, את הזהות שלה. אני כבר לא הכרתי אותה, היא כבר לא הכירה את עצמה.
ואני לא מבין למה? למה לעזזל למה?
הרי אהבתי את מי שהיא היתה, הרי בגלל זה בכלל יצאתי איתה. הרי היא כבשה אותי באישיות שלה, בבטחון בעצמי שלה, ביופי שלה, באנרגטיות שלה, בכשרונות הרבים שלה. כשהיתה מנגנת הייתי נגנב, הייתי מצלם אותה בטלפון ומראה לחברים. חברים שלי עפו עליה, בשלנית, מארחת, סקסית, אשה – אשה, אמיתית.
כל יום כשהייתי חוזר מהעבודה היתה מחכה לי ארוחת מלכים על השולחן, כל יום משהוא אחר, כל יום הפתעה.
אכלתי טוב, קיבלתי יחס של מלך, קיבלתי ממנה המון אהבה, היא המריצה אותי לפרוח, להתקדם.
דחפה אותי ללימודים, פירגנה לי, קנתה לי בגדים, התעניינה במה שלמדתי. התעניינה בחברים שלי מהלימודים, יזמה ועודדה אותי ליצור קשרים עסקיים, תמיד הביאה רעיונות לאקזיטים שווים.
למה הרסתי את זה?!!!
אני חמור, אני עבד, אני סבל, אני מלך, אני אופטימי, אני פאסימי, אני עשיר, אני עני, אני מצטער, אני לא מצטער, אני כועס על ההורים שלי, אני כועס על עצמי, אני אוהב אותה, אני שונא אותה, אני פוחד ממנה, אני בטוח איתה, היא האור שלי, היא החושך שלי, הילדים מעל לכל, הילדים ישרדו בכל מצב, אני מתחיל חיים חדשים, אני מתקן את החיים שהרסתי, אני מתגרש, אני חוזר הביתה……אא.א.א.א..ה.ה.ה.ה.ה..הה.ה.
מה אני רוצה?????
מתפוצץ לי הראש, אני חייב שני אקמול וקפה שחור בוץ.
אני לא מסוגל יותר עם כל הקולות האלה בראש שלי, אני צריך שקט, שקט שקט סביבי. שאף אחד לא ידבר איתי, אני לא יכול להכיל כרגע כלום, רק את עצמי.
תנו לי להבריא, תנו לי להתחזק, אני אבנה לעצמי אישיות חדשה, מאופקת, מאוזנת, חיובית.
אני לא רוצה להיות מי שהייתי, אני רוצה להתחיל מחדש, להיולד מחדש, להיות בן אדם.
אני מתחיל להאמין בגלגולי נשמות ואפילו לומד את הנושא.
אני מבין שבאנו לכאן לתקן את מה שלא עשינו בגלגול הקודם ובוער לי להצליח לתקן.
איך אני יודע שזה נכון? לפי הקושי שלי, אם הייתי הולך בדרך הנכונה לא היו לי את כל הייסורים האלה. אני מבין שאני טועה ואני רוצה לתקן.
ברור לי שהגענו לעולם כדי לחיות חיים מלאים וטובים. אין מצב שאנשים עם כל היכולות שלהם נועדו לחיות כמו חמורים.
אני דפוק, בכל השנים שהייתי נשוי באופן נורמאלי לא האמנתי באלוהים, שמתי אותו בצד, עד שיירד לי הלחץ בחיים. חשבתי שאין לי כוח גם לאלוהים עכשיו. ומה הסיפור? שבלי אמונה אין תוכן, אין מטרה ואין סיבה, אין ברכה ואין אנרגיה מניעה. מה שווה האדם בלי האמונה?
רציתי לשמור כוח לעבודה ולעצמי, איבדתי את הכוח לחלוטין כשזנחתי את האמונה העמוקה שהיתה לי.
איך הכל הולך הפוך כשדברים נעשים ללא מודעות להשלכות ולעומק הדברים.
מאז שאני קורא קצת פסיכולוגיה אני מבין שיש כמה אבות טיפוס מובהקים עם התנהגויות טיפוסיות שהתוצאות שלהן ידועות מראש.
אם היית יודע בעבר את מה שאני יודע היום, הייתי בוחר להיות פחות לוחמני ופגיע, הייתי בוחר בבטחון עצמי מתוך ידיעה שאני נבראתי בדיוק כמו שהייתי צריך להיברא. לכל אחד את הגוון המיוחד שלו, וכל אחד תורם באופן מדוייק לאיזון בעולם. חייבים את המארג השלם של האנושות, בשביל שנשמר אורגניים ולא נהפוך לתופעה מכאנית חייבים את הקצוות, חייבים את המאוד בולטים, חייבים את הממוצעים וכו‘ וכו‘.
אני מדמיין את זה כמו איזה שהוא עיגול של רקמת עור נגיד שמורכבת מסיבים שונים של קולגן, באמצע מתוחים יותר בשוליים רפויים יותר, חלק רכים יותר חלק נוקשים יותר…רק ככה נוצר איחוי שלם ופועם. אני מקווה שאני מובן.
עכשיו כשאני מסתובב בעולם עם אני חדש שקיבלתי במתנה מעצמי כל הסטייטאובמיינד שלי אחר.
אני מריח אחרת, אני לבוש מוקפד, אני מגולח רוב הזמן, אני זקוף יותר כשאני מתהלך, אני מתסכל לאנשים בעינים.
לא הייתי מסוגל להרים את הראש מהרצפה עד היום.
נהגתי ללכת כפוף, עם קפוצ‘ון על הראש, מבט תקוע במדרכה, עם זיפים מגודלים, עם בגדי עבודה עד לרגע בו אני עולה למיטה ומהרגע בו התעוררתי בבוקר.
לא נראיתי כמו בן אדם, נראיתי כמו חמור עם שתי רגלים ובלי זנב.
אני לא מבין איך לא העירו לי, אני לא מבין למה לאף אחד לא היה מספיק אכפת ממני לשקף לי את המציאות. יכול להיות שזה בגלל שהמשפחה ממנה אני בא נראית ומתנהגת בדיוק אותו דבר. אני לא הולך לתקן את העולם כולו, רק את עצמי ואת חיי. שישארו ככה, בדלות שלהם.
הם יכלו להראות ולחיות כמו משפחת אצולה עם האמצעים הכספיים שלהם, הם נראים ההפך.
אני מתחיל להרגיש היפרדות מוחלטת מהם, לא מזדהה עם שום ערך שהבאתי מהבית. כל הגישה שלי לכסף משתנה.
אני רוצה כסף, למען רווחת הילדים שלי, למען רווחת אישתי, למען הרווחה הפרטית שלי אבל כחלק מהמשפחה.
אני מדמיין חופשות משפחתית, אני מדמיין בית פרטי עם חצר, אני מדמיין את הילדים סטודנטים באוניברסיטאות הכי טובות בארץ.
זה בדיוק ההפך מכל מה שדמיינתי עד עכשיו. כל הזמן עבדתי כדי לחסוך מזומנים אצל הורי ואני אפילו לא יודע מה הסיבה. זה מה שהחדירו לי, תעשה כסף ותחביא אותו ממנה, שהיא לא תיגע בו. כמה שזה דפוק.
לא ראיתי את עצמי כחלק מהמשפחה שבניתי והנה, נשרתי משם, הפכתי ללא חלק מהם.
כמה שמחשבה אכן בוראת מציאות, כמה שהתפיסה המוטעית יכולה להרוס חייו של בן אדם.
והכל, הרי הכל ענין של חינוך מבית, ופה הטרגדיה הגדולה, לא בחרתי לאיזה בית להיוולד, אבל החיים חזקים כמו החיים, אלוהים סובב את הכל כך שאגיע לתובנות שאני צריך להגיע אליהן בכל מקרה.
אתה לא יכול לברוח מהמציאות שנועדה לך.
תקבל את המציאות שלך בהתאם לתפיסת המציאות שלך.
תפיסת המציאות שלך אמנם נבנית בבית הוריך אך היא בידך והאחריו לשפר לתקן או לשנות אותך מוטלת עליך בלבד.
התחלתי לקרוא ספרים על טייקונים שעשו את הפריצה הגדולה, לכולם היתה אאורה גדולה, רגע זך של התגלות אלוהית בו הבינו מה הייעוד שלהם בעולם.
אין ספק שהמסרים האלה מחלחלים אלי פנימה ואני מתחיל להפנים אותם בתת מודע.
אני חולם בלילה שאני בסטטוס אחר לחלוטין. חולם שהכל הולך לי חלק, שההצלחות באות בזו אחר זו לחיי.
אני ממש רואה את עצמי, כמו שאני, בגובה שלי, עם הנתונים הפיזיים שלי מצליח לכבוש להשפיע ולהרשים את הסביבה שלי.
חשבתי שזה פרדוקס, לא האמנתי שגבר נמוך יכול להיות גם גבר מוצלח בלי ללקות בתסמונת נפוליאון.
זה לא נכון, זה בכלל לא נכון.
אם אני בוחר להתייחס לנתון הגובה שלי כאל ברכה, כאל מתנה כאל תפקיד אותו קיבלתי מאלוהים למלא אז אני יכול לחיות איתו בשלום ולהתחיל להתנהג בצורה טבעית, מאוזנת
ורגועה.
הרי אף אחד לא יכול באמת להתקרב לחמור שבועט לכל הכיוונים, ככה התנהגתי, נשארתי לבד.
אני הולך לעבודה שלי כנגר ולא מוצא את עצמי, כבר יש לי מספיק הכנסות מנדל“ן ובכל זאת אין לי אומץ לא לעבוד בכלל.
אני שונא את איך שאני נראה בבגדי העבודה המלוכלכים, אני שונא את המאמץ הפיזי, ההזעה במדרגות, העמסת ופריקת הרכב המסחרי, שונא גם את הרכב המסחרי שלי.
בא לי רכב פרטי, אנושי, בעל חמישה מושבים, רכב שמשקף את זה שאני אבא לשלושה ילדים.
רכב שאני לא נראה בו כמו ילד שנוהג על משאית, רכב פרופרוציונלי למידותי.
רכב שנשאר נקי ומבושם ולא צורך דלק כמו טריילר.
אני שונא שעומדים לי על הראש כשאני מרכיב רהיטים, שונא להיכנס לבתים זרים של אוכלוסיה מוחלשת, שונא להביא איתי בקבוק מים מינרלים קפוא מהבית ולא מתחבר יותר למעמד הזה של הפועל השחור.
אין לי אומץ עדיין לעזוב. אני יודע שאמא שלי תצא מדעתה אם לא תראה אותי עובד מזיע ונגמר.
היא רגילה לחיות ככה, רגילה לראות את אבא שלי ככה, ורגילה לראות אותי ככה.
אני לא עוזב כי אני דוחה את העימות איתה, איתם.
בגלל זה הדחיפות של השיחה הולכת וגדלה.
ברגע שאכריז על עצמאות אוכל להיות באמת אני.
עד אז אני חצי שבוי שלהם, שלה.
אני הולך לעשות את זה בקרוב, אבוא לבוש מגוהץ ומכופתר, אבוא מגולח ומבושם, אדבר בקול חלש בלי גמגומים, אקציב לשיחה עשרים דקות ואלך לתמיד.
לא חוזר לגור שם יותר לעולם.
תודה על מה שנתתם לי אבל לא תודה.
הגיע הזמן שלי לחיות באמת, לא חיי עבד בשבי.
אף אחד יותר לא יאיים על המעמד הכלכלי שלי, לא רוצה הבטחות על ירושות ולא רוצה את השליטה האובססיבית הזאת בחיים שלי. לא רוצה מהם דבר, אבנה את עצמי בכוחות עצמי, יש לי היכולת, יש לי הידע, יש לי הרצון והכי הרבה יש לי אמונה שאני מבורך.
אני מוסיף ריצות בוקר לשגרת חיי פעמיים בשבוע, פעמיים שמחליפות את היומיים בהם הייתי מזיע בעבודה.
עכשיו אני מזיע מריצה על הטיילת לאורך הים, שותה משהו קר ומתקלח בבית. אחר כך אני יוצא שוב לעבוד, בכל פעם ממקום אחר.
שכרתי לי חלל עבודה משותף במקום מדהים בתל–אביב.
טוב לי.
כמו שאפשר להבין, עזבתי את העבודה, לקחתי החלטה אמיצה, טרם בישרתי על כך לעולם.
בוקר יום שישי, אני מתעורר עדיין בבית הורי, כשהכל כבר ארוז בארון ואף אחד לא יודע מזה.
אני מתקלח לובש חולצה שחורה מכופתרת וג‘ינס קצר, נועל נעלים קייציות לבנות ומתקשר לאחיי. אני אומר שאני מחכה להם לקפה אצל ההורים ושיש לנו שיחה חשובה.
הם צוחקים, לא רגילים שאני מבקש משהו, לא רגילים להתייחס ברצינות לדברי.
אני מודיע שאני מחכה עשר דקות או שאני מוותר עליהם בכלל.
אחרי חצי שעה כולם יושבים בסלון, אני תופס את הכורסא למרות שהיא המקום הקבוע של אבא שלי. אני רוצה שיהיה ברור שאני הולך להכריז על שינוי באופן בו אני תופס את עצמי.
אמא שלי מבוהלת ומקרקרת סביבי בשאלות, מנג‘סת, צועקת, מעמיסה לחץ מיותר, כרגיל.
אני לא נכנע לה ושומר על קור רוח, אני מסמן לה שתשב ובוחר מתי להתחיל את דברי.
אחי אדיש, עסוק בשיחת טלפון מפוקפקת ואחותי צוחקת בקול רם מידי בצורה לא מידתית לסיטואציה, כרגיל.
תמיד היא צוחקת מול קושי של אחרים. שתלך לטפל בעצמה.
אבא שלי מותש ובקושי גורר את עצמו אל הספה, אני מרחם עליו ופוחד על הלב שלו אבל אין לי ברירה, את השיחה הזאת אני חייב לעשות.
כשכולם יושבים ומחכים והמתח ממש עולה אני נרגע הכי.
עכשיו אני יודע שבאמת מקשיבים לי.
אני פותח ובקצרה מודיע–
“עזבתי את העבודה, קניתי דירה בלימסול אני עושה ממנה רווחים מעולים, אני עוזב את הבית שלכם אבא ואמא והפעם לתמיד, אני יוצא לדירה משלי ומתפלל לחזור לבית שלי, לאישתי ולילדים שלי. אני בוחר בי, אני בוחר בה, אני בוחר בילדים שלי. למדתי המון על עצמי בשנה האחרונה מאז יצאתי מהבית שלי, מאז שנשרתי מהתא המשפחתי שלי, אני לא שופט אותכם אבל אני אומר לכם חד משמעית שקילקלתם לי ולא עוד.
מעתה תכבדו את בחירותי, תכבדו את אישתי וילדי, תכבדו אותי.
אני בונה את חיי, אפילו לא מחדש, אני בונה אותם לראשונה מתוך מקום בו אני מכיר את עצמי, עד היום לא ידעתי אפילו מי אני, זאת מתנה ואני לא הולך לוותר עליה.
ייקח זמן ואזמין אתכם אלינו, אם אצליח לשקם את הבית שלי, זה יהיה נסיון אחד ויחיד אבל מכל הלב, אם תוכיחו שאתם מסוגלים לכבד אותנו נשמח שתהיו חלק מאיתנו ואם תנסו להרעיל ולהשתלט עלי שוב, נשמור על יחסים קרים מרחוק.
