יפו העתיקה

מתחם יפו העתיקה הוא האזור שבו העיר יפו הייתה ממוקמת לאורך ההיסטוריה. כיום מתייחסים ליפו העתיקה כאל השטח שהיה מוקף בחומות במהלך המאה ה-19. המתחם ממוקם בראש גבעת הכורכר של יפו ובמדרונותיה, והוא נתחם במזרח ברחוב יפת ובדרום ברחוב לואי פסטר, הממוקמים בתוואי החפיר של חומות העיר.

המתחם כולל את בתי המגורים וסמטאות יפו העתיקה במדרונות המערבי והדרומי, את גן המדרון במדרון הצפוני, ואת גן הפסגה וכיכר קדומים בראשו. יש הכוללים גם את נמל יפו ואת טיילת חומות הים במתחם, אולם מכיוון שמתחם יפו העתיקה מנוהל על ידי החברה לפיתוח יפו העתיקה, בעוד שנמל יפו מנוהל על ידי מינהל מקרקעי ישראל ואילו הטיילת מנוהלת על ידי חברת אתרים, אין הם נחשבים פורמלית לחלק מהמתחם.

מוזיאון האצ”ל בתש”ח על שם עמיחי פאגלין, הקרוי גם “בית גידי”, מנציח את קורות האצ”ל החל בהחלטת עצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל בכ”ט בנובמבר 1947 ועד השתלבות הארגון בצה”ל לאחר קום המדינה. דגש מיוחד מושם על כיבוש יפוהערבית על ידי הארגון בקרבות תש”ח (25-28 באפריל 1948). מבנה המוזיאון הוא למעשה אחד הבתים של שכונת מנשייה שנפגעו בקרב על יפו.

המבנה שבו הוקם המוזיאון נבנה לראשונה בשנת 1900 על ידי איש עסקים יהודי שביקש להשתקע בארץ ישראל. לאחר מותו, עבר הבית לידיים ערביות ושימש לסירוגין לצורכי מגורים, תעשייה ומסחר. הבניין היה חלק משכונת מנשייה, שכונה ערבית בפאתה הצפונית של יפו שהחלה להיבנות בתחילת המאה העשרים. לאחר מאורעות תרפ”ט, בעליית הגג של המבנה גרה משפחה יהודית – שלימים, במהלך מאורעות תרצ”ו, נאלצה להעתיק את מגוריה.

בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות קו החזית בין יהודי תל אביב לערביי יפו עבר בין השכונות נווה צדק ומנשייה. המבנה, שלימים הוקם בו המוזיאון, היווה חלק מקו הביצורים של הערבים. בחול המועד פסח תש”ח, פתח האצ”ל במערכה לשחרור יפו שבמהלכו נפלו 41 לוחמים ונפצעו 82. בקרבת מבנה המוזיאון היה המעוז הערבי האחרון, שנפילתו לידי האצ”ל הכשירה את הקרקע לכיבושה של שכונת מנשייה ולכניעתה של יפו כולה.

בסוף שנות ה-70, כשהוחלט לפנות את בתי השכונה החרבים, פנו חברי ברית חיילי האצ”ל לעיריית תל אביב בבקשה להקים במקום אתר הנצחה לחבריהם שנפלו בקרב. דוד אלעזר, רס”ן בדימוס וחבר האצ”ל לשעבר, היה היוזם, הדוחף והמניע להקמתו של המוזיאון הזה, ועם הקמתו מונה גם למנהלו הראשון. בהתחלה נקרא המוזיאון “המוזיאון לשחרור יפו ע”ש עמיחי [גידי] פאגלין”, שהיה קצין המבצעים של האצ”ל, ובקיצור “בית גידי”. לימים, משעבר המוזיאון להיות חלק מיחידת המוזיאונים של משרד הביטחון, שונה שמו ל”מוזיאון האצ”ל בתש”ח”. האדריכלים אמנון ניב, אמנון שוורץ ודני שוורץ שיחזרו חלק ממבנה האבן המקורי ושילבו בו מבנה פנימי מזכוכית שחורה, שיוצרת ניגוד חריף “בין ישן לחדש”. בשנת 1983, בתום עבודות השימור והבנייה, נפתח המוזיאון לקהל הרחב, כאשר טקס הפתיחה החגיגי והממלכתי נערך בנוכחות ראש הממשלה מנחם בגין. בשנת 1987 זכה הבניין בפרס רוקח למפעלי הנדסה. משנת 1982 מכהן יוסק’ה נחמיאס כאיש עדות וכאחד מראשי המוזיאון.

