מבוא ……………………………………………………… 2
מורשתו של דני אפטקר ז”ל………………………………. 5
מורשתה של גילה אפטקר…………………………………. 8
מורשתה של דינה גוזל…………………………………….. 14
מורשתו של ראובן אשטמקר……………………………… 19
מורשתה של סוזן טייר……………………………………. 21
מורשתה של ג’ורג’ט אייד………………………………… 24
מורשתה של נורית גוטנמכר……………………………… 29
מורשתה של דייזי מדר………………………………….. 35
מורשתה של אדית עמיאל……………………………….. 41
בס”ד
מבוא
“עם שאינו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל – ועתידו לוט בערפל“.
יגאל אלון
הפרויקט “מזקנים אתבונן” הינו פרויקט המפתח קשר רב-דורי בין תלמידי בית הספר לאזרחים וותיקים. תלמידי כיתות ו’ עברו תהליך של למידה משותפת עם אזרחים וותיקים תושבי דימונה. לעיתים האזרחים הוותיקים היו בני משפחותיהם סבם או סבתם. המפגשים יצרו חוויה חינוכית מפרה והדדית ונוצר גשר רב- דורי ייחודי בין המבוגר לתלמיד. התלמידים חקרו את מורשת הקהילה והמשפחה דרך סיפורי הוותיקים. שמעו על קורותיהם, חוויות מילדותם, על ארץ מוצאם, עלייתם ארצה ובעיקר למדו להכיר את מורשתם. סיפורים אלו תועדו באמצעות ספר דיגיטאלי ויישמרו בבית התפוצות לדורות הבאים.
בזכות מפגשים אלו נחשפו הילדים לסיפורם האישי של אזרחים וותיקים תושבי דימונה בכלל ולסיפורו ומורשתו של העם היהודי בפרט.
רכזת התוכנית : טטיאנה דרפקין
מורות מובילות : יפעת סויסה, תמי תובל ואתי מחפודה ויזמן.
עיבוד והגהה : חווה אייד ורונית אורי פירסטטר .
מפגש ראשון 17.12.14
לוח שיתופי
על ילדותי בבית בהודו
הגחתי לעולם במוצאי שבת א’ בחשוון 10.10.1953 בעיר מומבאי וגדלתי בבית הומה אדם. בנוסף לאבי ואמי היו עוד שתי משפחות: אח של אבא ומשפחתו , סבא וסבתא, ואח של אבא שהיה רווק.
את החינוך היסודי קיבלתי בבית ספר ליהודים “סרי כדורי” שהוקם על ידי תורם עשיר. למדתי שם עד כיתה ג’. כשעליתי לארץ למדתי בכיתה ד’ למרות שלא היה לי ידע בשפה העברית. הייתי טוב במתמטיקה, הנדסה וסיפורי התנ”ך. את סיפורי התנ”ך למדתי מפי אימי שהייתה מספרת בקביעות בכל שבת את פרשת השבוע, ושרה שירים בהודית על סיפורי תנ”ך.
שמו של אבי אברהם. הוא עבד כשומר בנמל בעיר מומבאי במשמרות. אמי שרה הייתה עקרת בית, בנוסף היא הייתה מתנדבת בבתי חולים, בעיקר במחלקת ילדים כי אני הייתי אורח קבוע שם. הייתי ילד חולני, כל תקופה מסוימת הייתי מאושפז וכאשר הייתי מחלים וחוזר לאיתני היא הייתה הולכת להתנדב.
בבית העבודה הייתה רבה: סבתא, אשתו של אח של אבי ואמי התחלקו בעבודות . הם כתשו תבלינים ומאחר ולא היה מקרר כל מה שהן בישלו אכלנו. התפריט היומי התבסס על קטניות, ירקות ודגנים טריים. עופות ובשר אכלנו בימי שישי ובעיקר בחגים (המשחטה הייתה רחוקה).
גרנו בבית בשכירות בקומה השנייה , עם שלוש עשרה נפשות בבית אחד. הבית היה קטן מאוד. וילון חוצץ היה למקלחת ולמטבח, בפינת החדר הייתה מיטה שם ישנו סבא, סבתא והדוד הרווק. כל השאר ישנו על השמיכות על הרצפה. בלילה זה היה נראה כמרבד של אנשים .
השירותים היו מחוץ לבניין, אלה היו שירותי “בול קליעה”. ישנם מקומות בהודו שעדיין קיימים אותם שירותי בול קליעה.