אני אוהב אתכם ואני מאושר באני החדש שלי.”
הלסתות שלהם נפלו לרצפה, צחוק גדול פרץ בבית, כולם צחקו לי בפנים.
אמרתי תודה ויצאתי.
אני לא חושב שאחזור לשם, אני לא חושב שאזמין אותם.
אם אצליח להעביר אותם תהליך כמו שאני עברתי שהרי זה ייעודי בחיים. להביא את האור והחמלה.
אם לא, אהיה שלם בהתפקחות המבורכת שלי תוך הבנה שלא יכולתי אחרת, הרי הכל קרה מאליו, דבר הוביל לדבר והכל היה בלתי נמנע.
אני יוצא משם עצוב על התגובות שקיבלתי ויודע שאני הולך לקבל מהם מבול טלפונים.
אין צורך לענות ולהוסיף מילים. תוך זמן לא רב המסרים שלי יופנמו, אז יהיה באמת אפשר לדבר על זה רק אם אמצא לנכון.
אני שוכר דירת שני חדרים קרובה לילדים ומתחיל לחזר אחרי אישתי. אני מגיע הביתה כל יום מפוייס ומנסה לפייס.
היא כמובן מתרככת אבל מאוד נזהרת. ברור לי שהיא לא בוטחת בי בכלל ואני מבין אותה לגמרי. יידרש פה זמן ותדרש עבודה אמיתית שלי.
היא את שלה עשתה, אני יודע. עכשיו תורה לנוח ותורי לעבוד, אני מקבל את זה באהבה.
אני דואג שהדירה שלי תיהיה מצוחצחת ונעימה ושיהיה שם מה שהילדים שלי צריכים בשביל לבוא לשעה שעתיים. בגלל הקרבה והיחסים הסבירים עם אישתי אין צורך שיבואו לישון או להשאר ממש, רק סתם ככה כעוד מקום להיות בו לשם הגיוון. כבר לא עומדים ביננו נושאים משפטיים ואין מחלוקות בנושא הילדים. טובתם מעל לכל והיא משחררת קצת שליטה.
אני אוהב את זה שהיא משחררת ואוהב את זה שהם גדלים בבית מדהים. חבל לי שהבית הזה הזדעזע משך שנה שלמה, אם לא משך שמונה שנים, זה פלא בעיניי שהיא מצליחה להשאיר את היסודות יציבים בטון.
הילדים שלי רגועים וניחוחים ומצליחים בלימודים, מצטיינים.
גם בקטע חברתי אני רואה אותם פורחים ומוקפים חברים ואני מבין שהם מאוזנים ולא מפורקים. תודה לאלוהים ותודה לאישתי.
אני דואג להגיד לה תודה מעכשיו על הכל, היא מקבלת את זה חצויה, בכעס על מה שעוללתי לה ובאהבה כי זה נעים לשמוע.
קצת מאוחר מידי להודות לה, וקצת מאוחר מידי לצפות ממנה שתתרצה.
בגלל שאני אדם מאמין אני יודע שהכל יסתדר.
ברור לי שמה שצריך לקרות לטובת כולם, יקרה.
בינתים אני מגשש בזהירות ובאחריות.
לא מבטיח הבטחות לה,לעצמי או לילדים.
היא במקום שלה עם עצמה, ואיתי היא רק מנומסת כרגע.
אני לא חושב שיש בכלל צורך שאדבר איתה על הדברים כרגע או שאבטיח לה הבטחות.
היא בנתה לה עולם שלם ועשיר משלה ואני לא חלק ממנו.
כואב לי, היא היתה שלי, האשה המוצלחת הזאת היתה שלי, היום היא רק אישתי על הניירות.
יכול מאוד להיות שברגע שארצה לחזור הביתה היא תחליט שהיא ממשיכה קדימה וזה יהיה הרגע לנסח הסכם גירושין הוגן.
אם כך תרצה, אני אנהג באנושיות. אתן לה מחצית ממה שיש לי, שיש לנו.
כל השנים לי היה את החופש לייצר כסף כשהיא גידלה את הילדים, לא היתה לה הזדמנות גם אם רצתה לצבור נכנסים וכספים.
אני מרגיש גרוע עם זה שלא ראיתי את זה עד היום.
עצבות באה אלי.
אני משתנה ונשאר ממש לבד.
היא כבר השתנתה והיא מוקפת אנשים שאוהבים אותה.
קשה לי עם הפער ביננו, קשה לי עם הפער בתהליכים שעברנו.
עכשיו אני חושש שאנחנו רחוקים כמזרח ממערב בתוספת השינוי המהותי שעברנו.
אולי ההפך הוא הנכון, ייתכן ודווקא בגלל המעגל שסגרנו כל אחד עם עצמו נוכל להפגש מחדש, כשאני אנשים חדשים. ממש לא האנשים שהיינו כשהכרנו.
הלוואי, אלוהים תן ברכה, עשה שנטהר את היחסים שלנו, את המשפחה שלנו. זה כל מה שאני רוצה בחיים, להצליח עם התא המשפחתי שלי, זה המקום האמיתי שלי, הכי אמיתי שלי!
חולפים מספר חודשים והיחסים שלי ושל אישתי משתפרים לאט ובטוח. אני לא פולש לעצמותיה אבל גם לא נעלם ומשאיר אותה לבד עם המטלות.
אני לוקח חלק פעיל מאוד בטיפול בצרכי הבית והילדים.
אני מדיח כלים, עורך קניות, מסדר ומארגן את הבית כשצריך ומלווה את הילדים לימי–הולדת ולאסיפות הורים. כל יום אני יושב איתם בגינה או הולך איתם להתפרע קצת במגרש בית–הספר.
אני זקוק לזה הרבה יותר מלילדים וזה עושה טוב לשלושת הצלעות במשולש המשפחתי שלנו. לה, לי ולילדים.
עכשיו אני יודע שכסף מבורך מגיע בקלות ושזמן פנוי למשפחה ולעצמי שווה כזהב.
אישתי התחילה לעבוד כמעצבת פנים והיא לוקחת על עצמה פרוייקטים גדולים, עכשיו היא יכולה להיות בטוחה שיש מי שיחליף אותה בבית וזה כמובן אני.
אני שמח על הכסף שהיא עושה למענה, ואני משתדל לא להעמיס עליה כלכלית בכלל. שישאר לה כסף לרצונות שלה ולצרכים שלה, מגיע לה.
אני מתחיל לבדוק אפשרויות נוספות לרכישת דירה שניה הפעם ביון.
דירה נוספת תכפיל את ההכנסות ותשאיר לי כסף לטיול חורף בדרום אמריקה.
עם התוכנית הזאת אני יורד למגרש לשחק עם הילדים שלי כדורסל.
אני מכדרר וקולע, הבן הבכור שלי מכדרר וקולע, את האמצעי והקטן אני מרים גבוה והם זורקים לסל ומחטיאים. אני נשבע לעצמי שאתמוך בהם ואהיה לצדם עד שיגדלו ויגעו בסל עם האצבעות, עד שיכבשו כל פסגה שירצו, עד שיקלעו בלי להחטיא.
אני רץ אל הקשת, נעמד ומכוון לסל, ורואה את המטרה שמולי– טיול אל הלא נודע, טיול גילוי והעצמה.
אבאאאא, אבאאא, הקריאות מעירות אותי למציאות דקה אחת באיחור, כשהבן הקטן שלי כבר השפריץ מים מהברזיה על כל בגדיו.
קר לי שקר לו ואנחנו ממהרים הביתה להתקלח וללבוש פיג‘מה.
בגרסה הישנה שלי לא יכולתי להרגיש מצוקה של הילדים, לא אחת היו נרטבים במגרש כשהייתי משחק כדורסל עם חברים והייתי משאיר אותםבכך להתייבש עם הבגדים הרטובים עליהם. אישתי היתה צורחת עלי והילדים היו בוכים ומתחננים לעלות הביתה אבל בעומק הדיכאון שלי לא הצלחתי לשמוע את הקולות שלהם.
הייתי שם אותם על השתק במוח שלי וממשיך לשחק בטראנס כמעט עד עילפון.
אני מזמין את אישתי לשיחה על קפה בטיילת ודואג לבייביסיטר לילדי. אני חושב שהגיע הזמן לשבת ולדבר על הכל.
קודם כל אספר לה על הטיול שאני מתכנן ונראה מה היא חושבת על זה, אם תביע התנגדות ותבקש שלא אשאיר אותה ואת הילדים אשקול שינויים וביטולים.
מעבר לזה אספר לה על הדירה הנוספת שאני רוצה לקנות ואציע לה שאחזור הביתה. שהגיע הזמן.
אני באמת לא יודע איך היא תגיב והאם תקבל את דברי ותאמין לי.
היא מתלבשת יפה, כמו תמיד, היא מטופחת והבושם שלה מטריף אותי אבל היא מרוחקת. היא יודעת שאני רוצה לדבר איתה על חזרה ולא נראה לי שהיא בענין.
עכשיו פחות מטרידה אותה העובדה שבייביסיטר שומרת על הילדים כי הם כבר גדלו מעט, הקטן היום בן ארבע ומבין הכל והגדול כבר מעל שמונה. עכשיו זה יותר פשוט לצאת קצת להתאוור יחד.
היא נינוחה אך מרוחקת ואני נזהר מאוד לא ללחוץ ולא לדרוך על יבלות.
אני נשען לעברה כתף אל כתף כשאנחנו ישובים על כסאות הבר הגבוהים ונשענים עם המרפקים על דלפק העץ הכבד והמחוספס. שנינו מביטים לים, לא מסתכלים אחד על השניה.
אני מריח אותה, היא מאפשרת. אני נושק לצווארה ונמס, אני מתגעגע. אלוהים כמה שאני מתגעגע.
היא מאפשרת.
אני אומר לה, זה הזמן, אני חושב שהגיע הזמן לסגור מעגל היא שותקת.
אני ממתין.
היא שותקת.
אני אומר לה שהחיים חולפים ונגמרים ושעברתי דרך, שאני מודד את צעדי, שאני יודע שטעיתי, שאני מחזיק בתפיסות עולם חדשות אבל היא שותקת.
אני מחכה עוד קצת.
היא לוגמת מהיין ואומרת “אני כבר לא אוהבת אותך“.
אני מת.
אני מת מבפנים.
עכשיו אני יודע איך זה מרגיש כששומעים דבר כזה.
הרי אני אמרתי לה את זה לפני שנה וחצי בדיוק.
עכשיו היא באמת לא אוהבת אותי יותר.
כשאני אמרתי את זה אפילו לא התכוונתי לזה.
אני מת.
אנחנו מסיימים את כוס היין ושותקים יחד.
היא לא ממהרת לבקש חשבון ולא מאיצה בי שנלך.
אני יודע שכוח התפילות שלי יעבוד בסוף.
אנחנו רק צריכים להתפלל אותו דבר.
אני צריך שהיא תתפלל כמוני שנחזור להיות משפחה, הפעם משפחה מאושרת.
חולפת שעה ואנחנו חוזרים הביתה, היא לבית שלנו ואני לבית שלי.
חולף חודש ואני בבוגותה. עם מוצ‘ילה ענקית על הגב ועם דאגות חדשות.
מה אמצא בסוף המסע? איפה מסתתר המזל שלי?…..אני יוצא לחפש תשובות לשאלות שלי ופתרונות לצרות שהבאתי על עצמי.
אני גומע מרחקים עם הרגליים, אני כובש שבילים ופסגות הרים, אני צולל בנהרות ופוגש זנים תת ימים שראיתי בנשיונאל ג‘יאוגרפיק ומרגיש גדול מהחיים, עד רדת החשכה.
עד שאני מגיע לכפר בו אני לן בלילה, בו אני אוכל ארוחת ערב אצל אחת המשפחות המארחות. כשאני רואה את התא המשפחתי ההדוק שלהם מתפקד, מגיש מפנה, מנקה ומארח כיחידה אחת, ליבי נצבט. מה יהיה עם התא שלי? האם לעולם ישאר מפוצל והרוס?
ארבעים יום וארבעים לילה נמשך המסע הקצר שלי בהרי האנדים. טעמתי אצטקים וחשבתי על אלוהים שלי, אני לא מחליף אותו באחר לעולם, לא עוזב אותו שוב.
אני אורז את חפצי חזרה למוצ‘ילה הענקית שלי ונשבע לעצמי שאתפלל כל יום מימי חיי לתיקון הנעשה. אני מבטיח לעצמי שאעשה כל שביכולתי להשיב את המשפחה הזאת לסדרה.
בשדה התעופה אף אחד לא מקבל את פני וגם לא בבית.
הילדים התרגלו, אבא בא והולך ובא ואין משמעות אמיתית לחלק שלי במשפחה.
אני נשבר ומתמוטט, אני נופל לשבעה ימים רצופים במיטה.
אני מרגיש חולה מת ואפילו צינון אין לי, אני גם לא בדכאון, אני רק מבין באמת לראשונה כמה אני בודד.
רק החלון הפתוח קושר אותי לעולם שממשיך כסדרו ואני מתבונן בציפורים שעפות וחוזרות עם זרדים במקור, בונות קן, חכמות.
הן בטח לא עסוקות בשטויות שהתעסקתי איתן כשבניתי את הקן שלי.
אישתי מודאגת ובאה עם הילדים לבקר אותי מידי יום.
היא מביאה איתה שני סירים ואנחנו אוכלים ארוחת צהרים משותפת בכל צהרים עד יום שבת.
החמלה והדאגה שלה מחלצים ממני את הילד הקטן שזקוק לאמא ואני מת להניח על ברכיה את הראש ולבקש ממנה שתלטף אותו ותבטיח שהכל יהיה בסדר.
אין לי אומץ.
פעם, כשהיה קשה, כשהיו חובות, כשהייתי נשבר היא היתה אוספת אותי אליה ומלטפת את ראשי, מלטפת את כולי.
היא היתה לוחשת באוזני שהיא תעשה הכל למעני, שהכל תמיד מסתדר, שלא אדאג ואני הייתי מתכווץ ונאטם.
הייתי מקשה את כל גופי ודוחק אותה הלאה ממני עם שרירי המכווצים.
יכולנו לבנות ארמונות יחד, יכולתי להיות המאושר באדם, מה עשיתי????
כשמגיע יום ראשון אני מתעורר כחדש, יוצא לריצה, מתקלח, ושב לים, לים שלי, לאלוהים שלי.
אני שט במחשבותי עם הגלים ומבטיח לעצמי שאסדר את הכל, את כל מה שהרסתי.
אני מחליט לקחת מגבת הבוקר שלא כהרגלי, משלם את החשבון עבור הקפה שלי ויורד לחוף.
השמש מלהטת והחולות בוערים, אני מחפש פינה מוצלת ומוצא אותה מאחורי סוכת המציל.
אני פורס את המגבת ונשכב על הגב, בוהה בעננים, כמו פעם, כמו שנהגתי לעשות מידי ערב אחרי העבודה עם ג‘ויינט ובירה על המרפסת שלי.
הפעם, אני נטול משכחים ומעוותי מציאות, הפעם אני מתבונן בעננים צלול, מביט לאמת בעינים.
העננים שטים לשמאל לכיון הים, עם כיון הרוח ואני מבחין בצורת לאסו שמתפזרת לחיוך של דג.
