הסיפור לשבור את החזיר מאת אתגר קרת

אבּא לא הִסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון. אימא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לקנות לי, אמר שאני מפונק “למה שנקנה, הא!” אמר לאימא. “למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום”. אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר כך להיות פּושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק.

אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן והתחיל לנער אותו הפוך ובפראות. “תיזהר, אבא”, אמרתי לו, אתה עושה לפסחזון כאב בטן.” אבל אבא המשיך. “הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר, יואב! שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד”. “יופי, אבא”, אמרתי, “בארט סימפסון על סקייטבורד, יופי, רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע.” אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאימא. הוא חזר אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אימא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש “את רואה שצדקתי”, הוא אמר לאימא “ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי!” “בטח שאני יודע,”אמרתי, “בטח, אבל למה פטיש?” “זה בשבילך”, אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד “רק תיזהר”. “בטח שאני אזהר”, אמרתי ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר: “נו, תשבור כבר את החזיר”. “מה?” שאלתי “את פסחזון”” כן!, כן, את פסחזון,” אמר אבא.” נו, תשבור אותו. מגיע לך הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו”.

פסחזון חייך אליי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? “לא רוצה סיפמסון”. החזרתי לאבא את הפטיש “מספיק לי פסחזון”. אתה לא מבין,” אמר אבא “זה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך”. אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי על העיניים השבורות של אימא ועל החיוך העייף של פסחזון וידעתי שהכול עליי, אם אני לא אעשה כלום, הוא מת. “אבא”, תפסתי לו ברגל “מה יואבי”, אמר אבא, כשהיד עם הפטיש עוד באוויר “אני רוצה עוד שקל בבקשה”, התחננתי “תן לי עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו, ואז לשבור, מחר, אני מבטיח,? “עוד שקל!” חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, “את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות” .”כן, מודעות”, אמרתי , “מחר”. היו לי כבר דמעות בגרון.

אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק חזק ונתתי לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים. “אל תדאג “, לחשתי לו באוזן, “אני אציל אותך”. בלילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדה עם קוצים “חזירים מתים על שדות”, אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה, ” במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן.” חיכיתי לתשובה, אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם.