כמעט מאה שנים, המדבר שנפרש כעת בין כביש 2 ל-4 עמד שומם. גם הכבישים היו שוממים למדי, לצורך העיניין. באצמע השנה התשעים-ושמונה לכך, כשגבעוליהם של צמחים לא לגמרי מזוהים כעת התחילו לבצבץ על הגבעות העירומות ומסדקי האספלט, הגיעו לשם חוני רֵמוֹ ואָצְדִיק אַייָדי עם מונה גייגר. אצדיק ירד מן הרכב, וצעד היישר לתוך הטרשים, כשהמונה מושט לפניו. – זה נראה לא רע בכלל. אני אומר לך, בדקתי את האיזור לפני עשר שנים,..

חוני לא ידע לזהות את צפצופיו של המכשיר, הוא פשוט עמד והתבונן במישור. גורלו של האיזור לא היה עדין אתו. זה לא היה המדבר שחוני הכיר, עם מריחות צבעוניות של עפרות ברזל ונחושת, ושיחים פה ושם. כאן זה נראה כמו מזבלה ענקית לחומרי בניין. ייתכן ויהיה צורך להוביל לפה אדמה, כדי שיגדל משהו. פעם היו פה יערות. בזמנים העתיקים, אבל מי סופר? איידי שב אל הכביש, ונופף מולו במכשיר המצפצף: – בקיצור, עכשיו זה ברמה סבירה. כזאת, שלא הורגת, דהיינו. זה מה שרצית, נכון? – חוני הנהן. אם כי להיותה של החלקה רדיואקטיבית הייתה השפעה ישירה על מחירה. – אז עכשיו זה ברמה סבירה. אז עכשיו, מה אתה רוצה לעשות עם זה?

עכשיו, חשב חוני, יהיה פה יער.

אבל אגדה מסופרת מהר, ומעשים לא נעשים מהר. קודם היה צריך להכשיר את הקרקע. חוני הזמין כמה טונות של זבל אורגני, וצוות שיערבב אותו עם האדמה, אבל תוך תשעים ושמונה השנים האחרונות, כמות המשקעים באיזור ירדה משמעותית, ובהתחלה זה פשוט התייבש. אנשי המקצוע אתם עבד הציעו לו לחפור תעלות השקייה, ולארגן הובלה של מים ממתקן ההתפלה הקרוב. אנשי המקצוע שעבדו במתקן ההתפלה הקרוב, דהיינו הקרוב אחרי זה שננטש, הסבירו לו, שלשם כך עליו להוביל את המים לאיזור בצינורות, וכרגע, כמובן, אין צינורות כאלה. פרישתם תדרוש, בין היתר, אישורי בטיחות, איכות הסביבה, מציאת אנשי מקצוע שיוכלו לתכנן אותם, מציאת אנשי מקצוע שירכיבו אותם בפועל, וכמובן, תקציב. חוני לא התייאש. זה יקח זמן, אבל זה יקרה. בינתיים, צריך להביא לשם חיידקי ריקבון. אולי הם יצליחו להסתדר עם היובש. זה שהכביש הרצוץ (בינתיים הם השתמשו בזה מהם, שהיה רצוץ פחות) היה למקומות לא לגמרי עביר למשאיות, לא החיש את התהליך.

צאלה רמו לא באמת התגרשה ממנו, אבל הפרידות שהלכו והתארכו עשו את שלהן. היא לא נסחפה אחרי חזונו, בכלל, לבני משפחת רמו היה מזל רע עם בני זוג, הם תמיד התחתנו עם ונשאו ל- אנשים שלא חלקו את רעיונותיהם. היא התחילה לחפש דירה בקרבת מקום, אבל כשגילתה שחוני הקים לעצמו צריף בחלקה, ומעביר שם לילות כדי לחסוך זמן, חזרה בה, ובהמשך אף עברה להתגורר ביישוב מרוחק אף יותר. חוני נשאר בצריף. כשילדיהם עוד למדו בבית הספר, המשפחה הייתה מגיעה לבקר אותו. הצינורות והתעלות היו עדיין בבניה, אבל חוני תמיד הביא לעצמו כמה בלוני מים לשימוש, ובינתיים התחיל לשתול עצים ליד הצריף.

– מה אתה מתכוון לעשות עם כל זה? – צאלה התבוננה במרחבי האדמה ההפוכה, שגם כעת לא נראו טוב בכלל.

– לשתול, – חוני נעץ את האת באדמה, – לכסות את כל זה בעצים.

– את כל זה??

– כן. זו דרך לשקם את האדמה.

הייתה אתנחתא.

– מדוע דוקא אתה צריך לשקם את האדמה?