העינים שלי מצטמצמות אל מול השמש והדמעות זולגות בתחילה מהסינוור ובהמשך מהעצב. אני מאפשר לעצמי לבכות את כל הכאבים שלי החוצה וזה נמשך זמן רב. אני מקנח את האף, מוחה את הדמעות, נושם נשימה חנוקה ושוב, עולה ופורץ ממני בכי בלתי נשלט.
כך, כשאני מכווץ עפעפי, כשאני מכווץ את הלב, כשאני מתהפך מהגב לבטן ולגב באלכסון שלי מרגיש ברוח נייר לבן שתלוי בנעץ אחד על סוכת המציל “דרוש מציל בחוף ירושלים” כך כתוב עליו בטוש עבה שחור.
איך הוא שורד את הרוחות האלה אני חושב לעצמי, מי כותב מודעת דרושים בכתב יד היום?
ולמה המציל מחפש עוד מציל?
עם הגובה שלי, אני חושב, לא נראה לי שאתקבל למשרה הזאת, אבל אם כן, אני אומר לעצמי, אני לוקח אותה בשתי ידים.
הגיע הזמן שאציל אותי מעצמי.
אני מתעשת ונרגע, מנגב את הפנים, מתישב על המגבת ומחליט לעלות למעלה לסוכה, לדבר עם המציל.
אני חוטף את המגבת מהחול, נותן לה ניעור קל, ומנער באותה הזדמנות גם מעלי את הכאב והחולשה.
תנשום אני אומר לי, הזכר מי אתה, הזכר בתפקיד שלך במארג הבריאה, הגובה שלך הוא המתנה שלך, כל מה שקרה לך מושגח ונועד לקדם אותך, תנשום. יופי, עלה במדרגות, תרים את הסנטר, תחייך, מקסימום תכיר גבר נחמד, עוד חבר.
אני עולה לטרסה ומתקבל בבוקר טוב צוהל, יושב שם גבר כבן שבעים, שזוף ומקומט עור כאפרסק בוגר, אני עונה בוקר טוב ומתכוון לכל מילה.
ראיתי את הפתק אני אומר, אתה מחפש מציל נוסף?
אני מחפש מציל שיחליף אותי פה ויציל את כל האבודים שמתנקזים אל מתחת לסוכה שלי. הבטחתי לאישתי שבגיל שבעים אזדקן לצידה, אהיה איתה בכל אשר תלך, הגיע הזמן שלי לערוך מסיבת פרידה מהים.
פששששש אני עונה, שבעים שנה היא מחכה לך? מדהים.
הוא שותה את הקפה שלו וטועם גם מהבוץ, אכלנו המון בוץ בדרך, אל תחשוב שהכל ורוד. אחרי כל מה שעברנו יחד, הגיע הזמן שאעמוד לצידה ואפרע את שטר החוב שלי מולה.
הים קיבל ממני את כל מה שיכולתי לתת, קיבלתי מהבריאה את כל מה שאני צריך. עכשיו אני מוכן להזדקן ולעלות את העולם הבא מתוקן.
המילים שלו היו שירה לאוזני, חייכתי, שמעתי בין השורות שלו את ההבטחה המתוקה שבסוף הכל מסתדר. אהבה אמיתית בסוף מנצחת גם את הים הגדול.
אני מניד את הראש לצד ואומר, וואלה, מסיבת פרידה, זמן טוב להיפרד, זמן טוב להתחיל מחדש.
היו כאן מצילים בגובה מטר שישים?
הוא צוחק מכל הלב, צוחק ומשתעל, פייר? לא. לא היו. אבל אני בטוח שאתה יכול להיות מציל מצויין. אני מריח עליך שאתה זקוק להצלה. אתה תציל אחרים ואת עצמך. הים יעשה לך רק טוב.
אני לא נפגע ולא מתבאס, אני לא משתבלל ולא מתחרט. אני לא אני הישן, אני אני החדש, זה שמזהה הזדמנויות.
איך לוקחים את זה מכאן אני שואל?
תיהיה כאן מחר בשבע, אחרי הריצה שלך ואחרי הקפה שלך. אני רואה אותך כבר שנתיים ומתכנן את תהליך ההצלה שלך.
כתבתי את הפתק עבורך.
יהיו פה גם צוות משמר החופים ונציג של התאגדות המצילים הארצי, בתשע יגיע נציג של מד“א.
יש לך בוקר ארוך מחר, תישן טוב הלילה.
הוא מרים את היד ומראה לי את הדרך למטה.
אנחנו תוקעים כף כמו שני גברים ניצולים ומאושרים ואני יודע שאני מתקרב לסגירת כל מעגלי חיי.
יום שלישי הוא יום המחר, פעמיים כי טוב.
אני מתעורר בחמש, רץ, מתקלח שותה את הקפה מול הים ויורד לחוף הפעם בלי מגבת ובלי דמעות.
מטפס בדילוגים לסוכה, אומר בוקר טוב ויושב ליד משה המציל.
אנחנו מסתכלים על הים, ישובים על שני כסאות מתקפלים שקונים בתחנות דלק, הוא מושיט לי משקפת ומכוון אותי להסתכל צפונה, אל הבור הכהה. תראה הוא אומר, הים מלא בגוונים של כחול, כל גוון הוא סימן לגובה, זרם, ואיכות המים.
את זה תשנן בבית, כשאתה פה כל הגוונים שלך נקיים מגוון שיזוף של בני אדם. אתה מוודא שכל הראשים מעל למים כל הזמן. אחרי רעידות אדמה, כל המיפוי של הגוונים נטרף ומתערבב ונוצר מחדש. אתה תלמד את זה עם הזמן.
אותך מעניין בעיקר גוון הגוף של הרוחצים בים, כל מה שלא כחול חייב לצוף מעל פני המים. כשהגוונים שלך בים לא נקיים יש לך טביעה. אתה כורז לכוחות ההצלה ורץ בשם השם להציל נפשות.
פה אתה חייב לסמוך על הטוב והמיטיב. אם אין לך אמונה בבורא עולם אתה לא תצליח להוציא נפש חיה מהמים.
איך אתה עם אלוהים? מניח תפילין?
אני נדהם מהתוכן הלימודי ויותר מהשאלה הישירה, אני מתבלבל קצת ועונה, כן ולא, כן מניח, לא בבוקר, רק כשאני חוזר למשרד, בעשר ככה.
טוב, אז לפני שאתה מגיע למשרד הזה תדאג לעשות גם את זה, כי בלעדיו אתה לא שווה. בקש ממנו מידי בוקר שסייע בידך להציל אותך מעצמך, להציל אנשים מטביעה.
אני נשבע למשה שכך אעשה, אני לוקח אותו מאוד ברצינות ואני מרגיש שאני באוניברסיטה הגבוהה ללימודי תכלית הקיום האנושי.
הרוח ממלאת את החזה שלי באויר צלול נקי וצונן. טוב לי, בא לי לצרוח, טוב לייייי.
עשיתי מעשה אמיץ, הלכתי עם הלב, האמנתי בעצמי, נתתי לי סיכוי אמיתי, כל כך הגיע הזמן.
אני נושם ומחייך ומשה אומר שעוד מעט נתחיל ללמוד את המעשי.
בחודשים הבאים אני עובר הכשרה יסודית ומקיפה של הצלה החיאה מילוט והסברה.
אני לומד את המשפטים החשובים להסברה גם ברוסית ובאנגלית כמתבקש.
העור הכהה שלי מתכהה יותר ואני קצת דומה לאובמה הנמוך עכשיו, אני חושב, ומחייך לעצמי.
משה כבר פרש לחיי האהבה שמחכים לו בבית ואני מולך על הסוכה בחוף ירושלים, הגזרה שלי היא של כמעט קילומטר של אחריות אדירה על חיי אדם.
אני בכושר שיא, אני מפוקס ומאושר, אני יודע שאף אחד לא הולך לטבוע בקילומטר שלי.
בשעות בהן אני על הסוכה אני לא עושה דבר פרט לעבודתי כמציל ושומר על ריכוז מלא.
ילדי באים להנות מרחצה כמעט כל יום בשעות הטובות שאחרי ארבע, מרוססים בספריי הגנה חמושים בכפכפים ובגלשנים, אישתי מלווה אותם ויושבת למרגלות הסוכה, למרות שאני מציע לה לעלות היא תמיד מסרבת ומסבירה שהיא חייבת להשאר קרובה לילדים. אני מסכים איתה שלהשגיח מלמעלה זה לא כמו להשגיח מלמטה ויודע שאמא כמוה לא מתפתה בקלות להפקיר את שלום ילדיה.
עד שהם באים, בכל שעות הבוקר, אני מצרף מחשבות בונות זו לזו ומתרכז במהות שלי. אני שולח ריפוי מרחוק למשפחתי, אני נושא תפילה בקול אל השמיים ועושה לי את ההתבודדות שהפכה שגרתית עבורי. כשאני מתכנס פנימה בטוב אני הופך להיות חזק ואיכותי. אני מבין את התפקיד שלי בעולם ברגעים האלה יותר מאי פעם.
הקיץ בשיאו, המשפחה שלי מתגבשת ואני מחליט לעשות נסיון נוסף לבקש את ליבה של אישתי, הפעם עם טבעת.
הפעם אני מציע להינשא לה מאהבה. אני אומר לעצמי ומרגיש פרפרים בבטן.
כבר אוגוסט ובקרוב החגים יגיעו, אני מתכנן להציע לה בערב ראש השנה, כשניהיה כולנו לבושים בלבן, אזמין את ההורים שלה ואת האחים שלה, הילדים שלי כמובן יעמדו לצידי, ארמוז לה לפני, אכין אותה, ברור לי שהפעם היא לא תסרב.
היא חיכתה לי אני יודע, היא חיכתה שאתעורר ואציל את עצמי מהשדים שלי, חיכתה שאפגוש אותה באמצע הדרך והפעם אני מוכן יותר מתמיד, הפעם אני מוכן באמת.
אני מתכנן הכל לפרטי פרטים.
אזמין סידורי פרחים לבנים וסגולים שיקשטו את כל הבית שלנו, אזמין מנקה שתכין את הבית, אזמין קייטרינג מפנק וחלבי, אדאג למוזיקה, אקנה בגדים לילדים, אזמין לה שמלת כלה חלומית, חצי שקופה, בתחרה לבנה, שמלה שתדגיש את מתער גופה המדהים, היא תמיד יפה, היא תגיד לי כן ותלך ללבוש את השמלה, את שמלת הכלה שלה.
אני עוד רגע מתעלף מהמחשבה. אני אלך הערב לקנות לה טבעת יהלום, אני הולך לבחור לה יהלום נקי, בוהק, ענקי. אני הולך לתת לה טבעת שתסמן את המעמד שלה, שתגרום לה להרגיש אישה אמיתית. אני הולך לתקן את הדרך בה אפילו לא בחרתי לה את הטבעת בפעם הראשונה. אני זוכר איך ביקשתי הנחה ואמרתי לחבר שלי שעבד בבורסה ליהלומים שיביא לי מה שבא לו, טבעת קטנה וסמלית הכי בזול.
אני שונא את הזכרון הזה.
היא שנאה את הטבעת ובצדק. ראיתי את האכזבה על פניה כשקיבלה אותה.
טבעת עלובה, שורטת וחדה, יהלום קטן וקמצן, זהב לבן שלא תואם בכלל את הטעם שלה.
היא לא ענדה אותה כמעט בכלל, הטבעת היתה שורטת את ילדינו כשחיבקה או הרימה אותם. גם אותי שרטה הטבעת הזאת, גם את הלב שלי כשאני נזכר כמה רע הייתי.
היום אקנה לה טבעת ענקית, מזהב אדום משובצת יהלום מפואר, היום אסגור גם את המעגל הזה.
אני מבקש מאלוהים שהכוונות שלי יתקבלו לפניו בברכה.
אוגוסט נגמר ועונת הרחצה על סף סיום גם.
לא היו לי מקרי טביעה תודה לאל ורוב התהליכים הנפשיים שלי הושלמו בשעות הארוכות של ההתבודדות עם הבריאה והים.
כמו שתכננתי, אני מפיק הצעת נישואים חוזרת, הפעם אמיתית, מכבדת וכנה. הילדים שלי נרגשים ומוכנים לאפשרות המאוד קלושה שאמא שלהם תסרב בנימוס.
למרות שאני מכיר אותה היטב, ויודע את חוקי הבריאה, למרות שלמדתי שמה שאתה מזמן לעצמך אתה מקבל לטוב ולרע אני עדיין חושש שהרכבת שלנו כבר חלפה.
למרות זאת אני מבין שאין דרך אחרת, אני את שלי חייב לעשות, כך או כך.
אני יוצר קשר עם המשפחה שלה ולתדהמתם משתף אותם בתוכנית שלי.
כולם מופתעים, כולם מאופקים ומאחלים לי בהצלחה.
היום הגדול מגיע, בחרתי את שישי בצהרים שבוע לפני ערב ראש השנה. אם היא תגיד לי כן, נתחיל את השנה החדשה כזוג נשוי יותר, מאוהב יותר, מאושר יותר.
למרות שמעולם לא התגרשנו ואין צורך בחופה וקידושין שוב, אני בוחר להציב גם חופה על המרפסת שלנו.
הבית מריח ורדים, המשפחה שלה נרגשת ושומרת על איפוק, אמא שלה מוחה דמעות כל כמה דקות מזוויות עיניה, אני ניגש אליה ונשבע לה שיהיה נפלא, שאתן לבת שלה חיים נפלאים, כמו שמגיע לה, כמו שתמיד רציתי לתת לה ולא הייתי מסוגל.
היא מאמינה לי ואומרת לי שאסור לי להיכשל, שזה הזמן היחיד שלי בגלגול המיוחד הזה שלי פה על פני האדמה.
אני עונה לה שאני נשבע לעשות את המיטב שלי, שאני אדם טוב, שאני נקי ולתמיד.
אני מקבל ממנה נשיקה וחיבוק אמהיים ונרגע.
את המשפחה שלי לא הזמנתי, הם לא היו באים, ולא היו יודעים להכיל את המעמד.
הילדים שלי ספקניים ואני מבין אותם, אני לא מרפה מהם לרגע ודואג לחבק אותם כל הזמן עד שאמם תכנס הביתה.
אישתי מצפה להפתעה ויודעת שאני מתכוון להציע לה את ליבי, הפעם מעומק ליבי.
בכל זאת כשהדלת נפתחת היא כמעט ומתעלפת. אני מקבל אותה לזרועותי, מחבק אותה, חופן אותה לתוכי ואומר לה אני אוהב אותך, אני אוהב אותך לעולם.
אחיה מביא לה כוס מים והמוזיקה מדייקת בתזמון של השיר שלה. איימי ווינהאוס שרה בלוז ואני כורע ברך לפני אהובת ליבי, אם ילדי, אשת חיי.
אני שואל אותה “התאהביני?” והיא עונה “כן“…, העינים שלנו משלימות את השבועה בנינו.
אני נושק לה על השפתיים ומאמץ את הילדים לחיבוק של חמשיתנו, כולם בוכים, זה היום הכי עצוב שמח בחיי.
אני רוצה לקדש אותה כדת וכדין ומזמין את כולם לעמוד תחת החופה הלבנה מנוקדת הפרחים שניצבת במפרסת שלנו, ברוח, מול השקיעות הכתומות שכולנו כל כך אוהבים.