הדרך ארוכה לבית הספר…
לבית-הספר הלכנו יום יום מרחק של קילומטר וחצי. היינו בכושר משום שהלכנו ברגל. הלימודים התחילו בשעה 9:00 והסתיימו בשעה 16:00 או 17:00 אחר הצהריים. בימים גשומים לבשתיraincoat – מעיל גשם מניילון מעל הבגדים, טיפות הגשם שירדו היו חמות ולא קרות. אם בכל זאת היינו מגיעים רטובים היינו מחליפים את הבגדים היה לנו זוג נוסף של בגדים בבית הספר. את הבגדים הרטובים היינו מייבשים במהלך יום הלימודים ואם הם לא התייבשו היינו משאירים אותם שם.
את ארוחת הצהרים אכלנו בבית-הספר. זו הייתה ארוחה צמחונית על בסיס ירקות. הטיולים היו חד יומיים. עד כיתה ה’ היו לוקחים אותנו לטיולים בעיר הגדולה בומבי, טיולים ליומיים -שלושה היו רק לכיתות גבוהות מחוץ לעיר.
בהודו לא הכרנו את משחק הכדורגל. כילדים שיחקנו: קלאס, דלגית, תופסת, רגל חסידה. היו גם משחקי חדר – מנקלה היה משחק פופולארי.
הגדולים שיחקו בקריקט. בבית הספר התקיימו ליגות בקריקט.
ואלה מועדי ישראל …
מאחר ובית הספר היה יהודי התקיימו אירועים דתיים מגוונים. בנוסף בית הכנסת היה מקום לאירועים חברתיים, סעודות, מסיבות ברית מילה, חתונות, חופה בבית-הכנסת והמסיבה במרתף.
בכיפור היינו מתפללים שם עם המשפחות משעות הערב ועד מוצאי החג. כולם ישנו על הרצפה. בשמחת תורה היו המשפחות בוצרות או קונות את הענבים ומכינות יין לשמחת תורה לפי תורנות בסבב של אחת לכמה שנים. היין נמזג וחולק לציבור הרחב שבא לבית הכנסת. את הענבים משפחתי קנתה בשוק – זו הייתה הזמנה מיוחדת מראש, כמות גדולה שהייתה אמורה להפיק יין ל- 300-400 איש.
אני ומשפחתי עשינו תורנות זאת פעמיים. קנינו ענבים, הייתה לנו מסחטה מיוחדת לענבים, זו הייתה מכונה עם חריצים וגלגלי שיניים . כל בני המשפחה היו סוחטים או מוחצים את הענבים עם הידיים. העבודה הייתה מפרכת, המשפחה לא נהנתה בחג שמחת תורה כי היינו צריכים לסחוט ולהפיק יין. את היין היו שותים באותו יום.
ביום הכיפורים באמצע הצום המשפחה התורנית הייתה פורשת מן התפילה , והם היו סוחטים מהצהריים ועד הערב, כל העבודה התבצעה במרתף בית הכנסת.
בראש השנה היינו מגיעים לנמל במומבאי ברגל. זו הייתה הליכה בת שעתיים – שלוש ועורכים את טקס התשליך. זהו מחזה נדיר ומדהים.כל עדת בני ישראל היו מתקבצים ליד חוף הים ועורכים את התשליך. בדרך חזרה היו קונים לילדים ממתקים.
לקראת חג הפסח ,סבתא שלי, חנה הייתה אופה כמות גדולה של מצות כבר שבועיים שלושה לפני החג. היא הייתה עוטפת בבד ותולה על ווים שירדו מהתקרה. לפני פסח, בכל בוקר כשהייתי קם הייתי רואה עוד צרורות של מצות תלויים , וזאת על מנת שהמצות לא יתערבבו חלילה עם החמץ, ושלא יהיה בהישג ידם של הילדים.
סבתי, אמי ודודתי היו אופות את המצות בלילה כאשר הזאטוטים והמבוגרים היו ישנים. העבודה דרשה ריכוז רב ועמידה בלוח הזמנים. לישה, רידוד ואפייה בתנור הבוץ שהיה מחוץ לבית. זהו תנור שהוכן רק לפסח והודלק על ידי פחמים.
הייתה לנו פינת מטבח והיו בה שתי חרצובות בפנים, פחמים הודלקו ועל החרצובות הונחו הסירים לבישול .