שוק הפשפשים ביפו הוא שוק פשפשים בו נמכרים חפצים שונים, בגדים ופריטי ריהוט, חדשים ומשומשים. השוק שוכן במתחם הרחובות עמיעד, עולי ציון, יהודה מרגוזה ורחוב בית אשל ביפו.

השוק הומה אדם בכל ימות השנה, והוא מוקד משיכה למבקרים, לתיירים ולחובבי מציאות וחפצי יד שנייה. סיורי מבקרים בסמטאות יפו עוברים פעמים רבות דרך השוק. החנויות והדוכנים קבועים בדרך כלל, אך ניתן גם למצוא בו דוכנים של כאלה המציעים באופן עצמאי את מרכולתם – עודפי סחורות ישנות וחדשות, חפצים עתיקים, פריטי נוסטלגיה וחפצי גרוטאות.

בספטמבר 2018, מגזין התיירות הידוע Time Out פרסם רשימה של 50 השכונות “המגניבות ביותר בעולם”. המגזין דירג את שוק הפישפשים במקום ה-16 בנימוק: “יפו מתפוצצת משילוב מרהיב בין ישן לחדש”^[1].

אזור השוק, כמו אזורים אחרים ביפו, שימש קבוצות צלבניות שחיו באזור, אך נהרס והוקם מחדש בתקופה העות’מאנית. השוק עצמו פועל במקום מהמאה ה-19, תקופה בה פרחו חיי מסחר מקומיים ויפו שימשה עיר נמל ומרכז לעולי רגל. בתקופת המנדט הבריטי, התגבש השוק לעיצובו הנוכחי.

בשנים האחרונות, ובמסגרת עבודות עיריית תל אביב ומשרד התיירות לשימור ושיקום אזורים ותיקים בעיר, יושמה בשוק תוכנית ארוכת טווח של החייאה עירונית אשר תוכננה ע״י משרד קיסלוב קיי אדריכלים ובמתחם השוק הוקם “מרכז עמיעד” המשמש כמרכז לתערוכות, ירידים ומופעים, תכנון כיכר הרוכלים המוצללת, שיקום הרחובות סביב ועוד. במקביל נפתחו במתחם גלריות וחדרי סטודיו של אמנים, מסעדות ובתי אוכל. כתוצאה מכך ניכרת עלייה בביקוש לרכישת דירות באזור, כחלק מתופעה כללית יותר של רכישת דירות באזור דרום תל אביב, מקום שנחשב סביבת מגורים ציורית.

נווה צדק היא השכונה היהודית הרשמית הראשונה מחוץ לתוואי חומות העיר יפו. השכונה נוסדה ב-1887, כמה שנים לאחר שחומות יפו נהרסו.

גבולותיה המקובלים כיום הם בצפון-מזרח רחוב פינס, בדרום-מזרח ואדי שבו עברה מסילת הרכבת לירושלים (כיום פועל בו חניון), בדרום-מערב חניון מנשייה (הקרוי על שם השכונה הערבית מנשייה שהייתה בקרבת מקום) ובצפון-מערב רחוב שבזי.

השכונה נוסדה בשנת 1887, 22 שנה לפני ייסוד תל אביב, על ידי משפחות יהודיות שרצו לגור מחוץ ליפו הצפופה. שמה בא מדברי ירמיהו הנביא:“כֹּה-אָמַר ה’ צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד יֹאמְרוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו, בְּשׁוּבִי אֶת-שְׁבוּתָם: יְבָרֶכְךָ ה’ נְוֵה-צֶדֶק, הַר הַקֹּדֶשׁ” (ירמיהו ל”א, כ”ב).

היוזמה להקמת השכונה באה מחברת “עזרת ישראל” מיפו, שהוקמה במטרה לפעול לטובת הציבור. החברה נוסדה על ידי אלעזר רוקח אחיו של שמעון רוקח. המפעל הראשון של החברה היה הקמת בית חולים לעניי העיר ולפועלי המושבות שביקרו אצל רופאי העיר. פייבל כהנוב, שהיה מזכיר החברה, כותב, כי באחת האסיפות של מנהלי עזרת ישראל הוחלט לבנות שכונה יהודית חדשה על גבול יפו. הם קנו מגרש בין הפרדסים בדרך לירושלים וחילקו אותו לחלקות, אותן מכרו אחר כך לתושבי יפו. השכונה נועדה להיקרא בשם “נוה שלום”, אך כאשר ניגשו לבנייה, הגיעו למסקנה כי לצורך חפירת באר מים יידרש מהם סכום כסף נכבד נוסף שאין ברשותם, ולכן נווה שלום הוקמה למעשה רק בשנת 1890.