אבא שלה ושני אחיה אוחזים ברגלי החופה ובני בכורי אוחז ביתד שלימיני באופן הכי סימבולי בעולם, הילד הזה הוא יד ימיני מהיום שנולד. הוא החליף אותי כשלא הייתי חלק מהם וחיכה לי בסבלנות עד שאבוא.
כל התפילות בלב מתנגנות עכשיו יחד, אלוהים תן לנו שלווה ואחווה ואהבה ושלום ורווחה ושפע גשמי ורוחני ואמונה שלמה ודבקות, ברך אותנו בבית יציב ונאמן יהודי וכשר עד מאה ועשרים, אמןןןןן!!!
אני מקדש אותה “הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל” ומוסיף “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי, אם לא אעלה ירושלים על ראש שמחתי“.
עם כל הכוונות אני שובר את הכוס ומשקה את אהובת חיי מהיין.
מזל טוב, כולם קוראים מזל טוב, גם מהמרפסות השכנות, כולם מתנשקים ומוחים את הדמעות.
הגענו הביתה, אפשר לנשום, הגענו הביתה.
האיחוד הגדול חזק ויציב, חזרתי הביתה לתמיד, הבאתי איתי את צרור תובנותי, הבאתי טוב לב, הבאתי צניעות, הבאתי יראת שמיים. הבאתי אהבה גדולה לאישה גדולה ומדהימה.
אני אוהב אותה, עם כל כולי, בכל גופי, אוהב אותה על מי שהיא, על הדרך שלה, על הכוח שלה, על החוכמה והכשרונות שלה, על יופיה המסנוור, אוהב אותה על האמהות הנדירה שלה, על האמת הטהורה שלה. אני אוהב אותה.
אני הולך לחיות איתה עד מאה ועשרים שנות אהבה מאושרת.
את ראש השנה אנחנו חוגגים עם משפחתה כולם שותפים, אני מרגיש חלק מהם כמו שלא הרגשתי חלק ממשפחתי מעולם.
המתנות שלי כפולות ומכופלות, אני חובק בזרועותי את אהובתי את ילדי ואני מקבל חיבוק ממשפחה גדולה חמה ואוהבת שלה.
לפעמים בחיים צריך להודות, להרפות ולבקש טוב.
מודה ועוזב ירוחם, כך כתוב.
רק דרך החטחטים שעברתי לימדה אותי לוותר על המקום הלא בריא ממנו באתי, בזכות הויתר הזה איפשרתי לעצמי לזכות במשהוא אמיתי וטוב.
נמחלתי משמים, כך אני מרגיש.
זאת שנת המתנות שלנו, הכל קורה מעצמו, הכל מסתדר מאליו, חזרנו או הפכנו להיות משפחה שלמה ומגובשת.
משפחה כפי שנועדנו להיות, פשוט משפחה.
יום רודף יום והשגרה המבורכת תופסת צורות שונות של הוויה. אני אוהב את זה.
פתאום אנחנו מרשים לעצמינו לשנות תוכניות ולהזיז לו“זים וזה תענוג אמיתי.
ישנם ימים בהם אני יוצא לטייל רק עם הבן האמצעי שלי, יוצא להתפלסף איתו תחת כיפת השמים, בטבע. הוא פילוסוף מבריק ואני נהנה ממנו, אני גאה, אני האבא הגאה בעולם.
כשאנחנו שוכבים על מזרון תחת הכוכבים ומדברים על מהות החיים אני מרגיש שלם, יותר שלם מכדור הארץ.
הילד הזה חיכה לי כל שנות חייו ואני שמח להיות אבא שלו במלא ההתכווננות.
בימים אחרים אני הולך עם אישתי על קו המים לאורך החוף הדרומי, אנחנו אוחזים ידיים ומדברים על הדברים שמעניינים אותנו באמת. אני משתף אותה בחוויות מהטיול בדרום אמריקה והיא משתפת אותי ברעיונות שלה מהפרוייקטין האחרונים שביצעה.
פתאום זה מרגיש כמו שאני אנשים מבוגרים ומכובדים, זה שונה בתכלית מהזוגיות שחווינו לפני הפירוק הגדול.
התחלנו לבנות קראוון אמיתי, כזה שאישתי חלמה עליו כל השנים. אני והבנים שלי מחפשים מציאות ביד 2 וקונים אותן לשימוש ממוחזר וחדש.
קנינו ארונות, כיורים, קרמיקה מפירוק ואפילו פרקט לגמרי חדש. הקראוון הוא פאר היצירה שלנו ולכן אני בוחר להשתמש בחומרים מפירוק ולא מזמין הכל חדש בהרכבה אישית.
כל הכיף הוא להתנסות לתכנן וליצור יחד.
זה כמו חלום שהופך למציאות, את המסלולים מתכנן בני הבכור, הוא כבר בן אחת עשרה ויודע לתכנן לפי ההמלצות והמסלולים מגוגל.
הבן הקטן שלי היום בן חמש והוא אוהב לעבוד עם הידים, את תפקידי הצביעה והניסור אני שומר לו.
הבן האמצעי שלי, הפילוסוף, נותן את הפרסקטיבה שלו לגבי איך דברים אמורים לעבוד בהרמוניה בקראוון ומשפר את המכניקה של הכל יחד.
הדרך שלו לראות את המציאות מדהימה במקוריות שלה.
יש לו המון ידע בנושא חשמל ירוק ואנרגיה חסכונית בכלל. אני מתמוגג ומשאיר לו את תחום ההמצאות והשיפורים.
אני חי את החלום. כעבור אחת עשרה שנה של נפקדות הורית וזוגית אני מקבל משפחה מדהימה כזאת מן המוכן, אני אסיר תודה בפני אישתי ומתאהב בה יותר ויותר בשל כך.
זה קסם שהצליחה כנגד כל הסיכויים לגדל ילדים מוצלחים שכאלה.
בזמן בו אנחנו עסוקים בקראוון אחרי שעות הלימודים כמובן, אישתי עסוקה בנושאי המחקר והפיתוח שלה. היא כבר כותבת את הספר השלישי שלה שעוסק הפעם בחזון כל הדורות. טזה שלמה היא פיתחה שם, מרתק ומדהים.
אני מחכה לסיום כתיבת הספר ומשתוקק כבר לקרוא אותו ולהתחבר לרעיונות שלה. היא מבריקה האישה הזאת, אני אוהב אותה.
אחרי שנחרוש את הארץ בקראוון במשך החורף, ניסע לסיים אותו, את החורף, בחופשות קריסמס בדירות המניבות שלנו ביון ובקפריסין.
בחיים החדשים שלנו אני מתחזק את הבית במשך היום ומקבל את הילדים מבית הספר בצהרים עם אוכל חם והמון אהבה.
אישתי עם לקוחות בפרוייקטים שלה כמעצבת פנים, היא בייעוד שלה והיא עושה חייל.
אני גאה לראות אותה מתלבשת ויוצאת לעבוד מאושרת ופורה.
הבתים שהיא מעצבת יוצאי דופן כי כיאה לאישה מאותגרת היא בוחרת מבנים חרבים, ממש חירבאות והופכת אותם לארמונות. שמה הולך לפניה והיא ידועה כמשקמת הריסות מופלאה. אני גאה לעמוד לצידה בכנסי האדריכלים שהיא לוקחת בהם חלק.
בעונת הקיץ אנחנו שוב מתחלפים, היא מטפלת בבית ויוצאת כמחצית השבוע לעבוד בחוץ עם לקוחות. השפע הכלכלי שלנו מאפשר לנו לחיות חיי נוחות, להיעזר בשירותי כביסה נקיון ועוד דברים מקצועיים שעושים עבורינו.
חיי המין שלי בפריחה ואני יכול לאשר את כל האגדות על ההתעוררות המינית אצל נשים אחרי גיל ארבעים.
אני לא יודע אם היא נעשתה כזאת אמזונה או שתמיד היתה כזאת והייתי עיוור לראות. יכול להיות שהיתה כבויה ומסוגרת בגלל המפלצת שהייתי ואולי באמת ההיביסקוס שלה נפתח בהדרו אחרי גיל ארבעים.
מכל מקום, זה חלום רטוב.
החיבור שלנו מטורף ואנחנו מסתנכרנים כמו שני ג‘לי פיש אחד עם השני.
היא אירוטית וסקסית ופתוחה אלי כפרח אהבה.
טוב לי, אני מאושר, טוב לי.
תודה על הכל, אני אומר לשמים תודה בכל רגע נתון.
אני אומר לאישתי תודה בכל בוקר מיד כשהיא פוקחת עינים.
קרה לנו נס. אלוהים שמר עלינו למרות כל מה שעברנו.
אני הולך לצידה כטווס גאה ומרגיש הדדיות גמורה מצידה. גם היא גאה בי מאוד על השינוי שעברתי.
אני אוהב אותה
אני אוהב את הילדים שלנו
אני אוהב את עצמי
אני אוהב את החיים
השלמתי את התהליך שלי, בינתיים.
עד גיל חמישים נשארתי בסוכת המציל, הייתי חוזר כל שנה לים בערגה גדולה.
הכחול של המים עשה לי טוב וההתבודדות מידי בוקר היתה התנאי שלי להשאר מאוזן. הילדים כולם גדלו ונכנסו לגילאי העשרה.
שלושתם גולשים מקצוענים ואני מלמד אותם לא להיבהל כשבא גל גדול מולם, לא בים ולא בחיים.
עוד יבואו לכם גלים אני אומר, אני סומך עליכם שתצלחו את כל הסערות. החיים הם מה שעושים מהם, בורכתם באמא מדהימה ובאבא שהתעורר אליכם במלואו. יש לכם את כל התנאים להצליח, השארו אנושיים ונאמנים לצו ליבכם תמיד.
הרגשתי שאני מספיד את עצמי בטרם עת כשלימדתי אותם את מה שלמדתי בדרך הקשה אבל הייתי חייב לוודא שאני מכין אותם להיות בוגרים ראויים.
בשנה הבאה אפרוש מהים, אני כבר לא זקוק להצלה וגם לא להתבודדות ארוכה.
מעתה יספיקו לי התבודדיות בוקר בגינה של הבית שנבנה ואת שאר הזמן אני רוצה לבלות עם אישתי האהובה, בא לי לבשל לטייל ולאהוב איתה.
הבנים מבטיחים להיות זהירים בים גם כשלא איהיה על סוכת המציל ואני סומך עליהם בעינים עצומות. יש לי פה עסק עם שלושה גברים רצינים ומיוחדים אני אומר לעצמי ולהם.
בקיץ של גיל חמישים ואחת, בבוקר שגרתי אחד כששתיתי את הקפה שלי בגינה קיבלתי אס אם אס לנייד שלי מאחד מבני ובו תמונה של פתק לבן נעוץ בנעץ אחד על סוכת המציל בחוף ירושלים “ברוך דיין האמת, אנו מודיעים בצער רב על פטירתו של אבינו יקירנו משה מארה“.
ליוויתי אותו בדרכו האחרונה ונשקתי לקברו, “תודה משה שהצלת אותי מעצמי“.
למדתי המון שיעורים במחצית כברת הדרך שעשיתי בחמישים שנות חיי, למדתי לחמול ולאהוב, למדתי לכבד את הזולת לא כקלישאה אלה באמת מהלב.
למדתי את עצמי בלי כל המסכות, הורדתי את המגננות וזכיתי להידבק באהבת השם.
הבנתי שהכל צפוי והרשות אכן נתונה, לא משנה מאיפה באת ומהן נסיבות חייך, כל האפשרויות פתוחות לפני לבחור בשפע ובאושר, לבחור בעצמך המזוכך, כמו שהטבע רצה שתיהיה.
למדתי שגברים נמוכי קומה לא חייבים להיות נפוליאונים גדולים בשביל להישמע ולהצליח, למדתי שהגובה בכלל לא פקטור ביחסים זוגיים.
למדתי שיחסים זוגיים הם שבריריים והם מתנת חיינו, בלי אהבה אנחנו לא יכולים לחיות, אין טעם לחיינו.
למדתי לתת באהבה את מה שיש לי, כסף, זמן, רגשות, רעיונות. לתת בלי פנקסנות, בלי להרגיש מופסד.
למדתי שהילדים שלי הם המראה שלי, הם הגנטיקה המשובחת שהעברתי להם, הם החינוך שעלי להשקיע בהם, הם העתיד שלי ותכלית הקיום שלי.
למדתי את אישתי, למדתי את האיכויות שלה, את הטיב שלה, למדתי את כל הפינות בגוף שלה.
למדתי את היכולות והרעיונות והחלומות שלה, למדתי איך למזג את כל אלה עם שלי.
למדתי לחלום, לא ידעתי איך עושים את זה בעבר.
למדתי לרצות טוב, לאחל טוב, להתכוון לטוב.
למדתי להיות אדם טוב.
עכשיו טוב לי, בזכות כל מה שלמדתי.
גבר, אתה קורא אותי, אתה מבין אותי, אתה יודע מה עבר עלי, הרוב עבר ועובר גם עליך. אנחנו מקבלים כוח פיזי והורמונים זכריים, אנחנו נולדים למעמד חזק יותר מול נשים, יש לנו כוח בידים, זה כוח מסוכן והרסני.
תזהר והשמר לך משכרון הכוח.
כפי שהוא יכול להביא תוצאות הוא יכול לזרוע הרס רב.
אני לא ידעתי להשתמש בו ברוך, לא ידעתי לכוונן אותו.
על כל שטות קטנה הוצאתי ארטילריה כבדה, יריתי ללא אבחנה, הייתי בן זוג רע, הייתי אדם רע ואלים.
מעולם לא הרמתי יד בבית אבל הייתי אלים בכל מישור אחר אפשרי.
השתמשתי בכסף שלי כגיליוטינה מעל ראשה של אישתי, לא נהנתי ממנו אך לא יום אחד עד שהתפקחתי, עד שנשארתי לבד בעולם עם שתי דירות ומרוקן נפשית.
לא הסכמתי להרגיש, אטמתי את ליבי, חייתי כמו רובוט, ככה גברים מקבלים התקף לב בגיל ארבעים, הם לא נותנים לו הצדקה אמיתית לעבוד ולפעום.
לא טיילתי, לא נפשתי, לא נחתי, בקושי אכלתי, לא התפנתי לספורט או לתחביבים, לא האזנתי למוזיקה, לא טיפלתי בילדים, לא הענקתי להם כמעט כלום.
הפסדתי אותם גדלים, הפסדתי את הזכות לטעת את היסודות שלהם.
הפסדתי גם את המשפחה הגרעינית שלי כי לא ידעתי להציב להם גבולות לאורך השנים וכשהתעוררתי כבר היה מאוחר מידי.
גבר, חייתי כמו מת, אתה תחיה כמו מלך חי.
אני קורא לך, עצור, שמור את הכוח לעצמך, חשב מסלול מחדש, תסתכל על האישה שלך, בחרת בה. היא ילדה לך ילדים.
תסתכל על הבית שלך, על המשפחה שהקמת, אתה מלך בממלכה מפוארת, אל תפסיד את זה.
הלבד יהרוג אותך, הוא לא שווה את ההתעקשות על האגו שלך.
שחרר אותו, היפטר מהאגו, הוא אב כל המחלות שלך.
תסכים להתמסר לאמונה, תתחיל להניח תפילין, דבר עם השם, תבקש ממנו את כל מה שאתה צריך, תיהיה אמיתי, תדבר מהלב.