נעלה, נעלה…לא ניסוב שוב לאחור…
בשנת 1962 לאבא היה מורה דרך הסוכנות היהודית שבא ללמד אותו עברית. אחרי חודש וחצי של למידה עלינו לארץ.
כאשר הגענו לדימונה זה היה בוקר חורפי קשה. הייתי לבוש בבגדי עולה: מכנסיים קצרים וחולצה קצרה. ירדנו מהמשאית ישר לשלג שהתבוסס תחת רגלינו. אמצעי חימום לא היו לנו מלבד כמה שמיכות שקיבלנו. בילינו שבועיים ללא חשמל בשכונה חדשה. בישלנו על פתיליות וקיבלנו כמה מנות קרב: קופסאות עם ריבה, שוקולד, אורז ותה. חיינו על קופסאות שימורים עד שערכנו את הקנייה הראשונה.
למדתי בבית ספר ” עלומים” עד כיתה ח’.
בכיתות היו תנורי נפט שהיו גורמים לכאבי ראש וסחרחורות. היינו מכניסים את התנור ומוציאים אותו לסירוגין לכן לא הלכנו לבית הספר ביום גשום. יום זה היה יום חגיגה. בנינו אוהלים ושיחקנו במשחקים.
ישנו על מיטת סוכנות – מזרן קש על קפיצים, בקיץ היו פשפשים. המקלחת לא הייתה דבר שבשגרה . התקלחנו פעמיים בשבוע. היינו צריכים להדליק גיגית ענקית עם מים על פתיליה כל הלילה, על מנת שיהיו מים חמים ואחר כך הוספנו מים קרים לפי מידת הצורך. בבוקר התקלחנו בעזרת דלי עם מצקת. יצקנו על עצמנו מים מן המצקת , כשנגמרו המים בדלי יצאנו מהמקלחת .
כיצד הפכה זליכה בת השכנים לגילה אשתי
זליכה בת הזקונים של השכנים מהכניסה הסמוכה הייתה חברתה הטובה של אחותי נורה. הם הגיעו שבועיים לפנינו. שחקנו מחניים ומחבואים במשך שעות ארוכות ולעיתים אחד הילדים היה נרדם במחבוא והיינו צריכים לחפש אותו הרבה זמן.
בימים גשומים היינו משחקים בבית במשחק הצרכנייה. בגלל שהייתי הילד הכי גדול הייתי פותח לשכת עבודה, מחלק להם עבודות ומשלם את המשכורת. כשהייתי “בנקאי” הייתי מציע להם לפתוח תכנית חיסכון. הייתי מוציא את אחי למילואים ואחר כך הייתי אורח שלהם ואוכל להם את כל האוכל.
מדי פעם היינו מעלים מופעים. הבמה הייתה המיטה, היינו תולים וילון והיינו מופיעים. הצופים היו בני המשפחה.
בגילה התאהבתי כאשר הייתי בגיל תשע ,היא הייתה בת שבע.
מאז ידעתי שנועדנו זה לזו ואנחנו נתחתן. הפסקנו להתראות כאשר משפחתי עברה דירה. בכיתה ט’ עברתי לתיכון אפלמן.
כשגילה הייתה בכיתה ט’ ואני הייתי בכיתה י”א נתקלנו שוב זה בזאת וביקשתי לצאת איתה דרך אחותי .גילה אמרה לאחותי “למה הוא לא ניגש אליי באופן אישי?”. אז ניגשתי אליה באופן אישי ומאז עד עכשיו אנחנו ביחד.
אחרי החתונה
אחרי החתונה למדתי הוראה כעתודאי בסמינר ליפשיץ בירושלים. את הטירונות וקורס מכ”ים עשיתי בחופשות הקיץ.
כשהתגייסתי הייתי אבא לילד-אמיר .עשיתי שירות של שנה וחצי כי לצבא לא השתלם לשלם לי משכורת .
התחלתי לעבוד בירוחם כמחנך – לימדתי כיתות ד’ עד ו’. עד היום אני בקשר עם התלמידים. נאלצתי לעבור לדימונה כי לא קיבלתי את הזכויות. הציעו לי לגור בירוחם וללמד בירוחם או לגור בדימונה וללמד בדימונה ואז אקבל את כל ההטבות והזכויות. אז הגעתי לבית ספר “נווה עמרם” .
אני בעל תואר מוסמך למאמן בכיר באתלטיקה קלה, בוגר מכון וינגיט .
