כ”א אלול תשל”ח
מתוך הספר – מכתבי התאבדות

בהתחלה נולדתי. את הולדת אותי, אמא.
יום אחד, דפיקה על מפתן דלתנו הפסיקה אותך מעיסוקיך בסידורי
הבית. אני הייתי בסלון, בעריסה. זאת הייתה דמות של גבר מוכר,
סיפרת לי אז שזכרת אותו מאיכנשהו, אבל רק בהתחלה של אותו הרגע,
לשבריר של שניה, לא זיהית אותו, לא הצלחת לקשר מהיכן הגבר
המזוקן הזה, הרי את רגילה לראות אותו רק בחגים ורק בבית הכנסת,
ופתאום הוא, הרב חזקיה, עומד על מפתן דלתך, מבקש להכנס לביתך.
הוא ניגש ישר אליי והרים אותי מהעריסה (את יודעת אמא, אני זוכר
את אותו הרגע). ואז סיפרת לי שישבתם על הספה, אני בידיך, והוא
הרב חזקיה לצידך, בהתחלה כאילו היסס לומר דבר מה, אך לבסוף הוא
התאושש וסיפר לך את מה שלא ידעת, מה ששום אמא לא יודעת על הבן
שלה, מה שאף אחד לא יכול לדעת, חוץ מאלוהים. הוא סיפר לך שהוא
חלם בשנה האחרונה חלום שחזר אליו הרבה פעמיים, עד לאותו הלילה.
חלום שסיפרת לי אותו פעמים רבות כשהייתי עוד ילד.

בחלום הוא מספר, הרב חזקיה : “אני בבית הכנסת, הולך לכיוון
ארון הקודש, מפתחות הארון בידי האחת, אני ניגש לפתוח את ארון
הקודש כשלפתע נשמע בכיו של תינוק, אני מסתובב לאחור לראות מי
זה כאן בבית הכנסת בשעה כזאת, ועוד עם תינוק. השעה עכשיו חמש
והרי עד חמש ורבע אין נפש חיה בבית הכנסת, רק אז מגיעים שאר
המתפללים, בכיו של התינוק מתגבר ומתגבר, הבטתי אל תוך ארון
הקודש, בהתחלה לא ראיתי דבר, שפשפתי את עיניי העייפות והסטתי
את המגילה הכרוכה בבד הכחול הדק, אז הבחנתי בין המגילות בתינוק
מונח בעריסה, ניגשתי אל התינוק והרמתי אותו בשני ידיי, מנענע
אותו קדימה ואחורה קד לשמים ולארץ נושא תפילה ובכי אל אלוהי
הגאולה. הבחנתי כי מביטים בי, לא היה זה התינוק, הרגשתי כי
מביטים בי מאחור, הבטתי דרך כתף שמאלי וראיתי אותך, אם התינוק.
אוחזת בידייך בסורגי חלון בית הכנסת, חייכתי אלייך לרגע אך היה
בך מבט מפוחד, מבט של אם אובדת. הסטתי מבטי להתבונן בתינוק,
וכשהסתובבתי שוב לאחור את כבר לא היית שם. שומו שמיים קראתי
בקול… כרכרה של אש עולה השמימה”.

אני יודע שהיה לך קשה, אמא. לא רצית להאמין לו כשהוא סיפר לך
שאני אתגלה לעולם. פחדת, ביקשת מאלוהים מדי לילה שיבחר לו
מישהו אחר במקומי להיות לו לשליח עלי אדמות.
למה הוא בחר בך? למה בי?
אנשים באו אלינו הבייתה, מהם היו חולים ומהם היו בריאים, הם
ביקשו לראות אותי, לגעת בי ולו רק כי האמינו כי כך יזכו לברכה.
לא רצית לפגוע בהם, לא רצית לקחת מהם את התקווה, נתת להם
תקווה. את אשה טובה, אמא.
היו אחרים, כאלו שניסו לפגוע בך, בנפשך הטהורה, אמא. הם אמרו
לך שהמצאת את הכל, שמכרת את הבן שלך בשל תאוות בצע. שאת משוגעת
ובסוף גם אני אשתגע. אבל את היית חזקה, ובית הכנסת שלנו תמיד
היה מלא עד אפס מקום, אפילו אנשים שלא מאמינים באלוהים באו, הם
רצו לראות איך אני נראה, איך שליח האלוהים נראה, האם הוא בן
אדם רגיל. מה הם חשבו לעצמם. פעם סיפרת לי כי כולנו יושבים
בחושך ומחכים, כמו שהיינו פעם בבטן, יושבים ומחכים למישהו
שיקום וידליק לנו את האור כדי שנוכל לראות… אני זוכר ילד אחד
שמשך בחולצתו של אביו ואמר לו “אבא תראה, הוא נראה כמו ילד
רגיל”, אז אביו אמר: “שלא ישמעו את השטויות שאתה מדבר” וצבט
אותו להשתיקו, ובפסח בליל הסדר, נתתם לי לשתות מכוסו של אליהו
הנביא והסתכלתם בהערצה איך אני שותה מכוס היין, שתיתי עד הסוף
כמו שציפית ממני לעשות.

פשעים של מלחמה, יריתי בילד, ילד כמו שאני הייתי אז.
את זוכרת אמא כששאלת אותי לפני שעברתי מהגן לבית הספר לאיזה
בית ספר אני רוצה ללכת, לחילוני או לדתי, אני שמח אמא שנתת לי
את החופש לבחור. אז, באותה תקופה, אמרת לי ולכולם, כי הילד שלך
יחיה את החיים כפי שהוא בוחר לחיות אותם ואף אחד לא יגיד לו מה
הוא צריך, ואם גורלי נקבע מראש להיות זה שיציל את כולנו אז את
זה כבר הזמן יגיד.

אותו הלילה היה חשוך, האור היחיד שנראה היה כשברק הופיע בשמיים

ואז הוא הופיע מולי, כולו רטוב, נפחד וכועס, הוא כל כך כעס, על
מה הוא כעס, אמא? הוא כל כך כעס, כל כך כעס שפחדתי, ואז יריתי
בו באפלה. כדור אחד בודד הפיל אותו ארצה. ראיתי אז את הילד שבי
נופל כשנשמתי איתו את נשימתו האחרונה, אמא. זרם חם ושחור פרץ
מליבו מעלה כמו ממזרקה, נפלתי על ברכיי ואחזתי בו מביט אל תוך
עיניו אבל הוא כבר לא ראה אותי.

בכל יום נולד באיזשהו מקום בעולם מישהו שמדליק את האור, ובכל
יום במקום אחר בעולם נולד מישהו שמכבה את האור. אתמול חלמתי
שאני הוא הילד… ושכרכרת אש מגיעה מהשמיים לקחת אותי אלייך.
אני בא אלייך אמא, אני מכבה את האור, בואי נלך לישון.