תלמד את עצמך, תברר מה באמת אתה רוצה לעשות עם החיים שלך. תציב לך מטרות קטנות וגדולות. גם להתחיל ללמוד יוגה זאת אחלה מטרה שתעשה לך טוב בכל גיל.
אל תקשר גבריות עם נוקשות וסגירות, זאת טעות מוחצת.
ההפך, ככל שתיפתח תהפוך מושך יותר, תיצור סביבך מעגלים של חברה שלא חשבת עליה בכלל.
תהיה הוגן עם הביקורת והשיפוטיות שלך, אתה לעולם לא תעמוד במקום של אישתך שהרתה וילדה וגידלה תינוקות, לא עברת שינויים קיצוניים גופניים ונפשיים כאלה. תהיה הוגן כשאתה מודד ושופט אותה.
לעולם אל תאיים בגירושים אלה אם כן החלטתם שזה מה שחייב לקרות מצד שניכם, שבו דברו על הדברים, אל תאיים ותנופף בזה.
אל תעזוב אישה עם תינוקות ותעלם, זאת שיא הניבזות.
החלטת להביא תינוק לעולם? תהיה שם בשבילו ובשבילך בת הזוג שלך.
תמצא את הדרכים להיפתח להכנסות שיאפשרו לך לשהות שעות רבות יותר בבית.
העולם החדש מאפשר לך מגוון תחומים בהם תוכל לייצר הכנסות טובות. אל תתעקש להישאר פועל קטן ושחור וליפול לחיי עבדות דיכאוניים, זה לא הופך אותך ליותר גבר שהזעת עד שבע בערב בעבודה.
לעולם אל תעלים מאישתך כספים, לעולם אל תמעל באמון שלה, דבר איתה על קופת המשפחה ותגיעו יחד לתקציב שמיועד לכל מיני הוצאות.
כבד את ההוצאות שנוגעות רק לה כאישה, טיפוח עולה כסף אחי, ואתה רוצה אישה מטופחת ומאושרת ונשית.
אתה בטח לא רוצה אישה מסכנה וכבויה ושפופה, היא הרי מסגירה את הקמצנות שלך.
פרגן לאישתך בכל תחומי החיים, במיטה, בזוגיות, במישור המקצועי, כאמא וכאדם.
ככל שתפרגן לה היא תתעצם ותיהיה עזר אמיתי כנגדך.
גם כלכלית, אני לא מתבייש להגיד, אישה בעלת ביטחון עצמי ויכולות מנטליות מסוגלת לייצר הכנסות נאות מאוד כמוך ויותר ממך. זה דבר מבורך. את האגו השארנו בצד זוכר?
התפנה מקום לרווחה כלכלית ולחיי שפע.
שוחח עם אישתך מידי יום, סתם בלי סיבה, שוחח איתה כי היא החצי שלך, כשאתה משוחח איתה אתה גם מדבר עם עצמך ומתקרב לעצמך.
היה איש של שלום, אל תהיה שוחר קרב, הסכם להניח את חרבך בצד ותראה שתזכה לחיים מדהימים.
תאכל טוב
תשן טוב
תעשה סקס טוס
תן אהבה
קבל אהבה
שמור על הבריאות
תודה לאלוהים
תודה לאישתך
חבק את הילדים בכל הזדמנות.
תקן את מידותיך וטעויותך כך שתצא אל הגיל השלישי שלם עם עצמך ותוכל להזדקן בנחת.
אחרי התהליכים שעברתי אני מרגיש צעיר יותר וחיוני יותר, כאילו קיבלתי הזדמנות שניה.
אני לוקח אותה בשתי ידי ובונה לנו עתיד.
לא לבד, יחד עם אישתי אני עושה את הדברים, היא מתכננת את הבית ואני מגייס אנשי ביצוע.
היא מחלקת תקציבים ואני משלם לספקים.
קנינו מגרש עם בית מאבן באיזור מקסים קרוב לעתלית.
אנחנו לא רחוקים מהים ואפשר להריח אותו באויר.
בית האבן נבנה לפני כמאה חמישים שנה ושימש כמפקדה של הצבא האנגלי. בית מדהים עם אופי, החזית המערבית שלו הפונה לכיון הים התרסקה באחת ממלחמות ישראל בהפגזות מהאויר. הקיר החיצוני מחורר ותל אבנים גלש למרגלותיו. כך השתמר הבית. בחדר הזה לא גר איש כל השנים וגם את הפרצה מעולם לא תיקנו.
התאהבנו במבנה ממבט ראשון, אישתי היתה הציידת שלו.
יש לה עין מצויינת למבנים מהסוג הזה.
לבית שישה חדרים סביב חצר פנימית ועוד שני חדרים נפרדים העומדים כיחידה עצמאית בחצר האחורית.
הם יהיו הלופט שלנו לאירוח ומסיבות, נחבר אותם ונתקין שם מטבח רץ תעשייתי עם בר משקאות.
נוכל לארח שם קולגות למקצועות שלנו, אנשי נדל“ן, סופרים ואדריכלים כמובן.
הילדים יוכלו לעשות שם מסיבות.
את הבית עצמו נשמר ונשפץ כך שיתאים לצרכינו.
החצר הפנימית תהפוך לבוסתן הדרים. החצר האחורית תגלה בריכה קטנה וגזיבו פורח.
התקרות הגבוהות ישוו אקוסטיקה מדהימה לבית וזה יבטיח שנשמע היטב אחד את השני מדברים, גם כנשלחש.
התקרות הגבוהות מאוד חסכוניות ויעילות בשימור קרירות בבית בקיץ. מבנים בעלי קירות אבן לא נוטים להתחמם ויש להם בידוד טבעי מצוין.
נשתמש בברזל וזכוכית ונשמר את האבן הטבעית.
אישתי תכניס את הצבע והשמחה הביתה.
אני משאיר לה את העיצוב ושותף להחלטות הכבדות והמהותיות שבתהליך הבניה.
אנחנו רוצים לרהט את הבית פעם אחת ועד מאה ועשרים.
נלך על בחירות חכמות וקלאסיות, אנחנו רוצים רהיטים שנוכל להזדקן איתם.
היום כשהילדים גדולים, אין חשש להשקיע באיכות, כבר אין טושים וקטשופ בסלון.
היום יש שיחות תרבות, יש רגעים משפחתיים מדהימים.
בסלון יהיה קיר סיפרייה משמעותי, הוא יעגן בו את כל הספרים המשמשים אותי ואת אישתי, גם לילדי תחומי ענין רבים משל עצמם והם למדו מאיתנו להיעזר בספרות מקצוע ולכן גם הם צברו מקבץ מכובד של ספרים.
נתכנן מטבח יוקרתי אך לא מנקר עינים, אנחנו רוצים נוחות אך לא מחפשים אריסטוקרטיה.
אני כבר יכול לראות את וילונות הפשתן הלבנים עפים ברוח הקרירה של הסתיו כשאני חבוק עם אהובת ליבי, בוהים בבוסתן הפורח בעד לוטרינה השקופה הפתוחה.
בעולם החדש עסקים והנאות הולכים זה עם זה ואין כל רע בכך. למדתי את זה כשנסעתי לחפש דירות להשקעה באגן הים התיכון.
הוזמנתי למסיבות קוקטיל של ימי ראשון בבוקר, וליד בופה הלחמים והגבינות עשיתי עסקים.
למדתי להכיר את האנשים העוסקים בתחום ולבחור לי את הפייבורטים שלי. נהנתי מהשיחות, נהנתי להשתמש באנגלית שלי ולשפר אותה, נהנתי להתלבש ולחייך יפה.
הכל הלך קליל, היה מינימום ריסק, את שיעורי הבית עשיתי עם הלפ טופ בבר בערב שלפני ולמסיבות המינגליגנג הייתי מגיע מוכן.
מקסימום אצליח, אמרתי לעצמי בכל פעם מחדש.
הצלחה מעוררת בי גאווה טובה ומאפשרת לי לעשות את הצעד הבא.
אני מקבל מוטיבציה ללמוד עוד תחומים ולהתנסות בהם.
ככל שנעשתי מגוון יותר, הפכתי מענין יותר.
ככל שהפכתי מענין יותר, רצו לעשות איתי עסקים, יותר.
יותר מהכל וכולם מרוויחים. זה השפע האמיתי.
זה נשמע אולי ראוונתי ,שחצני, חזירי, אבל זה לא.
זאת רק גישה חדשה לשפע הקיים ממילא ביקום.
יש פה מקום להמון צדקה ונתינה, להמון חסד, יחד עם זאת הגישה הזאת מלמדת אותך להתקדם בלי פחד ממחסור.
למדתי את כל זה מאישתי, ראיתי איך מכלום היא בונה בית, היא בונה את עצמה.
ראיתי שלמרות שלא השארתי לה כסף לאוכל היא מצאה את הדרך להתלבש טוב ולצאת ללמוד ולהתפתח.
ראיתי אותה תאוות חיים, ראיתי את הניצוץ בעינים שלה כשהיתה חוזרת הביתה בשריקות במעלית.
פעם חשבתי שהשריקות שלה מסגירות רומן, היום אני יודע שהיא היתה ברומן עם עצמה, עם החיים. התאהבה בחיים עצמם.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מספר לכם שיש קסמים ותיבות אוצר פזוורות ברחוב, אני אומר שמי שמבין שגם לו הזכות והאפשרות לחיות בסטייל וברווחה כלכלית מתחיל להזיז את עצמו אל עבר המטרה הזאת שנחשבה בזויה כל הזמן שלא בצדק.
איך עושים את זה, אתם שואלים את עצמכם?
אז קודם כל רשתות חברתיות, שם יש ידע מגוון ואיכותי במליון תחומים, תמצא את התחום שלך, תכתוב מילת מפתח שמדברת אליך, לא יודע, גינון, חביצת גבינות, ייבוא עץ גולמי, בנייה אקולוגית….אני באמת לא יודע, רק אתה יודע מה מדבר אליך.
מהר מאוד תגלה שכמוך עוד המון אנשים ונשים מתעניינים בתחום וחלקם הגדול אף עוסק בו ומתפרנס ממנו לא רע.
תגלה קבוצות שעוסקות בדיוק בתחומים שלך. הצטרף אליהן, בקש חברות מהאנשים הבולטים בתחום, גם מהפחות בולטים, אין לדעת מי יהיה לך לעזר בעתיד, ותתחיל לעקוב מקרוב.
קרא את מה שהם כותבים, תביע את דעתך, תלמד את התחום, תעשה קשרים.
זאת מילת הקסם של העולם החדש, קשרים.
תעשה המון קשרים איכותיים, תלמד לתחזק אותם, תשתדל להיפגש עם מי שרלוונטי לך סתם לבירה וכדורגל, סתם לקפה של בוקר, סתם לצהרים עסקית. תיהיה לארג‘, תזמין ותשלם על מי שבא לך ותווכח כמה שזה ישתלם לך בהמשך.
הפוך את הקשרים הוירטואלים למציאותיים.
אל תתבלבל עם קשרים רומנטיים, זה כבר סיפור אחר, אני כרגע מדבר על התפתחות אישית, מה שיתפתח ליותר מזה זאת כבר ברכת האל.
עשה הכשרה מקצועית בתחומים שלך, לרוב בקבוצות האלה תמצא מנטורים לתחומם שמעבירים הסמכות מקצועיות. אל תתבייש להודות, אני לא יודע, אני רוצה ללמוד.
למד רק את מה שמדבר אליך, אל תתפתה להעמיס על על עצמך ידע. בגלל שהכל נעשה באווירה כזאת טובה, ברובה מבוססת קשרים חברתיים אתה נופל לבולען של מידע עצום. תלמד לשלוט במה שאתה צורך. גם אינפורמטיבית, גם תזונתית, גם חומרית.
שב תכתוב לך בנייד, במחשב, במחברת מה אתה רוצה.
עשה רשימה מאחד ועד עשר מה אתה רוצה לשלוש שנים הבאות, לפי ההגיון, לפי הסתברות המימוש של הדברים.
תתחיל בקטן, כתוב את הדברים שבשליטה המיידית שלך.
לרקוד סלסה, לרכב על סוסים, סדנת צליית בשר, לבנות ממ“ד בבית…לך מהקטן לגדול אבל אל תעצר.
תחשוב בגדול גדול במספרים הגבוהים ברשימה, יש סיכוי טוב שתצליח לממש את התוכניות הגדולות שלך כבר בתווך של השלוש שנים הקרובות.
ככל שתתקדם, תצבור ביטחון עצמי שיתבטא בזוגיות שלך, שיתבטא בקשרים החברתיים שלך ובעסקים שלך ובסוף, ברור, גם בחשבון הבנק שלך.
טפח את עצמך, לא בהגזמה, לא כמו אישה, כמו גבר אסטטי. תדאג להסתפר כל שלושה שבועות, להתגלח או לסדר את הזקן, להתקלח בוקר ערב, להתחדש במלתחות לפי העונות המתחלפות.
תדאג שיהיה לך מספיק מהכל, תדאג שיהיה למשפחה שלך מספיק מהכל.
לא צריך להעמיס, לא צריך להגזים, לא להכנס לחובות ולא לנקר עינים. שיהיה מספיק לכל סיטואציה שתבוא, והן יתחילו לבוא.
למשל, אני קניתי קצת ציוד קמפינג, משאית ישנה וכל מיני גרוטאות יד שניה ובניתי עם הילדים קראוון כמו שסיפרתי ומאז אנחנו מטיילים המון, השעות יחד בקראוון האינטימי והחוויות הספונטניות בטבע מצליחות לאחות את פצעי העבר של המשפחה.
אם לא הייתי פותח את הראש לתחום, לומד אותו קצת מהאינטרנט, רואה כמה סרטים ביוטיוב של איך בונים קראוון, לא הייתי קונה ציוד קמפינג– זה לא היה יוצא לפועל.
אתה מבין איך החיים מתפספסים בגלל חוסר מיקוד וחוסר מודעות ויוזמה? בזבוז.
אני החלטתי שאין מצב שאני נותן לחיים לחלוף ליידי ואני בטוח שגם אתה מבין את זה עכשיו הרבה יותר טוב.
אם אתה מרגיש שהגיע הזמן לעבור דירה, להתחיל מחדש בעיר אחרת בארץ או בעולם, זה אפשרי עבורך. תתחיל לקרוא על המקום, חפש נכסים שנראים לך מתאימים, ברר מחירים בשוק, בדוק עסקאות שנעשו באזור, הצטרף לקבוצות אנשים ברשת שחיים במקומות שאתה רוצה לגור בהם. ככה מתחילים, בונים תשתית. אל תספר לי שאין לך את כל הזמן הזה לשחק עם הטלפון. גם כשאתה בשירותים אתה יכול לתעל את הזמן לטובת מחקר ולמידה.
מצאת נכס שהתחברת אליו? תאתר גם את הבעלים שלו, סע לפגוש אותו, תכיר אותו, תתחבר איתו. אנשים רגילים לזה, אנשים כבר מתורגלים להתחבר מהר, להיפתח, לעשות קשרים חברתים.
תוכלו לדבר עסקים ותוכלו סתם לשמור על קשר, אם זה מדויק לך, זה גם יסתדר לך ותסגרו עסקה ותקנה ממנו את הנכס שהרגיש לך נכון מההתחלה, אם זה לא זה, תדע שעשית את שלך.
