עמשלם רומה מזמן לא היה עצבני כל כך. אפילו הופעת מחרוזת האורות של מגדלי העיבוי – אלה של מישור החוף, המרשימים מאלה של עמק בית שאן – לא שיפרה את הרגשתו. היו עננים. מילא מעל לאוקיינוס. בהתקרבו למנחת הצף, זה שמול מפרץ חיפה, המטוס חלף על פני ענן קטן, שהלך ונשאב לתוך אחד מהמגדלים. כילד הוא היה נלהב לראות את זה, אבל ילד הוא כבר לא היה, ובילדותו, בעונה הזאת, לא היו עננים. לא בארץ, בכל מקרה… ועכשיו, לאור מה שנאמר בכנס, עינו תפסה כל פרט כזה. האנשים לבשו.. ..יותר. בבניין האוניברסיטה, המפוצץ במזגנים, זה לא היה מפתיע, אבל לבניין נכנסים מהרחוב. אנשים נעלו נעליים סגורות, וכרכו צעיפים. בקיץ. ניתן לאמר, שלבוש מושפע ברובו מאופנה, אבל ליכולת ההסתגלות יש תקרה. לא תתרגל ללבוש מעיל בטמפרטורה, בה החלבונים בגופך מתחילים להקרש. בני האנוש התרגלו לארבעים מעלות חום, לשישים,.. ..זהו. זה עצר. אחיו, הגדול ממנו בעשרים שנים, עשה את הונו על נעלי עבודה עם מערכת קירור ובגדים מוליכי חום.

פרופסור אביצור משה היה בעבודה. קודם כל, כי לא בטוח, שהוא אי פעם יוצא ממנה – באוניברסיטה הילכה שמועה על כך, שהוא עוזב רק בחגים, וחוזר בחול המועד – ושנית, כי הוא היה עסוק בפרוייקט הפקת המים מחשמל – כשמדובר בפרופסור משה, שאירגן את סולריזציית שני שלישים מהארץ, בתי הגידול התת–ימיים, והגשם המתוכנן, לא קוראים לרעיון שלו הזוי – וכמות החשמל, שסיפקה צנטריפוגת החום שלו, איפשרה לו לבזבז אותו בלי הרבה אבחנה. הוא לא היה במעבדה עם תלמידיו, ועמשלם עלה למשרדו. המשרד היה קפוא, כמעט שלושים מעלות. פרופסור משה הרים את ראשו. הוא הקליד על שתי מקלדות בו בזמן: בשביל מה לבן האדם יש שתי ידיים?

– ערב טוב. איך הולך? – עמשלם רכן מעל לשולחן, כדי להציץ במסך הפנורמי של הפרופסור. למה צריך מסך פיזי באורך מטר עשרים, אם אחר כך, בצורה לוגית, מחלקים אותו לשלוש תצוגות? כי הקימור תורם לפיזור החום?

– בינתיים, עומד. איך היה בכנס? עלו על משהו חדש?

– חדש… אני יכול להנמיך טיפה את המזגן? – משה עיווה את פניו, אבל הנהן. – אז ככה… צדקנו. רציתי לטעות, אתה יודע.

– צדקנו במה?

– ההתקררות. כדור הארץ באמת מתקרר. מהצלבה של תצפיות של כל הצוותים, שעסקו בזה… כדור הארץ מתקרר.

– אותנו זה לא אמור להפתיע. לא התחלנו לעבוד על זה השנה. וזו השנה ה-N, “הקרה יחסית לעונה“. מדוע זה מפתיע אותך?

– לא מפתיע… חשוב על זה. האויר יהיה יבש יותר. לחץ האויר יקטן, אם כבר. לא נוכל לעבות באותן הכמויות. הקרחונים גדלים, זו הראייה המוחצת, שהוצגה בכנס. גובה פני הים ירד. איזורי הקור יתפרשו. צינורות הובלה יתחילו לקפוא בחורף.

