נהג המונית והאדמונית

“אני גמרתי את היומית שלי”, היא אומרת, נכנסת  למונית מתיישבת מאחור, רוכסת שני כפתורים פתוחים בחולצתה ומעלה חצאית ארוכה על השורטס שלה “קח אותי לאוניברסיטה, בבקשה” , היא מוסיפה.

נהג המונית משמיע גיחוך קצר ושואל ; “מה בדיוק את לומדת שם?”

“מדעי ההתנהגות ” , היא משיבה ברצינות ומתכנסת לתוך מושבה.

“יופי! ופה יעני, את עושה את הסטאג’?” הוא שואל וצוחק.

“משהו כזה”, היא עונה, תוך כדי שהיא מסירה מעל ראשה את הפיאה האדומה עם רעמת התלתלים הארוכה , וחושפת עורף ברבורי ושיער שחור קצוץ, ומיד אחר-כך היא ממשיכה; “דווקא יכולתי לעשות פה דוקטורט, עם כל החוויות שאני עוברת, אבל בינתיים אני מסתפקת בתואר ראשון , נשארה לי עוד שנה אחת “.

“ואיך הייתה ההכנסה היום?” הוא שואל מתגרה ושולח מבט קצר לאמוד את גופה. בחורה יפה , הוא חושב לעצמו , חבל עליה. ” מה קרה?” הוא ממשיך; “לאבא שלך אין כסף? למה בחורה נחמדה כמוך צריכה להתלכלך ככה?”

“דווקא אני עושה סלקציה רצינית, לא מקבלת אליי כל אחד. אני לא בעניין של ערבים וסוטים וכאלה מניאקים שלא חסר. אני עושה את זה בעיקר עם המגזר החרדי , ועם בחורים צעירים שזו בשבילם הפעם הראשונה ויש לי גם כמה קליינטים אנשי עסקים שהתייבשו בבית ורוצים

קצת תשומת לב…”

“תגידי איך זה עובד עם קליינטים קבועים יש להם מנוי? כרטיס חבר הנחה או איזה בונוס…” הוא שואל.

פתאום היא מתעצבנת ואומרת לו; “תגיד לי מה זה כל החקירות האלה , אתה ממס הכנסה או מהמשטרה?”

“לא , סתם מתעניין איך הסטרט אפ הזה עובד, אולי כדאי לי לעשות הסבה . מה את אומרת יש לי סיכוי.” הוא ממשיך בטון משועשע.

היא לא עונה לו . הוא מעיף מבט במראה ורואה שהיא מחזיקה ספר עבה בידה וקוראת בו בריכוז רב. “מה זה ספרות מקצועית?” הוא שואל ולא מוכן לוותר.

“אם לא אכפת לך היא אומרת יש לי עוד חמש עשרה דקות  מבחן בסטטיסטיקה, אתה מוכן למהר.” היא עונה לו בקוצר רוח.

“נהיית לי סטודנטית פתאום? אבא שלך יודע מכל החלטורות האלה שלך?” הוא אומר, ולא יודע אם להאמין לה.

היא שותקת, עד שמגיעים לאוניברסיטה , מבקשת ממנו שיעצור לה ברחוב איינשטיין משלמת לו ושואלת אותו; “תגיד, כפרה, אתה יכול לאסוף אותי מחרתיים באותה שעה מהחוף ? קשה למצוא פה מוניות, ועוד יותר קשה למצוא נהג מונית נחמד שלא יתעלק עלי”, היא מוסיפה ומשגרת לעברו חיוך מתוק .  

“בסדר, נשמה”, הוא אומר, “אני אבוא ביום שלישי לאסוף אותך ושתצליחי במבחן.” הוא מוסיף, מתחיל להאמין שהיא באמת סטודנטית. 

ביום שלישי הוא מגיע, מחכה לה למעלה מעשרים דקות, ורואה אותה רצה לקראתו, תוך כדי זה שהיא כבר מתחילה להתארגן בדרך.

“שלום, נשמה” הוא אומר, “מה קרה עבדת שעות נוספות היום?”

“אל תשאל מה קרה לי, היא מתחילה להסביר, ” הביאו לי אחד לא יודע משמאלו או מימינו, אפילו תיאוריה הוא לא היה עובר. כמה שניסיתי לעזור לו הוא התרגש ונפל. אמרתי לו; לא נורא חביבי, זה קורה לפעמים תירגע, תיקח שלוש נשימות ארוכות, תצבוט לעצמך בישבן והכל יסתדר . והוא ישב ובכה לי כמו ילד, הוא כבר חודש נשוי ולא הולך לו, אשתו עדיין בתולה. ישב על האבן ובכה כמו תינוק קטן, אני אוהב אותה, ואם אני לא אעשה את המצווה, ההורים שלה ייקחו אותה ממני. ואני מצאתי את עצמי מרגיעה את הצעיר הזה, מחבקת אותו אל חיקי, כאילו היה אחי הקטן, מלטפת את ראשו ומנגבת את דמעותיו, אלא שלפתע ללא הכנה הוא התרגש, והתחזקה עליו רוחו, ובין רגע בא עליי כמו גבר בגברים, ומרוב שמחתו נתן בידי שלוש מאות שקלים ורץ שמח אל מכוניתו.” היא מסיימת את דבריה בסיפוק רב כמו אחד שהצליח באיזה פרוייקט חשוב.