היום הכל נגיש, אתה כבר לא תלוי בסוכני נדל“ן, אתה לא תלוי בתיווך של אף אחד בשום תחום, הכל לפניך, רק תגע ותקח.
התשוקה שלך תתלהט ככל שתפגוש אנשים דומים לך שמתעניינים בתחומים שלך.
בכל מפגש תתעצם בך ההרגשה שאתה במקום הנכון, שהגעת הביתה. תרגיש מלך, תרגיש בן אדם, לא תאמין איך חיית עד עכשיו, עבודה בית עבודה.
היית שם, אני יודע כמה קשה להאמין לזה כשמזיעים משמונה בבוקר ועד שמונה בערב.
אני יודע כמה השמיים נוגעים לך בראש ולוחצים עליך כשאתה עסוק בהשרדות, כשאתה מסתובב עצבני כמו אריה בכלוב.
אני לא מאמין על עצמי איזה זבל הייתי אוכל, איזה זבל הייתי לובש, איך לא ישנתי גם בלילות.
הייתי טוחן לעצמי מחשבות שליליות בראש, הייתי מדמיין איך אני נעלם ולא חוזר, איך אני מת. הייתי מדמיין איך אני מעיף סטירה לאישתי ויורק לה בפרצוף.
הסתובבתי מלא זעם, זה פגע בבריאות שלי, באשה שלי בילדים שלי.
למדתי ממנה, היא אספה את עצמה והתחילה לחיות.
ראיתי באיזו קלות היא עוברת מהפייסבוק לפגישה במציאות,
ראיתי אותה מתלבשת מדהים בבוקר, מתאפרת, יוצאת מהבית עם מזוודת העור השחורה שלה והולכת לעשות עסקים.
הייתי מתעצבן, הייתי חושב שזאת רק פוזה שהיא עושה עלי, שהכל משחק, לא האמנתי שיש לה חיים בכלל.
איך עקרת בית שמנה ומוזנחת יכולה לצאת לפגישות עסקים, לא הסתדר לי בראש.
כשהייתי עסוק בשנאה היא כבר מזמן לא היתה עקרת בית שמנה ומוזנחת, היא כבר היתה אישה חזקה וספורטיבית, מטופחת ומלומדת שעברה שש הכשרות מקצועיות מתחת לאף שלי כשישנתי בעמידה.
אם האישה שלך חכמה ואיכותית היא לא תחכה לך, גם אם יש לכם ילדים משותפים וגם אם אתם רווקים שיוצאים המון שנים יחד.
בעולם החדש יש מעט נשים שמסכימות לדיכוי לעומת גל התעוררות אדיר של נשים שמבינות שאפשר לחיות גם אחרת.
אני מכיר את הנושא מקרוב כי אישתי מובילה את התחום הזה גם, בין יתר העיסוקים שלה.
היא לקחה על עצמה להוביל ולעורר עוד אלפי נשים שסבלו מדיכוי כמוה. ככל שהיא טיפסה מעלה והשתחררה ממני כך סחפה אחריה עוד נשים להתקדם ולהתפתח.
היום היא מעבירה סדנאות התעוררות וכתיבה מרפאת, היא מעבירה הרצאות באולמות גדולים, עומדת על במות מול מאות נשים, היום יש לה קליניקה כמטפלת וסטודיו כמעצבת פנים והאישה הזאת היא אשת חיל אמיתית ואני לא מאמין כמה עיוור הייתי לא לראות אותה כמו שהיא באמת, הכל היה בה תמיד, אני ניסיתי לחנוק את זה.
ככל שאני נפתח לעולם אני רואה עוד ועוד דברים שלא ראיתי, אני רואה את האיכויות הנדירות של הילדים שלי ואני מתמלא גאווה, אחרי הכל ירושה גנטית גם משחקת פה תפקיד מרכזי לצד החינוך המצויין שקיבלו.
אני רואה פתאום איזה בית אסטטתי ונעים יש לנו, אני מעריך את הרגעים המשפחתיים והזוגיים שלנו.
הייתי עיוור לכל היופי והנוחות סביבי, לא ידעתי להנות מהרכוש שלי, מהאהובים שלי ומהחיים שלי.
תחשוב על זה, עשור שלם מהחיים שלי התבזבז לי בדכאון מוחלט, בעיוורון מוחלט, עשור שלם!!!
אם אני שואל אותך אם אתה מוכן להיכנס לכלא לבידוד עכשיו לעשור שלם, תסכים לזה? אתה הרי מזועזע רק מהמחשבה. הייתי בכלא רוחני של עצמי, איפשרתי לעצמי להיכנס לשם בגלל הנסיבות, בגלל הרעל שספגתי מהבית.
בולשיט, הייתי צריך לעצור את כדור השלג המטורף הזה, כל אחד צריך לקחת אחריות על מעשיו ועל עתידו, הייתי צריך לעמוד על הרגליים האחוריות ולהעמיד את המשפחה שלי במקום כבר מזמן מזמן, אולי בילדות אפילו.
יכולתי להבין שהם מסבים לי נזקים קשים ובחרתי לעצום עינים ולסבול, לא סבלתי לבד, האהובים שלי סבלו איתי וזה הענין.
כשמתעוררים על החיים חווים קשת של רגשות, אקסטזה והתלהבות לצד קושי ודכדוך, גאווה עצמית לצד הלקאה עצמית, מסוגלות לעומת חידלון.
הקול הפנימי אומר לך סע, קולות העבר אומרים לך עצור.
אתה צריך להיות נחוש בהחלטות שלקחת על מנת לא ליפול לבורות אלה לדלג מעליהם ולהמשיך הלאה והזמן? הזמן הוא רופא נהדר.
הזמן משכיח, מעמעם את הזכרונות הפחות טובים ומאפשר לך להסתכל קדימה ולהנות מההווה.
קח לך קרדיט על זה שבחרת לקנות ולקרוא את הספר הזה, פרגן לעצמך על כך שאכפת לך מעצמך ומהמשפחה שלך.
בחרת בחיים, בחרת בך ובהם, בחרת נכון.
עכשיו אתה רק צריך להסכים להודות בפני עצמך קודם כל שטעית, ואחר כך חשוב שתודה גם בפני אישתך והילדים שלך. זה רק יעלה את קרנך בעינהם ויסייע בסגירת המעגלים הרגשיים איתם.
הם עברו איתך מעגל של סבל, כאב, אובדן אמון, אובדן קשר, געגוע, אבל, כעס, הדחקה….המעגל הזה איתם חייב להסתיים בטוב, בפיוס עמוק. תודה שטעית, תבקש סליחה, ספר על התהליך שלך, שתף אותם, עזור להם להאמין בך שוב ותראה, אתה תראה שתרגיש שנולדת מחדש.
תוולד הפעם כמו מלך לא כמו חמור.
המודל ההורי שאנחנו מדגימים לילדים שלנו, הוא הפנסיה שלנו.
אם ילמדו מאיתנו התפתחות אישית ועצמאות וחיים בסטנדרט גבוה של אותנטיות ואצילות נפש יהפכו להיות בוגרים כאלה בעצמם.
אתה רוצה לדעת שאתה משאיר אחריך גברים אמיתיים, או נשים אצילות. אתה רוצה לדעת שהילדים שלך ימשיכו את דרכך, יאמירו ויגעו בשחקים.
בא לך ללמד אותם זוגיות יפה ומכבדת כי אתה רוצה להיות בטוח שהם יחיו בזוגיות מכבדת עם הנשים שלהם.
בא לך ללמד אותם יוזמה עסקית כי אתה רוצה להיות בטוח שבכל פורמט חדש כלכלי הם ימצאו דרך מקורית משלהם להצליח ולשגשג.
בא לך ללמד אותם נימוסים טובים ותרבות גבוהה כדי שיוכלו להשתלב בעולם הקשרים החברתיים שלך כבר עכשיו, כי הם חלק ממך. כי הבית שלך, האישה שלך, הילדים שלך, הם חלק בלתי נפרד ממך, גם כשאתה עושה עסקים בעולם החדש של היום.
אני יודע שזה נשמע מהפכני ומנוגד לכל מה שאתה מכיר מהסביבה המצומצמת שלך, אני בטוח שאתה לא מכיר את סגנון החיים הזה מאבא שלך ומסבא שלך, זה רק מחזק את הטענות שלי לכך שהעולם החדש מאפשר הזדמנויות באמת חדשות ושוות עבור כולם.
ככל שתמהר להשתחרר מהתפיסות הישנות כך תעלה על הרכבת מוקדם יותר ותדהר קדימה.
ככל שתדהר קדימה תהנה מהזכות להזדקן בנוחות, בכבוד, להזדקן צעיר.
מי לא רוצה להזדקן צעיר?
אני לא מכיר אחד כזה אפילו בעולם כולו!
אחרי שהבנת איפה היית ולאן אתה רוצה ללכת הגיע הזמן להתחיל לפעול, כבס את כל הכתמים מהעבר שלך, לך לטפל בעצמך, לך למאמנים אישיים שמטפלים בתת מודע שלך, בזכרונות שצרובים בך.
תתחיל להחליף את כל הלא יכול אין לי סיכוי באני מסוגל בקלות ובהנאה.
תתחיל להשתחרר מאני הבן של והנכד של ותתחבר לאני אבא של ובן הזוג של.
הבט קדימה אל מי שאתה רוצה להיות, עזוב את מי שחשבת שאתה. חבק אותו, ברך אותו ושחרר אותו לדרכו.
תודה לעצמך על השיעורים שלמדת מהחיים ומההורים שלך וצא לדרך. אין פחד, אין סיבה לפחד.
מקסימום תשאר בדיוק באותו הסטטוס רק יותר מודע, יותר מתון ויותר מפותח.
כבר לא תחזור למקום החשוך בו היית, זה הרבה מאחוריך, ברגע שמבחינים בקרן האור הראשונה כבר לא מסתכלים לאחור, לא חוזרים לחשכה.
תראה אחי, כולנו נולדנו בלי שנבחר בזה, כולנו עשינו דרך, כולנו נעשה דרך, אנחנו יכולים לעשות אותה בעינים וידים קשורות ואנחנו יכולים לעשות אותה בריצה קלה עם המון פירות שנקטוף.
הכל תלוי בנו ובהחלטות שלנו.
אני מאמין בך, אני יודע שאת הצעדים הראשונים כבר עשית, תתחיל לרוץ, בלי פחד, אתה תגיע.
אל תשכח לתעד את התהליכים שלך בדרך שנוחה לך.
צלם את עצמך מדבר בוידאו, צלם את הבית שלך הנוכחי, את העסק שלך הנוכחי או את מקום העבודה, כתוב לעצמך מי אתה היום, כתוב לעצמך מי אתה באמת רוצה להיות מחר.
תכתוב מהלב שלך לעצמך או לאחרים, תלוי באיך שאתה מרגיש, את המחשבות שחולפות לך בראש. אחרי תקופה אתה לא תאמין איזה שינוי מחשבתי עשית.
מדהים לראות איך מחשבה בוראת מציאות. בכל קפיצה כזאת שתעשה תיווכח בהשגחה האלוהית בך.
מדובר בניסים אמיתיים, לא תאמין איך העינים הכבויות האלה שראית כל בוקר במראה, צוחקות פתאום ומוארות.
לא תאמין אילו כוחות חדשים סיגלת לעצמך ואיך פתאום אתה עוזר לאחרים.
לאט לאט תהפוך למודל עבור זרים ומכרים. אתה תראה שיבואו לדבר איתך, לשאול אותך שאלות על החיים, לקבל ממך עצות.
תוכל לנתב את זה גם לייצירת הכנסות, תוכל להדריך אנשים ולהוביל אותם להצלחות וזאת זכות גדולה.
היום אתה לומד מאחרים, בקרוב תתחיל גם לשלם להם כסף כדי לקבל עזרה מהותית יותר, בעוד שנה אתה תוכל להדריך אנשים להשתחרר מהתקיעות והם ישמחו לשלם לך.
הכל מעגלים, גם הכסף והשפע נע במעגלים, בעולם החדש אין יותר קומץ שמחזיק בכל הטוב וכולם סביבם מתגודדים לאכול פירורים מהרצפה.
היום אתה משחרר ומקבל ומשחרר ומקבל והכל נע בחופשיות יותר ובמעגלים רחבים יותר. הכסף באמת מחליף ידיים ולא מולבן בשוויץ.
בכלל אני חושב שהעולם מתקרב לתכלית האמיתית שלו, אני מרגיש גל של התעוררות עולמית בכל התחומים.
אנשים מודעים יותר, משתפים יותר, מתחברים יותר, יש סימביוזה גדולה יותר באנושות.
החלפתי גם את אוצר המילים שלי, כן, אני לא מתבייש להודות, הייתי דל ואביון בשפתי.
לא קראתי ספרים ולכן לא ידעתי להתבטא.
עם הקריאה רכשתי אוצר מילים נרחב ועם הלימודים וההכשרות יכולתי גם להתשמש בהן.
פתאום היה כר פורה לבטא בו את הרעיונות שלי ואת המחשבות שלי.
באתי ליידי ביטוי עצמי ברמה הגבוהה ביותר מאז שאני מכיר את עצמי.
בכלא הרוחני שלי ויתרתי גם על זכות הדיבור, רק צעקתי וקיללתי או שגמגמתי חצאי משפטים סתומים.
בגלל שלא עצרתי לרגע לחשוב מה אני רוצה, לא היה לי באמת מה להגיד.
הכרתי גם מוזיקה חדשה, סגנונות לבוש חדשים, סגנונות בילוי חדשים, אוכל חדש.
נחשפתי לעולם שופע וצבעוני.
לפני עשר שנים הנובורישים שהתעשרו ביום אחד מאקזיטים טובים, נפלו לפיתויים זולים. נהגו בכסף בחזירות וחשבו שלעולם ינשמו אוויר פסגות, מרביתם חוו נפילה גדולה.
היום האנשים מטפסים מלמטה למעלה בזהירות ובאחריות, יודעים לבחור חכם ונכון את השפע ולא מזלזלים בו לרגע.
היום אתה עושה את הדרך שלך, שייחודית לך ומדוייקת לך.
אתה בונה את עצמך בעשר אצבעותיך ונדרש ליצירתיות רבה.
הלמידה והמחקר חושפים אותך למגוון המבורך שקיים בעולם ואתה לומד לעשות בחירות מושכלות ומבוקרות.
בשום אופן לא תיפול לצריכה לא מבוקרת כי ההתקדמות טבעית ומבוקרת. אין פה אקזיט ענק וקופה אין סופית של מטילי זהב. יש פה בניה איטית ויפה שלב אחרי שלב ולפעמים כמה שלבים יחד במקביל כל עוד אתה מחובר לעצמך ויכול להכיל את השינויים.
אני לא אשכח למשה את המחווה הענקית שעשה לי כשכתב ותלה את הפתק “דרוש מציל” עבורי.
הבן אדם השגיח בי מרחוק שנתיים, עקב אחרי במשקפתו וראה אותי בוהה וחושב וצולל מנטלית אל מעמקי הים כשאני בקפה שממול והוא בסוכה שלו.
אם לא ההזדמנות הזאת להתייחד עם הבריאה מידי בוקר והעוצמות של הים הפתוח בו הכל אפשרי, לא הייתי מגיע להכרה שהכל הפיך, שהכל בר תיקון.
תתחיל ללכת בדרך שלך לאור הגדול, בדרך יופיעו לך מלאכים שיושיטו יד. זה יהיה חבר חדש או שכנה טובה זאת תהיה הגננת של הילדה שלך או מאמן הכושר שלך.