ספורט הוא התחום האהוב על. אני רץ מגיל 12. התחלתי בריצות של 800-1200 מ’. הייתי אלוף דימונה והנגב ולאט לאט התחביב התפתח לריצות של 20-10 ק”מ עד שזה התפתח לריצת מרתון .
חלומם של אבא ואמא מאז ומתמיד היה לעלות לארץ ישראל. חלומם התגשם בשנת 1962 בהיותי בת שש. עלינו לא”י במטוס, המטוס נחת בטהרן. לפני הטיסה אחותנו דינה שנשארה בהודו, הביאה לי שקית סוכריות לפרידה מתוקה. זללתי את כל הסוכריות, אחת אחרי השנייה . אני עדיין זוכרת את כאבי הבטן שתקפו אותי. זיכרון נוסף החקוק בזכרוני הוא הפסל. בטהרן הכניסו את כולנו לחדר גדול, עברנו ליד פסל בצורת נעל, הנעל חקוקה בזיכרוני מאז…
מגיעים לעיר “הגדולה” – דימונה
המשכנו בדרכנו…
הגענו לשדה התעופה בישראל, אבי ביקש מאנשי הסוכנות לעבור לתל אביב למרכז הארץ, הוא אמר להם שהוא היה מנהל תחנת רכבת גדולה בבומבי הם אמרו לו: ” תעלה למשאית בקשתך תתמלא!” …
הנסיעה במשאית התארכה שעות רבות, מלאה בטלטלות. לתדהמתנו ולמפח נפשנו הביאו אותנו לדימונה. קיבלנו בית קטן בקומה ראשונה, סלון וחצר למול מרפאה קטנה [גרנו בשיכון מול מגן דוד]. בבית גרנו 6 נפשות .
בזמנו הייתה בדימונה מכולת אחת והדרך אליה הייתה עם חולות ומהמורות. האחים שלי היו הולכים כל יום למכולת, עורכים את הקניה וקונים לי מתנה כי אני הייתי בת הזקונים, האהובה והמפונקת.
הכרות עם העיר הגדולה
אחת המורות שלימדה את המבוגרות היתה תימנייה חיננית וחביבה שלקחה אותי לתל אביב והראתה לי בפעם הראשונה: מעלית, מדרגות נעות, קניון, וגם לקחה אותי לים. את היום החדש והחוויתי הזה לעולם איני שוכחת.
סיפור של אהבה…
למדתי ביסודי בבית ספר “רתמים”. אחי היה לוקח אותי דרך ההרים והחולות. כאשר נבנה בי”ס “יוספטל” עברתי לשם. למדתי שם עד כיתה ח’ .
בתיכון למדתי בבית הספר “ליהמן” במגמת אופנה ותפירה.
אני ודני היינו משחקים ושוהים יחד רוב הזמן. אמא שלי תמיד הייתה אומרת לאמא שלו :”אוי ואבוי אם הבן שלך יתחתן עם הבת שלי…” המצב הכלכלי של משפחתו של דני היה בכי רע ,הבית היה דל ואילו בית משפחתי היה יחסית מבוסס , חיינו ברווחה.
עם דני יצאתי בסתר, וחברה שלי הייתה עוזרת לי ומשתפת איתי פעולה. יום אחד נתפסתי על חם ותלמידים מבית הספר סיפרו לאימא שלי שאני יוצאת עם דני. אימא שלי שמעה זאת, ואסרה עליי חד משמעית לצאת איתו ואסרה עליי אף לצאת מהבית. גיליתי עקשנות והחלטתי שאני מתחתנת עם דני ויהי מה. בכיתה י’ התחתנתי. חמי אברהם ז”ל היה חולה מאוד וביקש לראות את החתונה.
התחתנו בבית הכנסת ההודי “שערי צדק” (לדני לא היתה אפילו חליפה, דני היה בן 18 ואני בגיל 16.5).
קול חתן וקול כלה – ניצחונה של האהבה
לפני טקס החינה הנשים המבוגרות לקחו כורכום עם מים ומרחו על פניי, הכלה לעתיד, על מנת שאהיה יפה. לאחר מכן התקלחתי והתלבשתי ואז ערכו את הטקס.
ביום החינה, בטקס היו לנו שני שושבינים , בחורה מבוגרת עם חמש נשים ביחד (על פי המנהג לא גרושות ולא אלמנות). מרחו את החינה על אצבעות החתן והכלה וגם על השושבינים.