“את גם נהנית מזה?” נהג המונית שואל אותה בעניין רב ובוחן אותה.

“אל תגזים” היא עונה בצחוק וממשיכה; “עסק זה עסק, ותענוג זה משהו אחר . אבל אל תדאג אני גם לא סובלת כמו שאמרתי לך אני עושה רק מה שמתאים לי”. ופתאום היא משנה את נימת קולה ומרצינה; “טוב נשמה , תן גז בבקשה, אני מה זה באיחור.” היא אומרת, אוספת את רעמת שערה האדום לתוך תיק, ומסירה את שיירי האיפור הכבד שעל פניה , עד אשר היא נראית בת טובים, סטודנטית מין המניין ולא סטודנטית מין.

“הפרופסור שלי ברשקוביץ יהרוג אותי, אני חייבת לו עבודה סמינריונית, ואני תמיד מאחרת לשיעורים שלו.” היא אומרת לו וממשיכה; “אתה צריך לראות את התרח הזקן הזה רק להכשיל את הסטודנטים הוא רוצה ואין לו מילה אחת טובה . חתיכת נוד נפוח, מניאק!”

“תירגעי, כפרה, תירגעי, הנה אנחנו מגיעים לאוניברסיטה ואת צריכה להחליף את הסגנון, לא נראה לי שככה מדברים בפקולטה שלך.” הוא אומר לה בטון אבהי וממשיך; “תגידי אין לך פיצול אישיות מכל הבלאגן שאת עושה עם החיים שלך?”

“תשמע, חביבי, היא עונה בקול תוקפני, “אל תנסה להיות פסיכולוג שלי. אני מה שאני ואתה בסך הכל נהג מונית . אז תשמע אם אתה מתכוון לעבוד עלי חבל שתפעיל את המונה כי אני כבר יורדת”.

“טוב, טוב, אל תכעסי,” הוא מסביר, “בסך הכל את נראית לי בחורה טובה, חבל עליך.”

“חבל על מי שמת”, היא מסננת משפתיה, מוציאה שטר טרי וחם מתוך החזייה ונותנת בידו,  “וואי שכחתי להעביר את הכסף לתיק, טוב אני אעשה את זה בהפסקה.” היא אומרת מודאגת וממשיכה; “תבוא ביום שישי אחר הצהרים בשעה ארבע, כדי שאספיק להדליק נרות לפני שבת,

ותביא פלסטר לפה שלך שלא תעצבן אותי בשאלות.” היא מוסיפה בצחוק ונפרדת ממנו בחיוך מתוק , “טוב?”

“בסדר מותק” הוא אומר לה ועוקב אחריה בעיניו, עד אשר היא נבלעת בין עשרות הסטודנטים הממהרים ללימודיהם .

ביום שישי איך שהיא מגיעה ונכנסית למונית היא אומרת לו; “תיקח אותי לקינג גורג’ בבקשה , אני גרה ליד דיזינגוף סנטר.” היא מתארגנת במהירות במושב האחורי ומתחילה לספר לו; ” היום בא אלי אחד לשחרית “התפלל” בעמידה . כל יום שישי בבקר הוא מגיע לכאן, לפני שתהיה פה תנועה , מסתיר את פניו בציצית שחס וחלילה לא יראה דברי תועבה , ועושה את שלו כאילו נכנס בו דיבוק. אחר כך הוא מניח שטר של מאה, מתחת  לאבן על האדמה, שלא יאלץ לגעת בידי . אף על פי כן אני מחבבת את הבחור . הוא שוקד על לימודיו ורוצה להגיע תלמיד חכם ובקיא במצווה לליל כלולותיו שיתקיים בעוד חודשיים.” אחר-כך היא שותקת כל הדרך עד אשר מגיעים לביתה ואז היא אומרת לו; “שבת שלום נשמה. ואל תשכח ביום ראשון לאסוף אותי בזמן, אם אני אאחר לברקודה הזה ברשקוביץ, הוא יעיף אותי מהשיעור שלו.”

ביום ראשון, איך שנהג המונית בא לאסוף אותה היא מתיישבת מאחור כולה סחוטה, עיניה אדומות מבכי, והיא כבר מסודרת ולבושה מוכנה.