נווה צדק הוקמה לבסוף בסיועו של אהרן שלוש שהיה בעל קרקעות על גבול יפו. שלוש הציע למכור לחברה מגרש לבניית השכונה החדשה והנחתו הייתה, שאם יתחילו לבנות שכונה על אדמתו יגדל היישוב היהודי מחוץ ליפו ויעלה ערך אדמותיו, ולפיכך הסכים למכור למנהלי “עזרת ישראל” אדמה בתנאי תשלום נוחים ובמחיר זול מאוד – עשרים אלף אמה בכאלפיים וחמש מאות פרנק שישולמו תוך שנה. שלוש היתנה כי עד מועד התשלום יש להתחיל כבר בבניה. השטח חולק ל-48 חלקות בנות שלוש מאות אמה כל אחת, שנמכרו למעוניינים, ובנוסף הוקצו 5600 אמה לסלילת רחובות ולצורכי ציבור; לשכונה החדשה קראו “נווה צדק”.

מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון הוא מרכז תרבות ישראלי השוכן במתחם אשר נמצא בשכונת נווה צדק שבתל אביב. המרכז הוכרז כזוכה פרס ישראל בתחום אומנות המחול לשנת ה’תש”ע 2010^[1].

מנכ”ל מרכז סוזן דלל, מיום היווסדו, הוא יאיר ורדי.

מרכז סוזן דלל בתל אביב הוקם ב-1989 במימון משפחת דלל הלונדונית, בעקבות יוזמתו של בנם יונה סוקולובסקי. מממנים נוספים של המרכז הם עיריית תל אביב-יפו ומשרד התרבות.

המרכז הוקם בשכונת נווה צדק כחלק מרצונם של מייסדיו לשמור על קשר עם המורשת התרבותית של תל אביב. המתחם המאכלס את המרכז כולל את מבנה בית הספר לבנים של חברת “כל ישראל חברים (אליאנס)”, ולמולו מבנה בית הספר לבנות של תנועת “חיבת ציון“. בתי הספר נבנו על ידי יוסף אליהו שלוש בברכת ועד העיר יפו בשנת 1908.

מבית הספר “אליאנס” יצאו לוחמי האצ”ל להתקפת האצ”ל על יפו באפריל 1948. בית הספר לבנות היה מקום אימון של ההגנה והיה בו סליק. עיריית תל אביב הציבה לוחיות זיכרון בשני הבתים.

הבניין הראשי שופץ לראשונה בתחילת שנות השמונים והחלה להתקיים בו פעילות תרבותית-אומנותית מגוונת, במסגרת מה שנקרא אז “המרכז התיאטרוני בנווה צדק“. פעילות זו התקיימה בסיוע משפחת ירושלמי, הממשיכה בתמיכתה במקום גם בעשור השני של המאה ה-21, לאחר ששינה את צורת פעילותו, עם הקמת מרכז סוזן דלל. ארבעת מבני המתחם הוסבו לארבעה אולמות מופעים המותאמים במיוחד להופעות מחול. אלו מקיפים רחבה המשמשת למופעי חוצות תחת כיפת השמיים. שיפוץ המתחם הושלם בשנת 1989, לפי תכנונו של אדריכל הנוף שלמה אהרונסון^[2], אשר שילב במקום הדרים וסביבם תעלות מים. אלו נועדו להזכיר למבקר את הפרדסים הרחבים באזור, אשר נעקרו עם בנייתם של מבני נווה צדק, ואת שיטת ההשקיה שהייתה נהוגה אז^[3]. על עיצוב המקום זכה אהרונסון בפרס רכטר.

המרכז משמש בית לשלוש להקות מחול מודרני מקצועיות, להקת מחול בת-שבע ואנסמבל בת-שבע, להקת מחול ענבל וכן להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק. מלבד זה, מתקיימים במקום הפסטיבלים “דאנסאירופה”, “מחולאחר”, “מחולוהט”, “הרמת מסך – חשיפה בינלאומית”, “גוונים במחול”, פסטיבל פלמנקו וכן תחרות מיה ארבטובה לבלט קלאסי. בנוסף, המקום משמש ביתו של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. בשנות התשעים שימש המקום בעבר כאולם הבית של התזמורת הסימפונית תל אביב בניהולו המוזיקלי של איתי טלגם אשר היה גם המייסד של התזמורת.

