פעם מזמן (לפני הרבה הרבה שנים)

בארץ רחוקה רחוקה

חי ילד אחד,

שקראו לו מושיקו.

מושיקו אהב לשחק כדור-רגל,

הוא אהב לשחות 

ואפילו – די אהב את בית הספר

(בעיקר אהב חשבון).

הייתה לו רק בעיה אחת: 

הוא לא הצליח לקרוא. 

לא משנה כמה מושיקו ניסה – זה פשוט לא עבד. 

לפעמים הוא לא הבין את האותיות בכלל,

ולפעמים, אחרי שכבר הבין – 

לא הצליח לחבר אותן למילה אחת שלמה.

אמא של מושיקו לקחה אותו לבדיקה.

מושיקו הלך, קצת בחשש.

הרופאה הייתה נחמדה (קראו לה אילנה),

היא שאלה אותו שאלות, ושִחקה איתו כל מיני משחקים.

אחרי הבדיקה, היא חייכה אליו: 

“מושיקו היקר! יש לך…” 

“דיסלקסיה!”

מושיקו התבונן בה מבולבל ואילנה מיהרה להסביר:

“דיסלקסיה זו לקות למידה, 

שגורמת להפרעה בקריאה. 

כלומר: לילדים דיסלקטיים קשה לקרוא.” 

אילנה המשיכה. 

“זו לקות הלמידה השכיחה ביותר,

ואנחנו נטפל בה יחד. 

לא נוכל להעלים את הבעיה לגמרי,

אבל נמצא דרכים שיעזרו לך.”

מושיקו נראה קצת עצוב. 

“אתה יודע”, אמרה אמא,

“זה נשמע לי כמו טיפוס הרים: 

קשה בהתחלה,

אבל ככל שאתה מתמיד –

אתה נהיה חזק יותר,

לומד למצוא נקודות-אחיזה חדשות,

ומדי-פעם מגיע לפסגות חדשות עם נוף יפהפה.”  

“וחוץ מזה,” המשיכה אמא,

“אתה לא לבד. אנחנו כאן איתך.” 

מושיקו חייך חיוך קטן

“נו… מעניין מה יצא מהסיפור הזה…” 

-עוד על עלילותיו של מושיקו תוכלו לקרוא

בספר הבא בסדרה: 

“דיסגרפיה”-