חוני נאנח, וניגב את פניו בשרוול, – לאו דוקא אני. אבל מישהו חייב.

– אבל למה אתה?

– כי אף אחד אחר לא עושה את זה, כמובן.

– שאלת אותם, אפילו? – היה בזה הגיון, אבל עובדה שהוא עובד על זה כבר כמה שנים, ובינתיים, איש לא הצטרף.

– אבא, מדוע ישר עצים? – המחשבה הפתיעה את תום עצמו. זה היה אמור להיות מובן מאליו, והוא חשב על כך רק עכשיו. – התחל בקטן. התחל בצמחים האלה, ששותלים על מסלעות. אחר כך אולי פקעות. אחר כך, שיחים. אחרי זה כבר עצים.

חוני נעצר, והרים את ראשו. הם היו באמצע חפירת תעלה. – מדוע דוקא ככה?

– נאמר, אינטואיציה?

תום היה בנו הבכור, זה ששמר אתו על הקשר ההדוק ביותר, והאחרון שהמשיך לשמור אתו על קשר. לימודיהם של מקס ואנה היו תובעניים יותר, אבל תום ידע גם, שאיש מהם לא באמת רוצה לבוא. אבא רק חופר, וחופר, לכל היותר הולך להכין קפה, או פורק משאיות. הם תהו אם הוא עושה זאת מתוך שינה בלילה. מאז שהבין, שמבחינה טכנית הם לא זקוקים לו יותר, הוא היה נטוע כאן, יותר טוב מהעצים. העצים היו מעטים לאכזב.

חוני הנהן לעצמו, – יש בזה משהו. אם כבר, אולי זה מה שיעבוד.

– אולי אפילו עשבים שוטים, אתה יודע? – המשיך תום, – שיצמח פה משהו בכלל. ואז זה יתחיל להתגלגל.

– כן, אבל עדיף שזה יהיה רב שנתי. אחרת לאו דוקא נדע, שזה תפס.

צמחי מסלעות היו זולים מעצים, וגם עמידים בתנאי היובש. מה שהם לא חסכו, לפחות בטווח הקצר, זאת עבודה. אבל אם זה מה שהלך לעבוד, חוני הלך לעשות את זה, והוא כיסה בם את כל השטח. ואז עבר לשטילת שיחי רוטם המדבר. אבל לגבי אלה הסתבר, שהקרקע אינה מספיק חולית, רק יבשה ודלה, וזה כבר משהו אחר.

עם הדלדלות תקציבו, חוני נאלץ לעצור את העבודה, ולשוב לאיזור המיושב כדי להרוויח משהו, אבל מדי תקופה הוא תמיד חזר. כשעבודתו של תום דרשה התמחות בחו”ל, הוא נסע, והקשר עם שאר בני משפחתו כמעט ניתק, ונשאר רופף גם עם שובו, יחד עם אשתו לעתיד. הוא גילה, שצינור הובלת המים של חוני הושלם, אך לא ניסה יותר להצטרף אליו בהפרחת השממה, היה בזה מעין עול, וכעת עבודתו וחיי המשפחה היו תובעניים הרבה יותר. לחוני, כצפוי, לא הייתה עבודה קבועה, והוא עבד כגנן עונתי, בקבלנות, וכשלא הייתה עבודה כזאת, אז בכל משרה זמנית שנמצאה, במקרים רבים במשמרות כפולות. הוא סרב לעבור לבית אבות, רוב הזמן גר בצריף שלו בחלקה, ובתקופות מגוריו בעיר חיפש עבודה נוספת בתור שומר לילה, כדי לישון בעמדה. עם השנים בריאותו הדרדרה, ומציאת עבודה הפכה לקשה יותר. היו תקופות בן גר עם ילדיו הצעירים, שתפסו את מקומו של תום בזמן נסיעתו, והעבירו לו כספים לפי יכולתם, אבל תמיד חזר אל הנטיעות. שנה אחת, הוא נהיה חולה עד כדי כך, שאנה, שהגיעה לבקרו, אספה אותו לבית החולים בעירה. תום גילה את זה, ונסע לבקר אותו. חוני נראה מדוכדך בהתאם למצבו.

– השתנית. – הוא סימן לתום להתקרב. תום חשב, שהיה הרבה יותר סביר להשתנות, מאשר לא. – מה העיניינים אצלך?