“שלום כפרה? מה קרה היה לך יום קשה היום?” הוא שואל אותה בעדינות.

“אל תשאל מה קרה לי” היא משיבה בשקט לא אופייני לה. “לפני כשעה הגיע לכאן איש מבוגר לבוש כפותה שחורה , זקן לחיים כבד ושחור , ועם כובע כזה, הוא נראה חרדי כל כך, כמו הגיע מבני ברק , הוא עצר לידי וסימן לי לגשת לרכבו .  קצת תהיתי מה לו לאדם שנראה כמו רב , בעל בעמיו ולחוף המושחת הזה . הוא עצר את רכבו לידי , פתח את החלון קמעה , סובב את פניו שלא יראה אותי ואמר לי; “אני רוצה לדבר איתך, תלבשי מה שהוא צנוע”.

“תראה אדוני”, אמרתי לו; ” אם אתה ממשמרת הצניעות, או מתכוון לבלבל לי את המוח ולנסות להחזיר אותי בתשובה, חבל על הזמן של שנינו. אתה לא תזכה במצווה ואני אפסיד הכנסה”.

לפתע הוא הוציא שני שטרות של מאה שקלים  ואמר לי; “קחי את זה.

כל מה שאני רוצה זה להתייעץ איתך…” הוא חיכה רגע, כחכח בקולו והמשיך; “אני מבין שיש לך ניסיון … בעניינים האלה אני מתכוון…”

הוא הוסיף במבוכה, וסימן לי בידו לעלות לאוטו מאחור.

אז חשבתי בלבי מעניין הרבה דברים קרו לי פה עם החסידים האלה, אבל דבר כזה עדיין לא קרה לי . מה אני דוקטור רות? הפכו אותי פתאום לסקסולוגית? מצד שני מה יש להפסיד קבלתי את הכסף, נשתה עם הדוס הזה איזה קפה , נשמע מה הסיפור שלו וממילא עוד חצי שעה אני גומרת את היומית שלי.” אז אמרתי לו; “אוקיי, אבל נעשה את זה קצר כדי שלא אפספס את “ההסעה” שלי” ( ובלבי חשבתי  שלא אאחר לשיעור של הברקודה ) . אז עליתי לרכב שלו, התיישבתי מאחור והתחלתי לסדר את עצמי , תוך כדי זה שהוא נוסע , עד שהיה לי שוב מראה סולידי . במשך כל הזמן הזה הוא היה מרוכז בכביש, לא אמר מילה וגם לא הסתכל במראה , לכיוון שלי.

כאשר הגענו למלון מנדרין, הוא עצר את הרכב וסימן לי לבוא בעקבותיו הוא הסיר את כובעו והשאיר אותו ברכב. התפלאתי לראות כי אין לו כיפה שחורה מתחת לכובע שחבש כמנהג החרדים . אך נזכרתי שפעם אחד האברכים אמר לי כי בעת משגל צריך להסיר או להסתיר את כל תשמישי הקודש, כדי לא לחללם.

נכנסנו ללובי של המלון , הוא הוביל אותי לפינה צדדית שאיש לא היה בקרבתה וישב עם הגב , כדי שמי שיכנס לא יראהו . בעת שהלכתי כל הדרך הזו אחריו מאחור, במרחק שני מטרים ממנו , תהיתי משועשעת מה העצה שהוא מבקש. אולי איך איפה לקנות לבנים סקסיים לאשתו ליום ההולדת שלה, או אם כדאי לקנות לה ויברטור שימלא את מקומו בזמן שהוא מכלה את רוב עיתותיו בכולל עסוק בתפילות. או שמא הוא אחד מאלה הגברים הנאורים הרוצים להביא את נשותיהם לסיפוק, והוא בא להשתלמות כאן בנושא אורגזמות?

איך שאני מתיישבת מולו אני מתפלצת. עכשיו שהסיר את כובעו, ולמרות הזקן הארוך והשחור שלו, אני מזהה את פניו בשנייה אחת. ואז כמעט נחנקתי מרוב תדהמה ומבוכה ואמרתי לו בקול שבור; “פרופסור ברשקוביץ, מה אתה עושה כאן?” הסתכלתי על הזקן השחור המזויף שלו, ועל השטריימל ועל כל חזותו המזויפת של יהודי חרדי ופתאום קפצתי ממקומי בבעתה האסימון נפל לי; הוא בא לכאן לחפש סקס , המסכן , בטח אשתו ומדעי ההתנהגות שלו ייבשו אותו לגמרי עד כדי כך ששכח איזה שימוש הוא יכול לעשות ב”כלי” שלו, והוא בא לכאן לקבל איזה תזכורת ורענון לפני שהוא יחזיר אותו לכשרות וינסה לתרגל אותו .