מרכז אדמונד דה רוטשילד

קרן אדמונד דה רוטשילד ייסדה את מרכז אדמונד דה רוטשילד, במטרה שיהווה בית לאמנות ולתרבות.
המרכז מעניק לסטודנטים, חוקרים ובוגרי המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, מרחב ראוי להצגת עבודותיהם בלב תל אביב.
המרכז מארח אירועי תרבות, תערוכות והרצאות בתחומים שונים, ומעודד יצירה מקורית וחדשנית, המאפיינת את החברה הישראלית.

המרכז בשדרות רוטשילד 104 פינת שינקין שוכן במבנה בסגנון אקספרסיוניסטי מודרני, שתוכנן ע”י האדריכל והמהנדס יהודה סטמפלר בשנת 1928. קרן אדמונד דה רוטשילד שיקמה את המבנה וחידשה את האייקון הארכיטקטוני תוך הקפדה רבה על עקרונות השימור, עליו ניצחו משרדי האדריכלים: פלסנר, אילן קדר וחביבה אבן וסקורקא.

הרקע להקמת התחנה

אמצע המאה ה-19 הינה תקופה של שינויים גדולים בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט. המזרח הילך קסם על אנשים רבים והמצאתה של אוניית הקיטור פתחה בפני אנשים רבים: יהודים, נוצרים ומוסלמים את האפשרות להגיע לארץ הקודש. חלקם הגיעו לתור את הארץ כבמסע הרפתקני, חלקם הגיעו מסיבות דיפולמטיות ואחרים על מנת לקדם את בואו של המשיח, המתמהמה.

משה מונטיפיורי, שפעל רבות ובתחומים שונים למען הארץ ויהודיה פנה לעות’מאנים בדרישה להקים רשת מסילות ברזל בארץ ישראל כתנאי הכרחי לפיתוח תעשייה מודרנית כבר בשנות החמישים של המאה ה-19. בסופו של דבר, רק בשנות השמונים של אותה מאה קיבל יהודי בשם יוסף נבון זיכיון להקמתה של חברת רכבות. משלא עלה בידו לעמוד בעלויות הכספיות הגבוהות שהיו כרוכות בכך, הועבר הזיכיון לידיה של חברה צרפתית. מטבע הדברים, היה צריך להקים את התחנה בצמוד לנמל יפו, שהיה לשער הכניסה לארץ ישראל לעולים הרבים שהגיעו אליה, וכן הייתה לעיר נמל שאל מול ירושלים. אך בשל חששם של העות’מאנים מדריסת רגל צרפתית בנקודה אסטרטגית, שכן הייתה האימפריה הטורקית באותה תקופה חלשה ואחיזתה בארץ ישראל הלכה ונעלמה, ניבנתה התחנה הרחק בחולות.

ביום שני, ה’ בתשרי תרנ”ג 26/9/1892 נחנך קו הרכבת הראשון מיפו לירושלים, בטקס חגיגי, כשהרכבת מעוטרת בדגלי האימפריה העות’מאנית. אליעזר בן יהודה קבע את המילה “רכבת” שיירת רכבים על משקל “גמלת” שיירת גמלים וכתב בעיתון האור: “שמעו המונים: נהמת הקיטור היא נהמת ניצחון ההשכלה על הבערות, העבודה על העצלות, הקידמה על הפיגור…” הרכבת יצאה פעם ביום מיפו ופעם ביום מירושלים.

בסיורנו נעבור בין  מבני התחנה השונים, שחלקם שומרו וחלקם שוחזרו.

התחנה – מבנה הטרמינל

זהו המבנה המרכזי, שנבנה בסגנון אירופאי, אך מאבנים מקומיות ודומה מאוד ל”אחיו” בירושלים. מדובר באולם מרכזי ובו קופה לממכר כרטיסים ( נוכל להבחין בחלון הכרטיסן בצד הדרומי של המבנה), חדר המתנה ציבורי וחדר המתנה פרטי. הצד המערבי שימש לאיכסון המזוודות. הדלת השניה ממזרח הינה כניסה לגרם מדרגות לוליינות מעץ המוביל לקומה השנייה למשרדי התחנה. במבנה היום: מרכז מידע לתייר, בית קפה, חנות TLV בה תוכלו למצוא הכל מתוצרת הארץ מתנות עם אופי תל אביבי וטעם נוסטלגי. אם תבחרו להיכנס למבנה תוכלו להבחין בחשיפת הצביעה המקורית של המבנה מבפנים. בחזית הטרמינל נוכל לעלות לקרון משוחזר (חלקי המתכת שבו מקוריים).