תום לא חש בלהט לספר, יחסיו עם עדה לא היו בשיא, וגם ילדיהם המתבגרים לא חסכו צרות להסתבך בן. וחוני לא התעקש. הוא אמר: – אתה יודע, מה עצוב לי? – שאשתך לא ראתה אותך איזה עשרים שנים?, חשב תום. שהנכדים לא מכירים אותך? – כשאני אמות,.. אולי לא הפעם, אבל זה לא רחוק. מה שהתחלתי לא יושלם. זה יחזור להיות מדבר. וזה לא מדבר אמיתי הרי, זה פשוט שטח מת. וזה מה שזה יחזור להיות. איש לא מעריך. למה לטפל בטבע? הטבע הרי ישקם את עצמו.. ..בעוד כמה אלפי שנים.

בזה נזכר תום, כשנדרש לחתום על המסמכים. אביו מת במחשבה, שלדרכו אין ממשיך. והוא חשב על טווח יותר רחב ממשפחה, חברים, מכרים. אולי הוא חשב על האנושות, זו שלא העריכה את מאמציו. והמחשבה לא עזבה אותו. מישהו היה חייב להעריך. ובהיותו בעל עסק, תום היה יכול לפתור לעצמו את בעית התקציב, אם ידאג לכך מראש. כשעדה התגרשה ממנו, זה חתם את ההחלטה. הוא לא התעקש על משמורת הילדים, הם נראו לו גדולים מספיק, והוא הלך להיות עסוק. בגלל היותם גדולים, הוא לא עמד לשלם מזונות במשך זמן רב. הוא קנה מספיק מניות, וידא שמספיק אחוזי רווח ימשיכו לזרום אליו, ופנה לטפל בחלקה שירש מאביו. הזמן והצמחים שכבר נשתלו עשו לה טוב, אבל היה צורך להשלים את מערך תעלות ההשקיה, לשקם את אלו שכבר נחפרו, לטפל בעצים שהכו שורש, ולחזור לשתול חדשים. גם לסלול מחדש את קטע הכביש לא יזיק. וגם לחזק את הצריף. הוא הזמין מקצוענים לסלול את הכביש ולרצף את התעלות, וטיפל בעצים בעצמו. אלה שנטע חוני היו בעיקר אשלים, אבל כדי לגרום לשינוי אקלים באיזור, היה צורך ברחבי עלים. ורחבי עלים לא צומחים מהר.

להפתעתו של תום, לפחות בהתחלה, ילדיו ראו בחלקתו מקום לנקות בו את הראש. בזמן הזה, כבר לא היה דבר “מקורי” או “מגניב” שניתן היה לעשות בעיר, נטיעת עצים הייתה משהו שאיש לא עשה. גם כיסוי הצריף בקירות אבן, הובלת צינורות מים עד אליו, וכיסוי הגג בקולטי שמש, הפכו אותו לבית לכל דבר. הם הספיקו לשתול עצי זית ושיחי סירה קוצנית באיזור הסלעי יותר, וערבה לאורך התעלות. אבל עם הזמן עיסוקיהם של הילדים הרחיקו אותם מהמקום, ואת עצי האלון בין לבין תום שתל לבדו. לא ניתן לאמר, שהוא הצליח להמנע מכל הבעיות. סלילת הכביש התעכבה, מנהלי חברתו החדשים דרשו להוציאו לגמלאות, ואנשי עסקים שעקבו אחר שיקומם של ישובים בקצהו הדרומי של הכביש, חזרו ולחצו עליו למכור להם את השטח. תום חזר ודרש מהם להתחייב להקים עליו פארק, ולאור בקיעותו בתחום הוא גם היה יכול לכבול אותם לכך.

עסקיו של דוד בחו”ל לא הסתדרו. הוא שב לארץ בתחושה של פשיטת רגל. הוא התקשר לאביו (למידת הפתעתו, מספר הטלפון לא השתנה), ושאל אם יש לו צורך בעזרה במטעים. רק כשהשאלה נהגתה, חשב, שאולי אביו כבר לא שותל, אבל תום אמר: – למה לא, קפוץ, אמורים להביא לי דשן, ואני בדיוק חולה.

דוד שכר רכב, ויצא דרומה. כביש ארבע כבר היה סלול לכל אורכו, תום לא היה היחיד שרצה בכך. בדרך צלצלה אליו אריאנה, וסיפרה שגם היא חוזרת, משהו עם בן זוגה לא הסתדר, בני רמו הרי תמיד נקשרו למי שלא הבין ללבם. האיזור הלך והתכסה בשיחים, אבל בחלקתו של תום התמר יער, יער אמיתי, כפי שחוני רצה, עצים צמחו אפילו מעברו השני של הכביש. דוד החנה את הרכב ליד המקום ממנו חשב שפעם ראו את הצריף, וחייג אליו שוב: – אבא, הבית שלך נמצא באותו המקום, נכון?