האתה המפוקח שלך יידע להבחין במלאכים בקלות והאגו הרדום שלך ירשה לך להיעזר בהם.
אמרנו סימביוזה נכון? זה בדיוק זה. ככל שתקבל עזרה תוכל להושיט עזרה.
ככל שתושיט עזרה תלמד לקבל עזרה מבלי הצורך להרגיש מסכן וחלש.
החלפת אמונות מגבילות באמונות מקדמות. תזכור את זה, זה משפט מפתח בדרך שלך.
אני יוצר מיזם חדש בו אני מחבר בעלי עזבונות עם אדריכלים ורוכשים פוטנצאליים. הרעיון הוא שאנשים שירשו נכס סנטימנטלי מהוריהם, בדרך כלל זה יהיה בית הילדות שלהם, יוכלו לשמר אותו ולשפות אותו למקסימום כשהצוויון שלו נשמר כפי שהוא. האדריכלים האמיצים בשוק שמחים לקבל כאלה פרוייקטים, בעלי הנכסים שמחים למכור את הבתים ביודעין שהם הולכים להשתמר ולהשתדרג והקונים הפונטציאליים שמחים לקנות נכס מיוחד בעל אופי חד פעמי ואפילו לחשוף את הנכסים למבקרים מספר פעמים בשנה תמורת הכנסה פאסיבית נוספת.
כולם שמחים ואני הכי.
אמרנו, יצירתיות וקשרים חברתיים.
הבית שבנינו עומד לי לעזר ואני מארח בו מסיבות מינגלינג כייפיות.
אני מזמין עורכים מוזיקליים מהרדיו שיבנו לי סט ייחודי לנושא ספציפי כמו למשל למסיבה של “מכירת קניית עזבונות“, אני מבקש מהם שירים נוסטלגיים ברוח הנכסים ומהותם. האוירה המוזיקלית כמובן מקדמת יפה את המכירות ומרימה את האנדרנלין של כל הנוחכים.
אני מזמין שף שיבשל מול האורחים על הפס החם ומסייע בידיו עם מעשנת וטאבון ששכרתי והצבתי בחצר לרגל המסיבה.
אני דואג לאבזר את חלל המסיבות שלנו בחצר, בספרים שקשורים בתקומת הארץ וההתיישבות, שם קצת חומר עיתונאי על משכית וכסית ודלתא של פעם.
אני מייצר תפאורה מתאימה שתחבר את האנשים לרעיון של שימור ציוויון ארכאי.
המסיבות האלה עובדות כמו קסם, אנשים נהנים מהמוזיקה והאוכל מהחיבורים העסקיים וההיכרויות החדשות.
אישתי תורמת את חלקה כאדריכלית, כמשוררת וסופרת, כאמא של הילדים שלי וכזוגתי המהממת, אני על גג העולם.
הילדים שלי משתלבים כשזה מתאים להם, מגיחים לקצת, מפטפטים עם מי שמסקרן אותם ופורשים לעיסוקיהם.
אנשים אוהבים להגיע למסיבות שלי, למכור ולקנות באופן הזה. הפורמט הזה מוכיח את עצמו כמוצלח ומאפשר להמון אנשים להתקדם זה לצד זה.
השף, האדריכלית, העורך המוזיקלי, הקונה, המוכר ואנוכי.
אני כמובן לא היחיד, אנשים גילו את המחר, כולם הבינו שאפשר גם אחרת, חלקם מעיזים ומיישמים. אתה הבא בתור.
בעוד שלוש שנים בערך, אחרי שתתפייס עם עצמך, עם העבר שלך, עם בת הזוג שלך, עם הילדים שלך, תהיה במקום קסום בו הכל עובד לך בהרמוניה שלמה.
תגלה את עצמך כמצטיין בתחומים חדשים לך, תגלה שאישתך הרבה יותר מוצלחת ממה שהיית מוכן להודות.
תרגיש פתאום שמח, חיוני, נינוח.
תמצא זמן לצייר ציפורים, יהיה לך זמן לתרגל טאיצ‘י בבקרים.
המקלחות והארוחות שלך יתארכו, הסקס שלך יתארך.
החופשות שלך יהיו תדירות יותר והביקורים המשפחתיים שלך יהיו תדירים יותר גם כן.
תקבל הכרה והוקרה מהסביבה, תודה לעצמך על השינוי שעשית.
תהיה במקום שלם ושליו יותר, הרבה הרבה יותר מעכשיו ובטח שמבעבר.
בלילה, תישן עמוק יותר, תרשה לעצמך להרפות ולשחרר כל מחשבה כלל כי תירגלת את זה מספיק במהלך היום.
הרי עד עכשיו היית על אוטומט, לא עצרת לרגע לחשוב.
בחיים החדשים שלך כל צעד מלווה במחשבה עמוקה שנבניתה בך הרבה קודם לכן.
גם המזרון שלך יהיה מפנק יותר, וכל חדר השינה שלך יראה אחרת לגמרי. לא תרשה לעצמך לישון בסביבה לא הרמונית ונעימה.
כל ההוויה שלך תתחלף במשהו שלם ונינוח יותר, בהרבה יותר.
אנשים יחשבו שהצמחת כנפיים, שאתה עף על ענן.
חלק יחשבו שאתה עושה את עצמך והכל משחק ויעבור לך, חלק ינסו לדכא אותך, לבאס אותך, ללעוג לך, להחליש אותך, להגיד לך שאתה הוזה, שהכל יתפוצץ לך בפנים.
זה טבעי, אל תיבהל מהם.
אתה לא חייב לענות להם ולא חייב להצטדק בפניהם.
אם תבחר, תוכל לשתף אותם והחכמים בינהם ירוויחו הזדמנות ללמוד ממך.
כשתתחבר לעומק נפשך כלום כבר לא יזעזע אותך, תמיד תדע שאתה בדרך הנכונה, זה קול פנימי חזק מאוד שאומר לך שאתה מחובר, שאתה נכון, שתמשיך ללכת.
כשתפגוש את מנהל הבנק שלך, הוא ישתכנע בקלות שאתה מתפתח ומתקדם, הוא יאפשר לך ויתמוך בך.
כשתפנה לאישה ולילדים שלך תגלה מסירות אין קץ מצידם, הם ילכו איתך בכל אשר תפנה, אפילו לארץ רחוקה, אפילו להרפתקאה מטורפת.
כשתדבר עם השכנים שלך ועם החברים שלך תגלה שמתפעלים ממך, תגלה שמעריצים אותך. כמו שאתה, בלי לעשות פירואטים באוויר.
כשתסתכל במראה בחנות בגדים, תראה אדם אחר לפניך, אתה לא מכיר אותו עדיין, הוא מתהווה.
כשתראה את עצמך מהצד, מדבר, מלמד מרצה עושה עסקים, תתקשה להאמין שזה אתה עצמך.
זה ישמח אותך מאוד, זה יעשה אותך מאושר, ככה נראית הצלחה.
עם הזמן תטמע בך תחושת האני המוצלח שלך ותתחבר אליה יותר ויותר. כמובן שככל שתתחבר כך תצליח.
אני נוסע בקרוב לקאריביים, נוסע לראות מלון ישן מיועד להריסה, אני מביא איתי צוות ישראלי של מהנדס בטיחות וקונסטרוקטור. אישתי תהיה הקול האדריכלי.
אני יודע שבקאריביים הנכסים עוברים תהליך הריסה בניה גורף בחסות ובעידוד הממשלה בגלל הקרבה לים והסכנה הטמונה בכך. רובם זקוקים לחידוש וחיזוק היסודות.
לממשלה אין כסף לעשות את זה לבדה ונדרשים משקיעים זרים שירימו את הכפפה.
אני נהנה מההזדמנות לפעול בגדול יותר.
בית מלון זה כבר קומות, חזיתות, חצרות ומפלסים, זה לא בית פרטי בקנה מידה מצומצם. משקיעים נגייס אחרי שנראה במו עיננו את טיב העסקה. את הכסף הגדול כמובן שאין לי.
לקראת הנסיעה אני עושה שיחות עם ילדי ואנחנו מסכימים שהאחות החיילת של החבר הטוב של הבן שלי תשאר לגור איתם כחודש, עד שנחזור.
אני סומך על הילדים שלי ויודע שלא תיהיה חציית גבולות וגם אם כן הכל יעשה בטעם טוב.
אותה (את החיילת) אני אפצה בתשלום כמובן וזאת בהסכמת הוריה כמובן. שוב, כולם נהנים, שוב נדרשת רק קצת יצירתיות.
את האוכל הם יבשלו ויקנו יחד, היא נוהגת ואני משאיר את הרכב בבית לרשותם.
הילדים שלי יצירתיים ועצמאיים והמון פעמים כשבא להם להפתיע, הם נכנסים לראות מתכון ביוטיוב ומבצעים בשלמות בעצמם.
כמובן שאני משאיר גם כרטיסי אשראי, שניים ומגביל אותם בסכומים.
אני לא צריך אפילו להציב גבולות עם הילדים שלי כי אני יודע שבפתיחות והקרבה שהם גדלים יש ביננו יחסי אמון מוחלטים.
אני משאיר להם את האופציה לשמור ממני סודות ולעשות קצת מה שאסור מאחורי גבי.
אני מתרגש, הפעם יש לי פרפרים בבטן, גם קארביים וגם בית מלון, גם צוות שנוסע איתי וגם לחודש שלם, אני במגרש של הגדולים.
אני ואישתי מסכימים ביננו שגם אם לא תסגר עסקה נהנה מהטיול ומהחוויה הקאריבית ונלמד מהנסיון.
אני מחדש מלאי של בגדי חופש קלילים מאריגים נושמים.
אני קונה גרביים מכותנה מלאה ורוכש שני זוגות נעלי עור רכות ולא מחייבות. חם ולח באיזורים הטרופיים האלה ואני לא רוצה להסתובב מזיע ועצבני.
תמיד כדאי להתאים את עצמך לסיטואציה ולהיערך בהתאם.
אישתי מתחדשת בכמה חליפות מחויטות מפשתן ארוג ובכמה שמלות קלילות. כיף, אלה החיים האמיתים.
אני נהנה לראות אותה יפה ונשית, אני מרגיש הכי אני כשאני לידה.
אני גאה להראות בחברתה וגאה בייצוג שלה אותי, בעסקים ובחברה.
הצוות שלנו התגבש והתחבר אישית, מהנדס הבטיחות הפך להיות חבר קרוב שלי נפתחנו והתקרבנו בכמה שיחות ליליות שהיו לנו בלובי המלון שהשתכנו בו, דיברנו גלוי והחלפנו ביננו זכרונות מהעבר.
מסתבר שמאות גברים עברו מסלול די דומה לשלי.
הוא סיפר לי שעזב את הבית שנה לאחר שנולד בנו, הוא מעולם לא חזר אליו. עד היום הוא מכה על חטא. את ההתפכחות שלו הוא חווה בכאב רב. היום הוא לבד, חי בגפו, מנסה בכל כוחו לשמור על קשר עם עברו, גרושתו כבר נשואה מחדש ומאושרת. בנו מקבל אותו בזרועות פתוחות אבל כחבר, לא כאב ואני חושב שזה הנורא מכל. לאבד את הסמכות והמעמד ההורי דומה ללאבד חלילה את הילד.
עכשיו האב רלוונטי לבנו רק במישור הרדוד, הם לא מצליחים ליצור חיבור משמעותי בו הוא יכול להוות מודל לחיכוי לבנו ואולי לא צריך, אני כבר לא יודע….
אני זוכר שבאחת מהמריבות הקשות שלי עם אישתי היא ניסתה להסביר לי שאם לא אשאר לצידה ונתגרש, גבר אחר ימצא את מקומו תחתי ויגדל את ילדי.
רתחתי, כמעט והתעלפתי למשמע הדברים החותכים, איימתי שארצח אותה, שארצח אותו, לא שלטתי בעצמי, כמובן שלא התכוונתי לדברי.
זה היה השיא, שיא השיאים, שנה לאחר מכן היא ביקשה ממני שאחזור בי מדברי, איימה שתגיש נגדי תלונה במשטרה, התעקשתי, האגו שלט בי, יצר הרע שלט בי, הפראות שלי הכהתה את כל חושי, סירבתי. חזרתי על הדברים.
כעבור מספר חודשים היא הלכה להתלונן במשטרה, עצרו אותי. פחדתי פחד מוות, לא מהמעצר, פחדתי מעצמי, מה אני מסוגל לעשות כשאני מפלצתי, איבדתי קשר לעצמי האותנטי.
הלכתי לצידה על בהונות מאותו יום. המתח היה רב מידי ונקלענו לפיצוצים כל יום כמעט.
שמחתי כשסילקה אותי מהבית, שמחתי שלא אצטרך לעמוד במבחן שליטה עצמית. לא יכולתי להבטיח שום דבר, יכולתי לעשות מעשה קיצוני ומטורף אם הייתי נשאר לחיות בלחץ האטומי הזה.
כשאתה רב עם זוגתך אתה לא באמת לוקח בחשבון את האפשרות שהיא תתייאש ותתקדם הלאה, שהיא תבחר בזוגיות חדשה, שתעדיף אחר על פניך.
אתה לא באמת מבין את ההשלכות של הזלזול שלך, של ההקטנה וההתעלמות שלך, אתה לא מבין שאם ייוצר וואקום ביחסים שלכם יהיה מישהו אחר שימלא אותו.
גברים אחרים משחרים לטרף, דע לך, לכל אישה יש עוד מחזרים שמחכים לרגע שתמעד ותיפול, ויופיעו בשניה שתעלם.
נכון שאתה יכול ללכת לזרועות אחרת באותה המידה, אבל את ילדיך ילטף בלילה גבר אחר שהוא לא אתה, מישהו אחר ישחק איתם כדורגל במגרש וזה לא אתה.
תחשוב על זה טוב טוב כשאתה מרשה לעצמך לזלזל באפשרות הזאת שתתגרשו.
לקראת סוף השבוע השלישי בשהותינו באי הקראיבי הוזמנו לארוחת דגים במסעדה איכותית שלמרגלות החוף.
הגענו מוכנים ללחיצת יד, מבחינתנו היה אפשר כבר לנסח הסכם רכישה ראשוני. אחרי מדידות בשטח והתייעצויות בתוך הצוות הפנימי שלנו, כבר היה לי כתב כמויות ביד ויכולתי להגיש הצעת מחיר ריאלית.
הם הגיעו ארבעה, בעלי הנכס, ושלושת בניו.
קיבלתי מראה מושלמת מולי, חייכתי.
הסבנו לשולחן העגול, מזגנו מוסקט לבן ואגוזי. אישתי היתה יפה מתמיד בלבן, כמו כלה ענוגה.
אני לבשתי חולצה בורוד עתיק מכופתרת ומשוחררת בהתאם להרגשתי, באתי משוחרר מלחצים וציפיות. מה ששיך לי יהיה שלי, כך לימדו אותי החיים.
נעצתי פרח ציפורן בדש חולצתי והענקתי אותו לאישתי רגע לפני שנכנסנו למסעדה.
היא שיבצה אותו בשערה והפכה ליפה עוד יותר, חסידה צחורה שלי, תמתי.
הרוך שלה ריכך את הפגישה, היופי שלה היה מרכז השולחן עד שההתלהבות פחתה.