השושבין של דני היה אחיו ירון, ולי היה האחיין אורי.
הנשים המבוגרות הצמידו לנו פרחים על המצח. הן לקחו אורז, אשר מסמל ברכה ושמו עלינו, החתן והכלה על הברכיים ועל הכתפיים ואז העיפו את האורז. הדבר חזר שלוש או חמש פעמים.
התחתנו בשעות הבוקר, ארוחת צהריים סעדתי אצל הוריי בחברת משפחתי. ישנו מנהג שעל הכלה לנוח ולכן נחתי. בד בבד אחותי
החביאה את הנעל של החתן והחם שאל איפה הנעל של בני החתן? אז היא הביאה לו את הנעל וביקשה בתמורה מתנה (כמו אפיקומן).
בחתונה, משפחתי בכתה כי אני מתחתנת עם איש עני ואז גם משפחתו של החתן הצטרפה ובכתה כי ראו את משפחת הכלה בוכים.
הייתה לי חתונה די עצובה. בערב נלקחתי לבית חמותי ושם היו מוזמנים אנשים של החתן, שם נערכה ארוחה עם המשפחה שלו. גם בערב זה היו משחקים, הייתה עוגה והחתן דני ואנוכי הכלה היינו צריכים להאכיל האחד את השני. דני היה צריך להאכיל אותי 3 פעמים ואני 4 פעמים . ישבנו זה מול זה מצידי השולחן, כאשר מאחורי כל אחד מאתנו עומדת קבוצה שמעודדת.
כאשר אני עומדת להאכיל את החתן דני החברה מאחוריו מושכים אותו וכשאני מאכילה אותו הוא נושך לי את האצבע .
המשחקים המשעשעים בערב החתונה הם על מנת לשמח את החתן והכלה.
למחרת נערך טקס “הלוואה”. החתן דני ואנוכי הכלה גילה אפינו עוגת חלב עם פודינג, ערבבנו אותה יחדיו הרבה זמן על הגז . זהו המאכל הראשון שהחתן והכלה מכינים יחד , אחר כך כיבדנו את האורחים מהעוגה.
גרנו אצל חמותי שבביתה הקצו לנו חדר. דני למד בירושלים והיה מגיע בסופי שבוע. חייתי עם גיסתי אשר התחתנה לפניי. כאשר ילדתי את בני הבכור אמיר גם גיסתי ילדה את בנה גדעון. ביחד, באהבה ואחווה קילחנו, האכלנו ושיחקנו עם הילדים כאשר ההכנסה היחידה הייתה ביטוח לאומי של חמותי. חמי היה מרותק למיטה.
שמי הוא פלאי…
נולדו לנו חמישה ילדים, אמיר, אמירה, אופירה, יקיר ועוז.
אמיר – נסיך, אמירה – אחי נתן לה את השם שפירושו נסיכה.
אופירה –היינו בטיול באי האלמוגים ואז החלטנו על שמה.
יקיר – יקר לנו.
עוז זבולון – לפני שאבי נפטר טיפלתי בו כ- 8 שנים, והוא אמר לי “כאשר אמות אבוא אלייך !” .
אבי נפטר והימים חלפו עברו, עבדתי בגן ילדים. בנותיי בקשו אח או אחות נוספת למשפחה . לפני שהריתי חלמתי שאבא קורא לי מלמטה ושואל אותי :”האם את צריכה משהו מהמכולת?” עניתי לו: ” תעלה” הוא ענה :” אני אהיה אצלך בבית כל הזמן , אל תדאגי… ” אז הריתי בעוז זבולון, כאשר עוז נולד כולם אמרו שהוא דומה לאבא שלי.
קראנו לו עוז עם האות ז’ של זבולון אך מאחר שעוז היה ילד חולני עשיתי טקס “מלידה” בבית והרב הוסיף לו את השם זבולון על-שם אבי. יש לו תכונות אופי זהות לשל אבי.
כיום…
אני תושבת גאה בעיר דימונה לאחר שנים רבות של עבודה במקומות שונים: עשר שנים בגני העירייה, עשר שנים נוספות בגן פרטי, ומספר שנים בחי כיף.
אני מתפנה ליהנות משניים עשר נכדיי ומבני משפחתי האהובים.
Published: Jun 23, 2015
Latest Revision: Oct 21, 2015
Ourboox Unique Identifier: OB-59582
Copyright © 2015