מי היה מאמין? פרופסור מכובד ורציני כל כך, בן שבעים בערך. כל ההתחזות הזו שלו הייתה על מנת שלא יכירוהו ויוכל ופרוק את יצריו בלא חשש. אבל מה אפשר להגיד שהוא ממש עקבי כמו בשיעורים שלו קודם כל אוספים חומר, משננים ורק אחר-כך מבצעים את העבודה . חשבתי לעצמי באירוניה . ואיזו טיפשה הייתי שהזדרזתי להסיר את הפיאה האדומה שלי . יכול להיות שאם היא הייתה נשארת על ראשי , הוא בטח לא היה מזהה אותי והיה בא אלי גם לעשות הלכה למעשה .

כיוון שהוא לא מיהר להשיב לי, הסטתי את מבטי הצידה כדי לא להביכו יתר על המידה .

“זה אני שצריך לשאול שאלות” הוא אמר בקול רועם והביט בי במבט נוקב; “מה את עושה שם?”

“מה זה משנה, פרופסור ברשקוביץ? שנינו נתפסנו על חם, שנינו באותה סירה” אמרתי לו  “אז בוא פשוט נשכח מהקטע המביך הזה אתה לא תדבר מילה ואני אצור את לשוני . העניין לא מוסיף כבוד לאף אחד מהצדדים, ועכשיו ברשותך תחזיר אותי לחוף וניפרד כאילו לא נפגשנו כאן מעולם.”

אך פרופסור ברשקוביץ תפס את ידי בחוזקה, וכופף אותה על השולחן.

“אתה מכאיב לי” אמרתי לו בקול יבש, תוהה למה הוא עשה לי זאת.

“זו את שמכאיבה לעצמך והורסת לך את החיים” , הוא אמר, “תראי איך את נראית בחיים לא הייתי מאמין עלייך, בחורה כל כך נאה ומוכשרת עוסקת בדבר כל כך מבזה.”

“רגע, רגע, פרופסור” , אמרתי באירוניה משווה לקולי צליל קליל; “גם עליך אף אחד לא היה מאמין . מה אתה חיפשת פה? איזה מחקר בדיוק רצית לעשות?”

פרופסור ברשקוביץ , תפס את סנטרי בידיו, הביט במבט רך ואמר;

“תשמעי, את כמו הבת שלי , אם יש לך איזו בעיה כספית נוכל לפתור אותה בעזרת מלגה , אני מוכן גם להקל עלייך בחובותייך האקדמיות .  אל תהרסי לך את החיים ואת שמך ככל שתמשיכי יותר בעיסוק הזה את תשנאי את עצמך יותר . הנה קחי את העבודה הקודמת שלך, הבאתי אותה לכאן להראות לך שקבלת ציון מעולה . את יכולה להמשיך לתואר שני אצלי ולהיות עוזרת מחקר, אני כאן רק משום שאני רוצה את טובתך.” ואז מבטו התחלף והקשיח; “תבטיחי לי שאת מפסיקה לאלתר עם כל העיסוק הזה , או שאני אדאג שישעו אותך מהאוניברסיטה.

מישהו שדואג לך טרח לבוא ולספר לי על מעשייך. בהתחלה חשבתי קרוב לוודאי שזוהי עלילת שווא בעקבות מישהו שאולי רצה להתנקם בך. אבל עכשיו לאחר שראיתי במו עיניי אני יכול להגיד לך כי אותו מישהו הוא חבר אמיתי שלך שאכפת לו ממך ממש כמוני, נסעתי אחריו עד לכאן והוא הסביר לי איך למצוא אותך; עכשיו בואי תשתי את הקפה שלך” הוא ריכך שוב את קולו.

נהג המונית שמע את הסיפור שלה וניסה להסתיר את חיוכו; הוא הרי היה זה שאיתר את הפרופסור באוניברסיטה , התקשר אליו וסיפר לו עליה. הוא לא היה מסוגל לסבול את הרעיון שבחורה כמוה תעמוד בכביש. אבל את זה כמובן נהג המונית לא נידב לאוזניה. ” אז מה את מתכוננת לעשות עכשיו?” הוא שאל אותה בטון רציני.

“יש לי ברירה” היא אמרה ברטינה, אך לא נשמעה כל כך מדוכדכת , “ניראה לי שאני צריכה לפרוש מכאן, לפחות עד שאסיים את התואר הראשון” היא הוסיפה בחיוך.

“ועכשיו את יכולה לספר לי איך הגעת לכאן?” הוא שאל אותה.

“בקלות , באוטובוס!” היא ענתה לו צוחקת.

“ובכל זאת??” הוא המשיך מתעקש.

“אולי תבוא מחר לכוס קפה ואספר לך, ודרך אגב תודה רבה על הכל” היא הוסיפה ושלחה לעברו חיוך חם.

“בבקשה” הוא אמר לה וחייך מאוזן לאוזן .