מחסן הסחורות וחווית הנסיעה ברכבת

המבנה המאורך בעל גג הרעפים, שימש לאחסון סחורות עד להעמסתם לרכבת. כיוון שהיה צורך לשנע סחורות מהנמל לתחנה, נסללה “טרזינה” (רכבת פרברים קטנה לסחורות), שבעזרתה הועברו הסחורות שיצאו מנמל יפו למתחם התחנה המרכזי, הטרזינה נעצרה כאן לצד מחסן הסחורות. את שיחזור המסילה נוכל לראות בצידו הצפוני של המחסן.

בתחילה נמנעו אנשים להשתמש בשירותי הרכבת: כלי מוזר , מרעיש ומחירו יקר. אך משהתברר כי הנסיעה בו התקצרה מ 8 שעות בכירכרה ל-4 שעות, עלה הביקוש לנסיעות ועקב כך נבנה בצמוד למחסנים מבנה אבן קטן נוסף עם אשנבי מכירה לכרטיסים. לצד התריסים נוכל להבחין ב”מנטשעלך” אותן דמויות שהחזיקו את התריסים. בין מבנה התחנה למחסן הסחורות היה שער אותו ניתן היה לעבור רק אם רכשת כרטיס.

שְׂדֵרוֹת רוטשילד הוא שמה של שדרה ראשית במרכז העיר תל אביב, הקרויה על שם הברון אדמונד ג’יימס דה רוטשילד. זהו אחד הרחובות החשובים ביותר בעיר והשדרה הידועה והחשובה ביותר מבין השדרות בתל אביב; היא ממלאת תפקיד מרכזי בהתפתחות האורבנית של תל אביב, ולאורכה אתרים ומבנים חשובים רבים. השדרה הייתה ועודנה מרכז תרבותי של תל אביב, והיא חלק מלבה הכלכלי של ישראל, בהיותה אחד הרחובות העיקריים במרכז העסקים הגדול והחשוב של המדינה. ככזו, וכמרכז השכונה בה התגוררו בעבר רבים ממנהיגי העיר והלאום, התקיימו בה אירועים היסטוריים רבים, בהם הכרזת המדינה. החל משנות ה-90 עוברת השדרה תהליך שבו בניינים נמוכים מוחלפים במגדלים המשמשים למגורים ולמשרדים, תוך שימור אחדים מהמבנים הישנים, ביניהם הקיוסק הראשון של תל אביב ובפרט אלו מסגנון האקלקטי והבאוהאוס.

שוק הכרמל (הכרמל מבוטא במלעיל) בתל אביב הוא השוק המרכזי בעיר והגדול והידוע ביותר בגוש דן. הוא נמצא לאורך רחוב הכרמל, בין כיכר מגן-דוד לבין מסוף כרמלית וגן הכובשים, בואכה אזור מנשייה, והתרחב עם השנים גם לכמה רחובות סמוכים בשכונת כרם התימנים ושכונת נחלת בנימין. החלק הדרום מערבי של שוק הכרמל נקרא גם שוק עזה. השוק קרוי על שמו של הרחוב בו הוא מצוי. הרחוב נמשך במקור עד לאזור שכיום קרוי כיכר רבין. בשנות ה-30 שונה חלקו הגדול של הרחוב לרחוב קינג ג’ורג’.

בשוק הפועל בימים ראשון עד שישי, נמכרים בעיקר מוצרי מזון אך גם פרטי הלבשה, סדקית, אביזרי בית, פרחים ועוד.

נחלת בנימין הוא שמו של רחוב בתל אביב וכן שמה של שכונה היסטורית שהוקמה לאורכו. הרחוב ידוע כיום בעיקר בזכות המדרחוב הנמצא בחלקו הצפוני בו פועל יריד אמנים ואומנים. כמו כן הוא ידוע בזכות חנויות הבדים הרבות הנמצאות לכל אורכו.

רצועת חופי תל אביב-יפו מתמשכת לאורך כ-14 קילומטרים על שפת הים התיכון, ומהווה מרכיב מרכזי בחיי תושבי תל אביב-יפו ובדימויה כעיר חוף. חלק ניכר מרצועת החוף משמש לפעילויות פנאי ונופש הפתוחים לציבור הרחב, בעיקר כחופי רחצה, טיילות ופארקים. חלק קטן משמש לפעילויות אחרות, שבחלקן סגורות לציבור. רצועת החוף כוללת גם ארבע מעגנות (רדינג, נמלי תל אביב ויפו, והמרינה).

במהלך הטיול ביקרנו בחופים:

עלמה ביץ’

בננה ביץ’

חוף ירושלים

חוף בוגרשוב

חוף פרישמן

שרתון תל אביב

חוף גורדו

וחוץ מציצים.