“קרה אסון!
אני כאן מעשר בלילה ועד עשר בבוקר, אמא של הנכדים שלי מתה, לא
היה לנו מזל, בחורה כל כך נחמדה, ישרה, פתאום נפטרה. הבן צילצל
לי אבא אני בבלינסון, היא נפטרה ואני לא יודע מה הרופא מסתובב
לידה, אז הבנתי ש… הוא רוצה לגנוב כבד וכל מה שיוציא לה,
ושאני הגעתי הוא צעק. קודם כל אמרתי ‘שתוק’, צעקתי ואמרתי לו
תסתלק ותביא לי 4 קופסאות של אלכוהול שאני אוציא ושהוא לא
ייקח. הוא רצה לגנוב! כבד וכל מני דברים מהבחורה הצעירה, הוא
לא ידע כי לפני עבדתי באבו-כביר, אישתי שאלה אותי איפה אתה
עובד, אמרתי לה באבו-כביר.
מה! אז לא נוכל להתחתן.
רגע אחד, אז אני עובר למכון הוטרינרי.
אתה יכול?
מאה אחוז.
עזבתי שמה באבו-כביר ועברתי למכון הוטרינרי בתל אביב ליד התחנת
רכבת
בחורה אקדמאית והבן שבור (הפסקה) שאישתו נפטרה
אז הבן פיטרו אותו בגלל שהוא היה הולך כל יום בזמן העבודה
לבית הקברות.
הוא אמר לי ‘אבא, אין לי עבודה’, אז אמרתי לו אל תדאג, והסתדר
העניין.
אמרתי לו אתה תכנס עוד חודש ימים למגן-דוד.”

מסדרון ריק מאדם. דמות אדם זקן שפופה מתהלכת
באיטיות, עשתה דרכה לעברי, הוא קרא אליי “קרה אסון!” והמשיך
לספר את סיפורו. כך, מדי בוקר, היה חוזר על אותו הסיפור שקרה
אתמול – לפני כמה שנים.