התחלנו לדבר עסקים כשקיבלנו את המנות הראשונות.
מולים וקלאמרים בחמאה ודגיגוני ברבוניה מטוגנים כמו צ‘יפסים קטנים. אני שומר על כשרות כבר כמה שנים וגם אישתי. ויתרנו על פירות הים ונהננו מהברבוניות ומהסלט האקזוטי שהוגש לצידן בקעריות בדולח מהממות.
“רעיון מדליק” ציינתי בקול, פפאיה מגורדת על קרח גרוס בצי‘לי כתיבול לסלט ירקות רענן ששכב תחתיה.
כולם הסכימו איתו וטעמו את הסלט מהקערות שלהם, חייכנו, עוד סדק נפער בקרח.
הצוות שמולינו שמר על נימוס ומרחק, קסם לי לראות את בניו משמשמים לו משענת, גם כבעלי דעה עצמאית וגם כתומכים נלהבים.
הם הביאו רעיונות משלהם, הציעו לפרק את העסקה לפעימות של הריסה יציקה בניה, הציעו לפרק את המכירה לפי אגפים מזרחי מערבי…
לא מצאנו את אמצע, רציתי להתוות מסגרת מקיפה לרכישה, לדעת לקראת מה אני הולך בדיוק כדי לגייס משקיעים ביתר קלות. אישתי אמרה שכאדריכלית הפרוייקט, יהיה לה מאתגר היות ורוב המלון בנוי משיש מנומר שמגדיר את אופיו ומכתיב את הקו העיצובי שלו, פרט לכך גרמי המדרגות המתעקלים משני צידי המלון הם מוניומט סטטי שלא ניתן לפירוק, הם משמשים כיסודות לירכתי המבנה.
ראיתי שהיא פחות מתלהבת להכנס לזה והבנתי שמדובר פה בעסקת הכל או כלום.
הנחתי על השולחן את ההצעה הכתובה שהבאתי איתי.
מחיר ראשוני, מחיר יעד למכירה, תווך סטיה מהתקציב.
הצוות שמולי בחן את ההצעה, הסתודד כשקמנו לנשום את אויר הים המלוח ודחה אותה על הסף.
קיבלתי באהבה, הבנתי שזה לא הזמן המתאים להרפתקאות מעבר לים.
ימים לימדוני מדוע. כשחזרנו ארצה אבי היה במצב קשה, ליוויתי אותו יום ביומו, אחזתי את ידו כששכב במיטת בית החולים וסעדתי אותו כשחזר לביתו.
שמחתי על ההזדמנות להעניק לו אהבה ולקבל ממנו הוקרה.
הייתי איתו עד נשימתו האחרונה והודתי לאל על השנים בהם היה לי לאב, הודתי לעצמי על הזכות להיות שם בשבילו ולמזל הטוב שהחזיר אותי ארצה.
שני גברים משמעותיים עזבוני, אבא שלי ומשה המציל שהיה לי בעצמו סוג של אב.
עכשיו אני האבא היחיד בנוף חיי. אני גאה באבא שהפכתי להיות, אני מצר על האבא שהייתי משך עשור.
אני מודה על ההזדמנות שקיבלתי לתקן את כל העוולות שנעשו לי, שעשיתי לאחרים. אפשר לנשום, מותר לחיות, צריך לשמוח.
ברוך דיין האמת, מתגעגע אליך אבא שלי היקר.
אני מזמין שני לילות במלון הילטון לחופה של תל–אביב, אני רוצה לציין יום נישואים חמישה עשר עם אישתי.
אני קונה לה זר פרחי יסמין וטיול מלכת המדבר לאנדים, הייתי שם ואני יודע איך תגיב כשתדהר בגי‘פ מאובזר למרגלות מקדשי אינקה.
אני ממלא לה את שק הזכרונות בחוויות טובות עכשיו, אני מקווה שיגברו בנפחן על הזכרונות הקשים.
בערב חמישי אנחנו מגיעים למלון, פורקים מזוודות ומתארגנים לארוחת הערב.
אכלנו כזית, עלינו לחדר, עשינו אהבה.
עינגתי אותה והתענגתי עליה.
היא עוטפת אותי וחופנת אותי היא זולגת מעלי כשמן ארגן, אני נטרף, אני מתמסר לעונג הצרוף, אני אוהב אותה.
שעות התנינו אהבה, שעות ארוכות של נשיקות בולעניות, של ערבוב מיצי גוף, של קאמה סוטרה משכרת חושים.
אני נשבע לעצמי שאוהב אותה עד יום מותי.
היא נשבעת לי שתאהב אותי עד יום מותה.
את העבר הנחנו בעבר.
העתיד נראה מזהיר.
בבוקר יום שישי אנחנו יורדים לים להשתזף ולשחות, אני עף על זה. אני מרגיש שוב צעיר וטיפש על השנים בהן לא חייתי כשהייתי באמת צעיר.
אנחנו שוכבים בחוף ירושלים על מגבות ענק, מכסים פנינו בכובעים, אוחזים ידים ומזיעים בצוותא.
אני מספר לה שפה חל המהפך האמיתי בחיי, אני מצביע על סוכת המציל, מדייק את המיקום עליו היה תלוי הפתק הלבן ההוא שקרא לי לבוא להציל את עצמי מעצמי.
“דרוש מציל בחוף ירושלים“, זה מה שהיה כתוב אני אומר לה, אלמלא הרוח שרשרשה בנייר אני לא יודע אם הייתי מבחין בקיומו, הדמעות מיסכו אותי ורגע אחד של בהירות איפשר לי סוף חדש וטוב למסע חיי. אישתי מוחצת את כף ידי בידה ואחנו מסכימים בשתיקה. עכשיו אחנו שווים.
כל מה שנדרש מאיתנו לפעמים זה רגע אחד בודד, שניה אחת של מחשבה צלולה בה אחנו תופסים את הראש בידיים ומבינים כמה חבל לאבד את הזכות לחיות חיים מלאים.
בלי העצירה המכוננת הזאת לא מגיע שינוי.
בלי פרץ דמעות מעמקי הנשמה לא ישתחרר הלב הפקוק.
הרשה לעצמך, היה אתה, בכה אם אתה צריך, אבד שליטה על הרגשות שלך, תתמסר לכאב שלך, גע בו.
קח את כל מה שאתה יודע על עצמך וטמון בחול, אין צורך להיאחז בזה יותר, היה נכון להקשיב לרוח, היא תספר לך מה עליך לעשות.
תמיד יהיה שם מלאך שיושיט אליך יד ברגע הקשה מכולם, הושט לו חזרה, אל תדחה את ההצעה להינצל.
תתפלל, תבקש, כל מה שאתה צריך, אתה לא לבד, אלוהים מעליך ואיתך.
וודא שתלך מהעולם הזה שלם ומתוקן.
וודא שקרוביך קיבלו מענה רגשי שלם ממך.
וודא שמימשת את עצמך במקומות המוכרים והלא מוכרים לך.
וודא ששמרת על גופך וקידשת את בריאותך.
וודא שחיית את החיים במלואם, שנשמת נשימות עמוקות מלא הריאות.
וודא שהרחת את פריחת האביב.
וודא שטעמת את הגשם הראשון.
וודא שהשארת מורשת ערכית אחריך.
וודא שצאציך בשלים להמשיך בדרכך.
וודא שהאישה שלידך מאושרת.
וודא שמילאת כל צרכיה.
וודא שהוריך מקבלים ממך אהבה וטיפול.
וודא שחבריך מתקשרים אליך סתם ביום חול.
וודא שאתה הוגן בעסקים ונאמן לדרך שלך.
וודא שאתה עושה גם צדקה עם הכסף שלך.
וודא שהבית שלך יציב ואיתן.
וודא שאתה נדיב.
וודא שאתה יודע לבקש עזרה כשאתה צריך.
וודא שלעולם לא תשכח מאיפה באת.
וודא שאתה האיש הכי טוב שאתה יודע להיות.
אני מסיים את הסיפור הקטן שלי כשטוב לי, כשהחיים שלי יציבים ומלאים.
את רוב המעגלים בחיי סגרתי ואת אלה שלא הצלחתי, אני עוד אסגור.
אני יודע שאני רק במחצית כי יש לי כוונות להגיע למאה ועשרים וכמו שאני מכיר את עצמי החדש יש לי עוד הרבה מה להגשים בעולם הזה.
אני מכין את עצמי לאפשרות שילדי יבחרו אחרת, שאולי הטראומה תכה ותצוף שוב, אני נערך ליום הזה.
אני עושה את המקסימום כדי שאוכל לתת להם תשובות מפורטות לכל מה שעברו, לכל סימני השאלה שריחפו מעליהם כשגדלו.
יהיו שנים בהן אצטרך עזרה להתקלח, אני יודע, הזמן לא עוצר, אני אלך ואזדקן ואהיה תלוי בילדי בבוא היום, אבל אני סמוך ובטוח שאלוהים הטוב יעשה איתי חסד ויזקוף לזכותי את המאמצים שאני עושה לתקן ולשנות, אני בטוח שלמרות שהתחלתי כאבא גרוע, הצלחתי לתקן להם את החוויה ולהפוך לאבא שמכבדים ואוהבים.
בגינה שלנו, בין שיחי הורדים, תחת עצי הלימון אני יושב מול שולחן קפה עגול וכותב את הספר שלי, את סיפור חיי.
לוגם מהאספרסו, שותה שלוק קר ממיץ שקדים וכותב על גבר אחד שאיבד שליטה ומצא את עצמו.
כמו בסיפור התנ“כי, יצא לחפש אתונות ומצא מלוכה.
זאת הירושה שלי, זאת הצוואה שלי.
אני משאיר את הספר הזה כעדות לסיפור שלי ושל מליוני גברים בעולם שלא מעזים להודות בטעויות שלהם.
אני מאמין שאחרי קריאה תבין כמה הרווח עצום אם רק תסכים להיות אתה הטוב יותר, אתה כפי שנבראת להיות.
אני מסמיך אותך בזאת להיות הקואצ‘ר של עצמך, הרופא לכאבי יקירך, קח את האחריות בשתי ידיים, תקן ושפר, עשה מה שנועדת לעשות, היה ראש משפחה ראוי.
אני יודע שתזקק לעידוד, תרצה לשמוע מילה טובה, לדעת שאתה על דרך המלך, קח את הספר איתך, שמור אותו קרוב אליך.
בכל פעם שתרגיש מתנדנד ומועד, מסתחרר ומאבד שליטה, קרא בו והיזכר איזה חמור הייתי ואיזה מלך הפכתי להיות.
תבטיח לעצמך שלא תחייה חיי עבדות, שתצא מהכלא הרגשי שלך.
כשתיפתח תגלה המון מקורות אור, המון מקומות שיקבלו אותך בגרסה החדשה שלך.
אתה תראה שהדרך תפתח לפניך, רק תתחיל לצעוד.
כשכאבי העבר יצופו, פנה להם מקום, קבל אותם באהבה, אפשר לעצמך לבכות בקול רם.
נקה את המדפים שלך מחשבונות שלך עם עצמך, הוצא את הרפש והעלה אותו על הכתב, או בסרט.
תן ביטוי לכל הקולות שלך, הטובים הרעים המאיימים.
אפשר לשדים שלך לרקוד את הוואלס האחרון שלהם, הם לא ייותרו לך אם לא תעשה זאת.
אחרי המחול האחרון הם יעלמו ויעזבו כלא היו, אני מבטיח לך.
תמיד תמנה את המעלות שלך באוזניך, טפח לעצמך על השכם על כל צעד קטן כגדול שתעשה.
שתף אחרים בתהליך שלך, צור לך חברים קרובים, בלה איתם.
דע לנצל בתבונה את הקרדיט שתקבל מהסביבה כי אתה הולך לקבל אחד ענק כזה.
עשה רק טוב עם השם שאתה בונה לעצמך.
בקרוב תגלה שהוא רב כוח והשפעה.
אני מברך אותך אחי, בכל הטוב שבעולם, אני רוצה בשבילך ובשבילך משפחתך שתמצא את התהליך הזה עד תומו, שתשכיל לעזור לאחרים בבוא היום.
אני יודע שמהיום ולתמיד השתנה המבנה הפנימי שלך וזאת ברכה.
זהה את כוח המחשבה שלך, דע שהכל בידים שלך.
מלא את התת מודע שלך במחשבות חיוביות, רוקן אותו ממחשבות שליליות.
לך לישון שלם ורגוע, הפרד בין היום ללילה.
התמסר לכל פעולה שאתה עושה עד הסוף, אם אתה אוכל, אכול בהנאה ובנחת, אם אתה קורא, חשוב רק על הקריאה.
תתחבר לנשימות שלך, עצור כל בוקר לנשום בצורה מבוקרת, תתחיל את היום באויר עשיר בחמצן שמגיע למוח שלך.
אל תוותר בשום אופן על התבודדות עם אלוהיך.
לא משנה אם זה תוך כדי הליכה, הנחת תפילין, שיטוט בטבע או ישיבה בחדר שקט בבית.
דבר עם הבורא, התוודא לפניו, ספר לו מה עובר עליך ובקש ממנו למלא צרכיך.
אתה תגלה שאתה לא לבד, תגלה שיש בך ניצוץ אלוהי, שהכל מושגח.
ככל שתעמיק להתחבר כך תתקצר לך הדרך הקשה.
יבואו לך הזדמנויות עד לידיים, חבק אותן, אמץ אותן בתבונה.
היה אדון לעצמך ודע שיש אדון עולם מעליך.
הפרד את עברך מעתידך. ברך על שהיה, וודא שאתה יוצר את מה שאתה רוצה שיתרחש בחייך.
נשק את אישתך, כל בוקר, כל לילה, כל פעם שהיא תחייך אליך.
נשק את ילדיך כשאתה מושך מעליהם את השמיכה.
בחר לך את המוזיקה שלך ונגן אותה לכבודך, אתה ראוי לשמוח ולשיר. אנשים שוחכים לשמוח ולשיר סתם ככה.
בחר לך את החברים שלך, וודא שהם מזינים אותך ולא מרוקנים אותך. היה בטוח שאף אחד מהם לא מרעיל אותך.
סנן את התכנים שאתה צורך. היפטר באופן מיידי מפורנו אם הוא חברך הטוב. היפטר מהרגלים רעים של עישון ואלכוהול.
תהנה מהחיים ואל תשתעבד להם.
פזר לעצמך פתקים עם כוונות ורצונות שלך, לתזכורת.
בעוד שלוש שנים, כבר תיהיה במקום אחר לחלוטין.
השינוי יתבטא בכל מישורי חייך.
זכור שהתהליך העצום התחיל בצעד קטן, בקריאת הספר הזה. דע לתת את הספר הזה להבא שיזדקק לו.
אתה תפגוש אותו ועוד רבים כמותו.
שמחתי לעזור לך, כבוד הוא לי לכוון אותך.
תודה על שקראת את הסיפור שלי.
תודה על האמון שאתה נותן בי.
אני מקווה שאוכל להיות
המורה שלך
המצפון שלך
הלב שלך
הפה שלך
התקווה שלך
ההבטחה שלך
היתד הנאמן שלך.
אני מאחל לך בהצלחה ויודע שעתיד גדול מחכה לך, אני סומך עליך.
–סוף–
Published: Jun 24, 2019
Latest Revision: Jun 24, 2019
Ourboox Unique Identifier: OB-658594
Copyright © 2019