יום ירושלים

מאז מלחמת העצמאות (תש”ח – 1948) ובמשך 19 שנה הייתה ירושלים עיר מחולקת: החלק המערבי של העיר היה בידי ישראל ואילו חלקה המזרחי, כולל ירושלים העתיקה, היה בשליטת ירדן (פרט להר הצופים).
אך ביום כ”ח בחודש אייר תשכ”ז – 1967, שהיה היום השלישי למלחמת ששת הימים, כבשו חיילי צה”ל את ירושלים המזרחית, ובכך הביאו לאיחודה מחדש של העיר המחולקת.
כשלושה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים החליטה הכנסת על איחוד ירושלים, ובמסגרת זו קבעה את החוק והמשפט הישראלי בכל חלקי העיר והכריזה על חופש דת ופולחן במקומות הקדושים לבני כל הדתות – יהודים, נוצרים ומוסלמים.
לקראת יום השנה למלחמת ששת הימים, ביום י”ד באייר תשכ”ח – 1968, קבעה הכנסת את התאריך כ”ח באייר כיום ירושלים – יום שנועד לציין את איחודה מחדש של העיר ואת הקשר ההיסטורי המיוחד של עם ישראל לירושלים לאורך כל הדורות.
יום ירושלים קיבל תוקף חוקי בשנת תשנ”ח – 1998, באמצעות “חוק יום שחרור ירושלים” ובו נקבע כ”ח באייר כחג לאו

העיר מקודשת ליהדות, לנצרות ולאסלאם הסוני. היא הייתה מרכז חיי העם היהודי בימי קדם, ומושא כמיהתו וכיסופיו בעת שהייתו בגלות. משום חשיבותה הדתית עבור שלוש הדתות, היוותה העיר לאורך עידן ועידנים מוקד של מלחמות וסכסוכים, הנמשכים עד עצם היום הזה. מאז סוף המאה ה-19, התפתחו סביב העיר העתיקה שכונות העיר החדשה, אשר משכנות בקרבן, נכון למאה ה-21, את רוב תושביה.

במאה ה-19, החלו המעצמות הקולוניאליות האירופאיות לגלות עניין בארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט. מחקרים ופרסומים שונים על אודותיהן ראו אור והעלו את המודעות אליהן, בכל הקשור לחשיבותן הדתית, התרבותית וההיסטורית. בעקבות זאת החלו המעצמות לבנות בעיר מוסדות דת ותרבות, חינוך, מחקר, בריאות ותיירות, וכן להציב בה קונסולים ואנשי דת מטעמן. בתחילה בנו המעצמות את מבניהן בשטחים שבין החומות, ולאחר זמן מה מחוץ להן. במחצית השנייה של המאה ה-19 גברה ההשפעה האירופאית.

הציבור הנוצרי בירושלים של אז כלל ערבים, ילידי אירופה, תושבים ארעיים ואנשי כמורה ודת.

היציאה מן החומות הקיפה גם את הציבור היהודי. בשנת 1860 נוסדה השכונה היהודית משכנות שאננים בידי משה מונטיפיורי, והייתה לשכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות ירושלים. אחריה נבנו שכונות יהודיות נוספות, בפרט “שכונות חצר“, השוכנות כיום במרכז העיר והיו אבני יסוד עבור העיר החדשה. בין היתר נבנו מחנה ישראל,נחלת שבעה, בית דוד ומאה שערים.

בכתבה “בנינים ופרוורים חדשים” אשר התפרסמה בעיתון “המליץ“, בי”ט באב תר”מ (1880), דווח כי “בירושלים הושלש מספר הבתים”, והוצג בה תיאור מפורט אודות פלאי הבנייה:

האדון ל. שיק איש אשכנזי אדריכל חכם משגיח על בניני העיר (בוי-אינספעקטור) בירושלים כותב: בירושלים יסדו היהודים אגודות שותפים ויבנו בנינים רבים, ארוכים בתבניתם כאוהלים ומסוגלים לישיבת משפחות רבות, מספר הבתים בירושלים גדל במשך כ”ה השנים האחרונות על אחת שתים או גם על אחת שלוש.

בשנת 1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי, שקבע אותה כבירת ארץ ישראל וריכז בה את מוסדות שלטונו, בכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון ובית הסוהר המרכזי.

בעת ההיא, שימשה ירושלים מרכזהּ המדיני של היישוב היהודי והתנועה הציונית, ובה שוכנו מוסדותיו הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי,הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. נוסף על מוסדות אלו, נבנתה בה האוניברסיטה העברית, השוכנת על הר הצופים.

בכ”ט בנובמבר 1947, לאחר הכרזת חלוקת ארץ ישראל בעצרת האו”ם, פרצה מלחמת העצמאות. על פי תוכנית החלוקהשל האו”ם, אמורות היו ירושלים ובית לחם להיכלל באזור נייטרלי, תחת שליטה בינלאומית. אולם, שני הצדדים- הן היהודי והן הערבי- התעלמו ממנה, וחתרו להגיע למצב של שליטה על העיר ועל סביבתהּ.

הכוחות הלוחמים הערביים בעיר כללו תושבים מקומיים, כמו גם כוחות עזר של מתנדבים, אשר נשלחו אליה מטעמן של מדינות ערב. כוחות אלו כללו את “הלגיון הערבי“, “האחים המוסלמים” וצבא סדיר ממצרים. הכוחות הטילו מצור על כניסת יהודים אליה, והפסיקו את אספקת המים לתושביה. ההגנה על העיר ועל היישובים סביבה הופקדה על חטיבת עציוני, ואילו על הפרוזדור לירושלים הייתה אמונה חטיבת הראל של הפלמ”ח. לאחר קרבות עזים ועקובים מדם, השכילו שיירות המשוריינים היהודיים לפרוץ את המצור שהוחל על העיר, ופילסו אליה דרך, באמצעותה סיפקו לתושביה מזון, מים וציוד.