– יותר ענני גשם ייסחפו לפה. זה יקזז את הירידה בעיבוי. נתחיל לבנות צינורות הובלה משתי שכבות של פסי פחמן נפרדים, שיוצמדו זה לזה בכוח מגנטי.

– עלו כמה השערות. ייבשנו את האויר. כל מי שנמצא בין האיזורים הסאב–טרופיים לקו המשווה, מעבה מים.

– איך ייבוש האויר תורם להתקררות?

– נו, במובנים של הולכת חום, טיפות מים שמפוזרות באויר הן חלקיקי מוליך בתוך מבודד. בהיותן מוליך הן קולטות את החום מהר יחסית, ובהיותו של האויר מבודד הוא קולט את החום בחזרה מהמים הרבה יותר לאט.

– אז הם מעכבים את איבוד החום…

– שנית, כמות הפחמן באויר ירדה. מזה כמאתיים שנים, מקור הכוח העיקרי, כמעט היחיד, של כדור הארץ, אלו חוות סולריות. המכוניות סולריות. והמנועים המגנטיים לא משתמשים בחומרי דלק.

– מישהו חוץ מצמחים משתמש בפחמן שבאויר?

– כמה חיידקים. לא משנה. הצמחים הם אלה שפולטים מים לאויר.

– גם אנחנו. כל מי שנושם פולט מים לאויר.

– בסדר. רק שמהצמחים יש יותר מאשר מאתנו. הם חושבים, שבתקופת התיעוש הכבד, השתמשו בהרבה יותר חומרי דליקה, והרבה יותר פחמן נפלט לאויר. בין היתר. ארכיאולוגים, שחקרו את התקופה הזאת, מצאו הרבה פיח, ודוקא ביישובים.

– קח בחשבון, שארכיאולוגים שעובדים על התקופה, עובדים בתוך ערים קיימות. כדור הארץ כבר היה מאוכלס מכדי שאיזור מוכר כטוב למגורים יינטש לגמרי. ומציאתן של גופות רבות לאו דוקא מצביעה על המקום כיישוב, היו להם אנשים רבים בהרבה באיזורי התעשייה.

– נו, באמת, איזור תעשייה לא נראה כמו שכונת מגורים. וזה לא פיח מהיום,.. יש היום משהו, שיוצר פיח? – טוב, כן, אש.

– ולפני תקופת התיעוש הכבד? מה אתה חושב, למשל?

– בתקופתם, החום הלך ועלה. לקור הם דוקא היו רגילים… היו עוד השערות. למשל, פעילות השמש. נראה, שיש לה עקומה גלית.

– ולכדור הארץ, לא יכולה להיות עקומת פעילות גלית? – אביצור הניד בראשו, וחזר למסך, – דרך אגב, אני לא מצטער על כך, שהחומרים שנפלטו לאויר בנוסף לפחמן, כבר לא שם.

פשוט, זה מטריד. כדור הארץ הופך לאחד מהדברים הקפואים האלה, כמו מאדים. בהתחלה, גשם ילך ויתחלף בשלג. אחר כך, כיפות הקוטב יתחילו לגלוש דרומה וצפונה, בהתאמה. אה, כן, זה לא יקרה בזמן חייו של אדם אחד.

– כבר היו שני עידני קרח. – אמר פרופסור משה. – האנשים הקדמוניים שרדו אחד מהם. ונדמה לי, שלאנשים העתידיים, שיראו את עידן הקרח הבא, יהיו יותר אמצעים, כדי לשרוד אותו. לגבי גישת ה-“איך הבאנו את זה על עצמנו?”: השינויים, שאנחנו גורמים להם, קטנים מאוד. אנחנו לא כאלה חשובים. אנשים מנפחים את התאוריה, לפיה שינוי קטן עשוי לגרור שינויים משמעותיים, כי הם מפנטזים, ששינוי קטנטן שהם יבצעו, יגרור שינויים משמעותיים. זה לא יקרה. לך לישון, בן אדם. אז הפרוייקט הבא שלי, יהיה צנטריפוגת קור. תצטרף?