בלטרון התנהלו בין צדדים קרבות כבדים. במסגרת מבצע נחשון נכבשו כפרים ערביים בדרך לירושלים, אך למרות זאת נחסמה הגישה לעיר באופן מוחלט החל מסוף חודש אפריל, והעיר הייתה נתונה במצור.

במאי 1948 עזבו הבריטים את העיר והמלחמה התעצמה. העיר העתיקה נפלה בידי הכוחות הירדניים, אשר השתלטו על מזרחהּ של העיר. בד בבד, השתלט הכוח היהודי על השכונות הערביות במערבה של העיר, בכללן קטמון, טלביה ובקעה. המצור על העיר נמשך עד פילוס דרך בּוּרְמָה, ביולי 1948, אשר לאחריו יכלו שיירות, אשר סיפקו מזון וציוד לתושבי העיר- לנסוע ברציפות ובביטחון יחסי- בדרכן אליה.

בנובמבר 1948 הוכרזה הפסקת אש בעיר והמלחמה הסתיימה. שנה לאחר מכן, ב-5 בדצמבר 1949, הכריז דוד בן-גוריוןעל ירושלים כבירת מדינת ישראל^[14].

בין השנים 1948–1967 הייתה העיר חצויה. הקו העירוני היה קו שביתת הנשק, כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק. אורכו היה שבעה קילומטרים, והוא חילק את העיר בין מזרח ירושלים, שהייתה אז חלק מהממלכה הירדנית ההאשמית, ובין מערב ירושלים, שהייתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים לאורכו שימשו כעמדות צבאיות. כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון אליה, והר הזיתים נכללו בתחום השליטה הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים בצפון-מזרחהּ של העיר- נכללו בתחום השליטה הישראלי. באזור ארמון הנציב היה שטח מפורז, בשליטת האו”ם, והארמון עצמו נקבע כמטה משקיפי האו”ם. שער מנדלבאום הפריד בין שני חלקי העיר, ודרכו ניתן היה לעבור מחציה האחד של העיר- למשנהו. המעבר נוהל על ידי אנשי מכס ישראליים וירדניים, שימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או”ם, וכן למעבר צליינים נוצריים בחג המולד. משער זה יצאה שיירת חיילים ושוטרים, דו-שבועית, אל המובלעת הישראלית בהר הצופים^{[דרושה הבהרה]}.

שכונות ירושלים המערבית שלאורך הקו היו לשכונות סְפָר, שאליהן צלפו מפעם לפעם חיילים ירדניים; על כן הפכו אלה שכונות מצוקה והתאפיינו בעוני. על שכונות אלה נמנו:שמואל הנביא, מאה שערים, מוסררה, ממילא וימין משה.

עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967, הפגיז הלגיון הערבי את ירושלים. צה”ל הגיב בהשתלטות על מזרח העיר.

מאז מלחמת ששת הימים, נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים אשר ננטשו במהלך מלחמת העצמאות). כיום, חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בירושלים מתגורר בשכונות אלו^[15].

מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 ניכרת מגמת התחרדות בירושלים. מדי שנה, החל מאמצע שנות ה-90, יורד באופן עקבי מספר ילדיה היהודים החילוניים, בעוד שאחוז ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה. בשנת 2010 נרשמו לחינוך הממלכתי-חילוני 13% מכלל הנרשמים לכיתות א’ בעיר, יהודים וערבים^[16]. חלקהּ היחסי של האוכלוסייה הערבית-נוצרית בעיר יורד בשל הגירת תושבים ממנה, בפרט למדינות אחרות.

בעיר ניטש מאבק על צביונה הדתי. בין המאבקים הבולטים בתחום זה: ההפגנות בכביש בר-אילן, ההתנגדות לבנייתאצטדיון טדי בצפון העיר, פתיחת חניון קרתא בשבת וקיום אירועים בו.

בעשור הראשון של שנות האלפיים פחתה הבנייה הפרברית בשולי העיר ומרכז העיר שופץ. נוסף על אלו, הוקמה בה הרכבת הקלה, המשרתת עשרות אלפי אנשים מדי יום.

במהלך מבצע עמוד ענן, ב-2012, שוגרו לראשונה טילים מרצועת עזה לכיוון ירושלים, נשמעו בה אזעקות והתושבים נאלצו להיכנס למקלטים. מציאות זו חזרה על עצמה גם במהלך מבצע צוק איתן, אשר התרחש ב-2014.

החל מסוף שנת 2015 ועד סוף 2016 פקד את העיר, כמו מקומות נוספים בישראל, גל טרור. גל זה התאפיין בתקיפת עוברי אורח ואנשי כוחות הביטחון בידי ערבים, בפרט בחלקה המזרחי של העיר, תוך שימוש בירי, בדקירה ובדריסה.

צפה וענה על השאלות שבהמשך

ענה על הטופס הבא

https://docs.google.com/forms/d/1JL61aePaCUqfTOwX3bzLStpMwcvad49BNiaZ-hd5E7w/edit

סיפור עיר דוד בדקה וחצי

צפה וענה על השאלות הבאות

ירושלים עבורי היא:

https://he.padlet.com/gantzhana/hck2h1y1u33c

הכנסו למצגת השיתופית וכתבו